כיוון שהעומד בתפילת עמידה צריך לראות את עצמו כעומד לפני המלך, חובה עליו להזכיר בעשרת ימי תשובה את מלכותו של ה' שמתגלה בימים אלו שבהם הוא דן את עולמו. שאם לא יזכיר זאת, נמצא כמי שמתפלל מן השפה ולחוץ ואינו שם ליבו למלכותו שמתגלה בעשרת ימי תשובה. וזהו שתקנו חכמים לחתום בברכה השלישית "המלך הקדוש" במקום "הא-ל הקדוש", ובברכת 'השיבה שופטינו' – "המלך המשפט" במקום "מלך אוהב צדקה ומשפט".
טעה ואמר בברכה השלישית "הא-ל הקדוש", ולא הספיק לתקן את עצמו 'תוך כדי דיבור', חוזר לתחילת התפילה. מפני ששלוש הברכות הראשונות הן חטיבה אחת, וכל הטועה באחת מהן – חוזר לראש.[1] ואם לאחר התפילה הסתפק אם אמר "הא-ל הקדוש" או "המלך הקדוש", כיוון שהוא רגיל לומר תמיד "הא-ל הקדוש", מן הסתם טעה, ועליו לחזור להתפלל. אבל אם חשב בסמוך לברכה שעליו לומר 'המלך', או שזכר לומר 'מי כמוך', ואחר שעבר זמן הסתפק, מן הסתם זכר לומר כראוי, ואינו צריך לחזור (ט"ז תכב, א; מ"ב תקפב, ד).
טעה בברכת 'השיבה שופטינו' וחתם כבכל השנה "מלך אוהב צדקה ומשפט", ולא תיקן את עצמו תוך כדי דיבור. למנהג חלק מהספרדים לא יצא, הואיל ולא אמר את נוסח הימים הנוראים. ולכן, אם עדיין לא סיים את תפילתו, יחזור לברכת 'השיבה שופטינו' ויחתמנה כראוי, וימשיך משם עד סוף התפילה. ואם סיים את התפילה, יחזור ויתפלל שנית, ויתנה שאם אינו חייב לחזור, הרי שזו תפילת נדבה (שו"ע קיח, א; יחו"ד א, נז). ולמנהג אשכנזים וחלק מהספרדים, גם אם אמר "מלך אוהב צדקה ומשפט" יצא בדיעבד ידי חובתו, הואיל וגם בנוסח זה מזכירים את המילה 'מלך', ולכן אם לא תיקן את עצמו תוך כדי דיבור, אינו צריך לחזור (רמ"א קיח, א; בא"ח נצבים יט; כה"ח א). וכיוון שכך מנהגם של רוב ישראל, כך ראוי שינהג מי שאינו יודע בוודאות מה מנהג אבותיו.
עוד מוסיפים בעשרת ימי תשובה ארבע תוספות בתפילת עמידה: "זכרנו לחיים" בברכה הראשונה, "מי כמוך" בברכה השנייה, "וכתוב לחיים" בברכת 'מודים', ו"בספר חיים" בברכה האחרונה. ואם שכח ולא אמרן, אינו חוזר (שו"ע תקפב, ה).
נוהגים לומר בעשרת ימי תשובה את תפילת 'אבינו מלכנו' בתפילת שחרית ומנחה כמבואר להלן ו.
