יב – גדרי תקיעה

פורסם בקטגוריה ד - מצוות השופר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/15-04-12/

תקיעה היא קול ארוך ופשוט, ואורכה צריך להיות לכל הפחות כאורך התרועה. אלא שאנחנו תוקעים שלושה סוגים של תרועה: א) שברים תרועה. ב) שברים. ג) תרועה. וההלכה היא, שבכל סדר וסדר, התקיעה צריכה להיות כאורך התרועה של אותו סדר.[13]

לפיכך, בסדר תשר"ת, התקיעה צריכה להיות כאורך 18 טרומיטין, שכן אורך השברים כ-9 טרומיטין, ואורך התרועה 9 טרומיטין. וגם אם האריך בתרועה והוסיף עוד תרועות, אינו חייב להאריך בתקיעה יותר מ-18 טרומיטין, שהוא שיעור התרועה שיוצאים בו ידי חובה לכל הדעות.

ובסדר תש"ת או תר"ת, התקיעה צריכה להיות כאורך 9 טרומיטין, שכך הוא אורך השברים וכך הוא אורך התרועה.

טרומיט הוא הקול הקצר שהתוקע מוציא משופרו, וצירוף קולות קצרים אלו הוא התרועה. ושיעור זה משתנה לפי התוקע והשופר, המהירים תוקעים תשע טרומיטין בשנייה ורבע, והאיטיים בשתי שניות וחצי. ולהלכה כל תוקע צריך להאריך בתקיעות ובשברים כפי אורך הטרומיטין שלו. והרוצה לצאת לכל הדעות, יאריך בתקיעות תשר"ת – חמש שניות, ובתקיעות תש"ת ותר"ת – שתי שניות וחצי.[14]

היתה התקיעה רצופה, אבל קולה השתנה באמצע מדק לעבה או מעבה לדק, מצלול לצרוד או מצרוד לצלול, כשרה. ואפילו אם ארע הדבר כמה פעמים במשך אותה תקיעה, כל זמן שקולה נמשך ברציפות כתקיעה – כשרה, שכל הקולות כשרים בשופר. והמהדרים משתדלים שהתקיעה תהיה רצופה ויציבה בלא מעלות ומורדות ושינויים.[15]


[13]. משנה ר"ה לג, ב: "שיעור תקיעה כשלוש תרועות". ובגמ' שאלו: "והתניא שיעור תקיעה כתרועה? אמר אביי: תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי, תנא ברא קא חשיב חד בבא ותו לא". רוב הפוסקים ביארו כפי שכתבתי למעלה ששיעור התקיעה כאורך התרועה. וכך דעת: רש"י, תוס', רא"ש, טור ושו"ע תקצ, ג, מ"ב טו. ודעת רמב"ם (ג, ד) ששיעור שתי התקיעות כשיעור התרועה שבאמצען, הרי ששיעור תקיעה כמחצית שיעור התרועה. ומוכרחים לומר שלדעתו תרועה היא 9 טרומיטין ולא 3, כי לא יתכן שהתקיעה תהיה כאורך טרומיט ומחצה. ואם תרועתו כמנהג תימן, הרי שכל טרומיט ארוך בהרבה מהטרומיט המקובל, ואזי שיטתו מובנת יותר. ודעת ראב"ד, ששיעור תקיעה תמיד 9 טרומיטין.

[14]. לשון שו"ע תקצ, ג: "כוחות בעלמא כל שהוא, והם נקראין טרומיטין", וזו התרועה כמבואר שם. אלא שתוקעים מיומנים יכולים לתקוע 9 טרומיטין בשנייה ורבע, והאיטיים תוקעים אותן בכשתי שניות וחצי, והתקיעה צריכה להיות תמיד לעומת התרועה, וכן השברים לעומת התרועה. בכל אופן גם לתוקעים האיטיים, בדיעבד בסדר תשר"ת יוצאים בתקיעה של שתי שניות וחצי, שכן בדיעבד יוצאים ב-3 טרומיטין ידי תרועה ובזמן של 6 טרומיטין ידי שברים. ובסדר תש"ת ותר"ת יוצאים בדיעבד בתקיעה של שנייה וחצי.

[15]. כל הקולות כשרים בשופר (ר"ה כז, ב; שו"ע תקפו, ו), והכוונה שגם אם באמצע התקיעה נשתנה הקול, כל זמן שהיא רצופה – כשרה. ויש שלמדו מהריטב"א לג, ב, שאסור לשנות את הקול. אולם כל מה שהוא כתב שאין לכוון לעשות כמין שבר בסוף התקיעה. ומ"מ היו שהידרו שקול התקיעה לא ישבר באמצע (הרב חרל"פ), אבל מצד הדין אין בזה פסול (כך דעת כל הפוסקים, וכ"כ רשז"א הליכות שלמה ב, ט). אמנם נראה שאם קול התקיעה נשבר או עלה וירד שוב ושוב עד שנשמע כשברים, נכון לחזור.   ←

והתימנים נוהגים לכתחילה לעשות כמין עליה בסוף התקיעה, והמקשיב יבין שסברתם היא, שבתקיעה, עליה זו מבטאת את שיא השמחה, ובתרועה את שיא הצער. עוד צריך לומר, שלמנהג תימנים, צריך להקפיד שיהיה הבדל ברור בין התקיעה לתרועה, שקול התקיעה יהיה יציב מאוד, והתרועה ממש מתרעדת. עוד צריכים התוקעים לפי מנהג תימן לשים לב, שאם הקול מתחלף באמצע התקיעה, שלא יראה כתרועה באמצע התקיעה.

פורסם בקטגוריה ד - מצוות השופר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן