ט – ראש השנה שחל בשבת בזמן המקדש

פורסם בקטגוריה ד - מצוות השופר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/15-04-09/

מהתורה גם כשחל ראש השנה להיות בשבת מצווה לתקוע בשופר, אלא שתקנו חכמים שלא לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת. מפני שהכל חייבים במצוות השופר ואין הכל בקיאים באיסור טלטול ברשות הרבים, ויש חשש שאנשים שאינם יודעים לתקוע ייטלו את שופרם וילכו אצל מי שבקיא בתקיעות כדי שילמד אותם לתקוע כהלכה, ובתוך כך יטלטלו את השופר ארבע אמות ברשות הרבים ויעברו על איסור שבת החמור (ר"ה כט, ב; שו"ע תקפח, ה).

אמנם במקדש היו תוקעים גם כאשר ראש השנה חל בשבת, שאין גזירות חכמים חלות על המקדש. ואף בירושלים ובסביבתה הקרובה היו תוקעים כל זמן שחברי בית הדין הגדול היו יושבים, מפני שעל ידי השפעת בית הדין, תושבי ירושלים והסביבה נזהרו מאיסור טלטול בשבת (רמב"ם שופר ב, ח-ט).[8]

ואף שתקנה זו שלא לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת מדברי חכמים, רמז יש לה בתורה, שבפסוק אחד נאמר (במדבר כט, א): "יוֹם תְּרוּעָה", ובפסוק אחד נאמר (ויקרא כג, כד): "שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה". הרי שכאשר ראש השנה חל בימות החול הוא יוֹם תְּרוּעָה, וכאשר ראש השנה חל בשבת הוא שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה, שזוכרים את התרועה אבל אין מריעים בפועל (בבלי ר"ה כט, ב).[9]

ביארו חכמי הסוד, שמצד האמת, כאשר ראש השנה חל בשבת, אין צורך כל כך בתקיעות, מפני שכמעט כל המעלות הקדושות שמשיגים בראש השנה על ידי התקיעות, משיגים בראש השנה שחל בשבת על ידי קדושת השבת. ואמנם עדיין יש מעלה נוספת בתקיעות, אלא שמעלה זו עליונה מאוד וכמעט שאינה נקלטת ומורגשת, ובמקום המקדש ובית הדין היו קולטים אותה, ועל כן רק שם היו תוקעים (אדמוה"ז ליקוטי תורה דברים נו, א, ואילך).


[8]. משנה ר"ה כט, ב: "יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה". לרמב"ם, כל ירושלים נקראת מקדש. ולרש"י, ירושלים בכלל המדינה, וקשה שבהמשך המשנה כתוב "עוד זאת ירושלים היתה יתירה… שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא תוקעין". וביאר הריטב"א, שמשנה זו נאמרה לאחר שגלתה הסנהדרין מלשכת הגזית לירושלים, שאז התירו לתקוע בכל ירושלים וסביבתה הקרובה.

[9]. מבואר בבבלי ר"ה כט, ב, שמהתורה צריך לתקוע בר"ה שחל בשבת. ואף שיש איסור מדברי חכמים לנגן בכלי שיר ביום השבת, ובכלל זה גם אסור לתקוע בשופר (פנה"ל שבת כב, יז), אין בכוחו של איסור חכמים זה לדחות את מצוות התורה. אלא שמשום חשש טלטול גזרו חכמים שלא לתקוע, שמא יטלטל את השופר ברשות הרבים. וזו הסיבה שאין נוטלים לולב בסוכות שחל בשבת, ואין קוראים במגילה בפורים שחל בשבת. וכ"כ רמב"ם שופר ב, ו.

לעומת זאת, בירושלמי ר"ה פ"ד ה"א מבואר שמהתורה אין תוקעים בר"ה שחל בשבת, שכן דיוק הפסוקים הוא לימוד גמור. ושאלו ואם כן מדוע במקדש תקעו, והשיבו, שכך דייקו מהפסוק שבמקום שבו יודעים בדיוק אימתי הוא אחד בחודש ומקריבים את קרבן היום, תוקעים גם בשבת. ועוד הביאו לימוד ממה שנאמר לגבי היובל (ויקרא כה, ט): "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם", הרי שדווקא ביום הכיפורים מעבירים שופר בכל הארץ, ואילו בר"ה שחל בשבת רק בבית הדין. וכן הובא בספרא בהר ב'. יש לציין שבנוסח התפילה אכן נפסק לומר בר"ה שחל ביום חול – 'יום תרועה', וכשחל בשבת – 'זכרון תרועה' (שו"ע תקפב, ז), שלא כמו סדר רב עמרם גאון ורמב"ם ועוד ראשונים, שכתבו לומר תמיד 'יום תרועה'.

פורסם בקטגוריה ד - מצוות השופר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן