ד – מנהג מאה תקיעות

פורסם בקטגוריה ד - מצוות השופר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/15-04-04/

מנהג עתיק עוד מתקופת הגאונים לתקוע מאה תקיעות. בימי הראשונים ברוב הקהילות לא נהגו בו, אלא היו תוקעים שלושים במיושב לפני מוסף, ובמוסף עצמו היו שתקעו עשר תקיעות והיו שתקעו שלושים. בתקופת האחרונים, בעקבות דברי האר"י, שסידר כוונות על פי הסוד למאה תקיעות, התפשט המנהג בכל ישראל, עד שכיום כמעט בכל הקהילות נוהגים לתקוע מאה תקיעות.[2]

וכך הוא סדר מאה תקיעות: ב'תקיעות דמיושב' לפני תפילת מוסף, תוקעים שלושים תקיעות: שלוש פעמים תשר"ת, שלוש פעמים תש"ת, שלוש פעמים תר"ת.

עוד שלושים תקיעות תוקעים בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף. וכך הוא סדרן: בסיום ברכת 'מלכויות' תוקעים עשר תקיעות: תשר"ת תש"ת ותר"ת. וכן תוקעים לאחר ברכת 'זיכרונות', וכן לאחר ברכת 'שופרות'.

לגבי התפילה שבלחש נחלקו המנהגים: יש נוהגים לתקוע גם בתפילת לחש כדרך שתוקעים בחזרת הש"ץ, מפני שעל ידי השילוב שלהן, התקיעות והתפילה מתקבלות יותר. וכך הוא מנהג יוצאי ספרד וחסידים. לנוהגים כן, התוקע הוא שקובע את קצב התפילה, והמתפללים משתדלים להתפלל בקצב שלו, כדי שישמעו את התקיעות במקום הראוי להן בסיום הברכה. לשם כך התוקע צריך להתפלל במתינות ובקצב אחיד, ומי שמסיים את הברכה לפניו, טוב שימתין עד שהתוקע יתקע. ומכל מקום הרוצים להתפלל מהר יותר או לאט יותר – רשאים, ויאמרו 'היום הרת עולם' בסיום כל ברכה, ובשעה שישמעו את התקיעות, למרות שהם נמצאים בברכה אחרת, יפסיקו וישמעו את התקיעות, ואח"כ ימשיכו בתפילתם (עי' מטה אפרים תקצא, יג).

ויש נוהגים שלא לתקוע בעת תפילת הלחש, מפני שלדעתם עיקר התקנה לתקוע בתפילת הציבור עצמה, היינו בחזרת הש"ץ. בנוסף לכך, הצורך להתאים את קצב התפילה לתקיעות עלול להפריע לכוונת המתפללים. וכך הוא מנהג יוצאי אשכנז.[3]

לנוהגים לתקוע בתפילת לחש, יוצא שעד סוף חזרת הש"ץ תקעו תשעים תקיעות, ומשלימים עוד עשר תקיעות בעת קדיש תתקבל.

ולנוהגים שלא לתקוע בתפילת לחש, לאחר סיום חזרת הש"ץ חסרות ארבעים תקיעות. שלושים תוקעים לאחר עלינו לשבח, ועוד עשר לאחר 'אנעים זמירות' (מ"ב תקצב, ד).


[2]. ארבעה מנהגים היו בימי הראשונים בסדר התקיעות שבתפילת מוסף: א) תוקעים למלכויות תשר"ת, לזיכרונות תש"ת, ולשופרות תר"ת (רי"ף, רמב"ם, תוס' ר"ה לג, ב, רא"ש, שו"ע תקצב, א, בדעה הראשונה). וכן מנהג תימנים ומקצת קהילות אשכנזים.
ב) לכל ברכה תוקעים תשר"ת (ר"ת בתוס' שם, רמ"א שם). וקשה על שתי הדעות הללו, שהרי עיקר התקיעות בעמידה, וכבר למדנו שמספק צריך להריע ג' פעמים בכל ג' סוגי התרועות. וביאר ר"ח על פי דעת רב האי גאון, שמדאורייתא גם היום אפשר לצאת בכל אחת מסוגי התרועה. והרי"ף והרמב"ם ביארו, שאחר שהריעו בכל שלושת האופנים בתקיעות דמיושב וקיימו את המצווה מדאורייתא, אין עוד צורך להטריח בהן את הציבור בתקיעות דמעומד (הובאו בב"י תקצ, ב). ג) תוקעים ג' פעמים תשר"ת למלכויות, ג' פעמים תש"ת לזיכרונות, ג' פעמים תר"ת לשופרות (כתב בשו"ע תקצב, א, שכך המנהג). ד) המנהג הרווח כיום, לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת לאחר כל ברכה. וזאת משום שאנחנו רוצים להריע בכל ברכה ככל שלוש צורות התרועה. כך היא דעת הערוך, ריא"ז ורדב"ז.

המנהג לתקוע מאה תקיעות, הוזכר בערוך בשם הירושלמי (ערך ערב), והובא בתוס' ר"ה לג, ב, וכן הובא בראבי"ה ושבולי הלקט. והאר"י סידר כוונות על פיו, וכ"כ השל"ה.

[3]. למנהג אשכנז, אין תוקעים בתפילת לחש, וכ"כ מ"א, מ"ב תקצב, א, אבני נזר או"ח תמ"ה. וטעמם, כדי שלא ליצור בלבול בקרב המתפללים שיש מאריכים ויש מקצרים. וכמובן שגם לפי מנהג הגאונים (רב שרירא ורב האי) שבלחש אומרים רק שבע ברכות, לא היו תוקעים בתפילת לחש. ואף לפי מה שנפסק על פי רי"ץ גיאת, טור ושו"ע תקצא, א, שמברכים בלחש תשע ברכות, רבים לא תקעו בתפילת לחש, כמבואר בשו"ע תקצב, א-ב. וכ"כ רדב"ז וכנה"ג. אבל למנהג הערוך ודעימיה, שתוקעים מאה תקיעות, רבים תוקעים גם בתפילת לחש. וכן הוא על פי כוונות האר"י והשל"ה. וכך מנהג ספרדים וחסידים.

פורסם בקטגוריה ד - מצוות השופר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן