ה – הברכה, המצווה והכוונה

פורסם בקטגוריה ד - מצוות השופר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/15-04-05/

לפני תחילת התקיעות מברכים שתי ברכות: א) "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לשמוע קול שופר". ב) "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ביום השני, למנהג ספרדים אין מברכים 'שהחיינו'. ולמנהג אשכנזים מברכים 'שהחיינו', ואם אפשר, טוב שהתוקע ילבש בגד חדש ויכוון גם עליו (שו"ע תר, ג, מ"ב ז).

דקדקו חכמים בנוסח הברכה: "לשמוע קול שופר" שהמצווה היא לשמוע ולא לתקוע (שו"ע תקפה, ב). ולכן חרש שאינו שומע פטור מהמצווה, למרות שהוא מסוגל לתקוע. ואם שמיעתו לקויה, אבל בפועל הוא יכול לשמוע את קול התקיעות – חייב במצווה, ואף יכול לתקוע ולהוציא אחרים ידי חובתם. ואם הוא משתמש במכשיר שמיעה חשמלי, עליו להוציא את המכשיר מאוזנו, כדי שישמע את קול השופר עצמו.[4]

כיוון שהמצווה היא לשמוע את קול השופר, התוקע לתוך בור או לתוך מקלט, אם שמע את קול השופר יחד עם ההד היוצא מהבור או המקלט – לא יצא, הואיל ושמע את הקול מעורבב. אבל אלה שנמצאים בתוך הבור והמקלט, כיוון שאינם שומעים את ההד – יוצאים ידי חובתם (ר"ה כז, ב, כ, א; שו"ע תקפז, א-ב, מ"ב י).

אילם, כיוון שהוא שומע, חייב במצווה, ויכול להוציא אחרים ידי חובתם, ואחד מהשומעים יברך במקומו את הברכות. שוטה, פטור מכל המצוות ובכלל זה ממצוות השופר (שו"ע תקפט, ב; מ"ב ד).

כאשר התוקע כבר יצא ידי חובתו והוא בא לתקוע לאנשים שעדיין לא קיימו את מצוותם, עדיף שאחד מאלה שעוד לא קיימו את המצווה יאמר את הברכות. ורבים נוהגים במצב כזה שהתוקע מברך, ויש להם על מה לסמוך (ב"י רמ"א תקפה, ב; מ"ב ה).

מצוות צריכות כוונה, לפיכך, המתאמן לתקוע בשופר ויצאו לו תקיעות כשרות – לא יצא. וכן מי שהיה בביתו ושמע תקיעות מבית הכנסת, אם לא כיוון דעתו לקיים בכך את המצווה – לא יצא. וצריך שגם התוקע וגם השומע יכוונו דעתם. לפיכך, התוקע צריך לכוון להוציא ידי חובת המצווה את כל השומעים ולא רק את אלו שהוא רואה לפניו, כי אולי יש מחוץ לבית הכנסת או בבית סמוך אנשים שרוצים לקיים את המצווה, ואם יכוון להוציא את העומדים לפניו בלבד, אותם אנשים לא יצאו ידי חובתם (שו"ע תקפט, ח-ט).

לכתחילה צריך התוקע לכוון במפורש להוציא את כל השומעים, והשומעים צריכים לכוון במפורש לקיים את המצווה. אמנם בדיעבד, גם אם לא כיוונו על כך במפורש, אם היתה להם כוונה רדומה, יצאו ידי חובתם. ואיזוהי כוונה רדומה, שאם ישאלו את התוקע מדוע תקע, ישיב: כדי להוציא את כל השומעים ידי חובתם. ואם ישאלו את השומע מדוע בא לשמוע את קול השופר, יענה: כדי לקיים את המצווה (פנה"ל תפילה טו, ח).


[4]. אמנם לר"ת וסמ"ג נוסח הברכה "על תקיעת שופר". אולם הרא"ש (ר"ה ד, י) כתב כדברי בה"ג שהמצווה היא לשמוע, ולכן מברכים 'לשמוע'. וכן דעת ראבי"ה, או"ז ועוד רבים, וכן נפסק בשו"ע תקפה, ב.

השומע בעזרת מכשיר שמיעה חשמלי שמוכנס לאוזן, לדעת רוב הפוסקים אינו מקיים את המצווה. יש אומרים מפני שהקול היוצא מהמכשיר החשמלי אינו קולו של השופר, אלא המכשיר קלט את קול השופר כאותות חשמליים ואח"כ תרגם אותם לקול חדש, והרי זה קול מכונה (משפטי עוזיאל או"ח כא, ומהדו"ת לד; הרב גורן בתרומת הגורן א, כב; רשז"א במנחת שלמה א, ט). ויש אומרים, שלשאר המצוות שמיעה דרך מכשיר כשרה, אבל לעניין שופר יש להחמיר, כי השומע קול הברה (הד) – לא יצא (מרן הרב באורח משפט מח; ולכך נטה הרב פרנק במקראי קודש פורים יא; בית אבי ג, צב; אג"מ אה"ע ג, לג). אמנם יש שהקילו להחשיב שמיעת שופר דרך מכשיר חשמלי כשמיעה רגילה (הרב אורנשטיין אסיא עז-עח; יבי"א או"ח ז, יח; ולכך נטה במנח"י ג, יא. ועי' בפנה"ל ברכות יב, ט). למעשה, כיוון שלרוה"פ אין יוצאים בשמיעה דרך מכשיר חשמלי, מי שיש לו מכשיר כזה באוזנו, צריך להוציאו, מפני שכל זמן שהוא באזנו, אינו יכול לשמוע את קול השופר המקורי. ומי שאינו יכול לשמוע את קול השופר בלא המכשיר, ישמע עם המכשיר, שלדעת פוסקים אחדים הוא מקיים בזה את המצווה. אבל אינו יכול להיות בעל תוקע, מפני שלדעת רוה"פ אינו חייב במצווה. וכן הדין לגבי מי שהוכנס לאוזנו 'שתל קוכליארי'. (ונראה שכאשר יצליחו בעז"ה לשכלל את השתל למצב שקולו ישמע כמו קול ששומע אדם רגיל, נקבל את סברת הרב אורנשטיין, ששמיעה זו נחשבת כשמיעה רגילה).

פורסם בקטגוריה ד - מצוות השופר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן