כפי שלמדנו, ביום הכיפורים מתגלה הקשר המוחלט שבין ה' לכנסת ישראל, ועל ידי כך נמשכת כפרה וטהרה לכנסת ישראל, ודבר זה נעשה גם בלא תשובה, ועל ידי כך העולם מתקיים ומתקדם אל גאולתו. אלא שנחלקו חכמים לגבי דין היחיד.
לדעת רבי (רבי יהודה הנשיא), הכפרה היסודית של יום הכיפורים נמשכת לכל אחד ואחד מישראל, שאפילו אם לא ישוב בתשובה, ואפילו אם יחלל את יום הכיפורים באכילה ומלאכה, כיוון שעבר עליו יום הכיפורים, נפטר מעונשי שמיים, כדוגמת עונשי כרת ומיתה בידי שמיים (עי' כריתות ז, א). וזאת מפני שהכפרה היא החלטה אלוקית שתלויה בקשר הנצחי שבין ה' לישראל עמו. ולכן גם האומר: איני רוצה שיום הכיפורים יכפר עלי – יום הכיפורים מכפר עליו בעל כורחו. שאין אדם יכול לומר למלך, איני רוצה שתמלוך עלי (ירושלמי שבועות א, ו). הקב"ה החליט להעביר אשמות ישראל ביום הכיפורים, וכך יהיה.
אמנם ברור שגם לדעת רבי, כל חטא שאדם חוטא פוגם את נשמתו, וממילא מונע ממנו את היכולת להתקרב אל ה' וליהנות ולהתענג על זיו השכינה בעולם הזה ובעולם הבא, לפי מידת הפגם שפגם בנשמתו. ובלא תשובה או ייסורים פגמים אלו אינם נמחים, למרות שיעבור עליו יום הכיפורים.
אלא שצריך לדעת שיש בייסורי העולם הזה שלוש בחינות: א) ייסורים שנועדו לזכך את האדם ולנקותו מחטאיו. ב) ייסורים שנועדו לעוררו להתעלות בתשובה ולכוונו לדרך טובה, ועיקרם ייסורים של אהבה. לגבי שני סוגי הייסורים הללו אין מחלוקת בין רבי לחכמים, שכן גם לדעת רבי, אם יש בהם צורך, יום הכיפורים אינו מבטלם, הואיל והם נועדו לטובתו של האדם. וככל שיזכך עצמו יותר בתשובה ביום הכיפורים, כך יזכה יותר להינצל מהם, הואיל וכבר לא יהיה בהם צורך.
הבחינה השלישית של הייסורים, הם העונשים שנקבעו כחוק אלוקי. שברא ה' את הטוב ואת הרע, וברא כוחות של טוב ונתן בידם סמכות לתת שכר לעושי המצוות, וברא כוחות של רע ונתן בידם סמכות להעניש את החוטאים. ויש בכך כללים רבים ומפורטים, הכל לפי חומרת החטא. ואמנם גם בעונשים אלו האדם מזדכך, ואף הם יכולים לכוונו לדרך טובה, אבל עיקר עניינם של העונשים הללו לקיים את הדין והצדק ולהעניש את החוטאים שפוגעים בכבוד שמיים ומקלקלים את העולם. ולעיתים, אם היו דוחים את עונשו של האדם, היה יכול לחזור בתשובה ולתקן את פגמיו, אבל כיוון שעל פי כללי המשפט צריך להענישו, אין שוקלים יותר מה טוב עבורו, אלא מענישים אותו כפי מידת הדין הקשה. ולדעת רבי, עונשים אלו נמחלים ביום הכיפורים גם למי שלא שב בתשובה. שאם התחייב בכרת או מיתה בידי שמיים או כל עונש אחר, כיוון שעבר עליו יום הכיפורים, נתבטלו, והוא יכול לפתוח דף חדש בלא שיהיו חייבים להענישו על העבירות שעשה. ורק מה שטוב לו ביותר על פי מידת הדין הטובה, כדי לתקנו ולזככו, ייעשה בו. ואלו הם שני סוגי הייסורים הראשונים שלגביהם לא נחלקו רבי וחכמים.
אמנם גם לדעת רבי, אם הוא כופר באחד משלושת יסודות אמונת ישראל, אין יום הכיפורים מכפר עליו לוותר לו על סוג הייסורים השלישי, שנאמר (במדבר טו, לא): "כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר – הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ". ואלו הם:
א) פורק עול, היינו כופר באלוהי ישראל. ב) מגלה פנים בתורה, היינו מעז פנים לעקם ולבזות את דברי התורה. ג) מפר ברית בשר, שאינו מל את בנו או מושך בערלתו להסתיר את בריתו. במילים אחרות, הכופר בה', או מבזה את התורה, או מתנכר לזהותו הישראלית, אין יום הכיפורים מכפר עליו (יומא פה, ב; שבועות יג, א).[3]
[3]. יסוד מה שהסברתי בדעת רבי יהודה הנשיא הוא מדברי מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל בשיחותיו, ודברי ר' צדוק הכהן מלובלין בספריו, לדוגמה ברסיסי לילה נד, כב. ויש להוסיף שגם לרבי אין יום הכיפורים מכפר לאומר אחטא ויום הכיפורים מכפר, כמבואר ביומא פז, א. וכן אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו (באר שבע, מנחת חינוך, מהר"י ענגיל).
על שני סוגי הייסורים הראשונים: א) לכפרה וזיכוך, ב) לעורר לתשובה, כתבו בשערי תשובה ב, ג-ה; והרמח"ל בדרך ה' חלק ב' ג, ה. ונראה פשוט שגם רבי מסכים שאין יום הכיפורים מבטל את שני סוגי הייסורים הללו, הואיל והם נועדו לתיקונו של האדם. כיוצא בזה כתבו תוס' ישנים (יומא פה, ב, 'תשובה'), שגם לרבי אין ביום הכיפורים כפרה גמורה בלא תשובה. וכעין זה כתב בחסדי דוד על התוספתא (יומא פ"ד ה"ח), שכפרת יוה"כ לרבי מעכבת הפורענות בעולם הזה, אבל עונשו נשאר לעוה"ב. היינו לצורך זיכוכו.
הסוג השלישי מבואר בכל המקומות שמדובר על קטרוג השטן וחילותיו, שהם כוחות הרע שברא ה' כדי שיבערו את הרע מהעולם. והם מעידים על מעשיהם הרעים של בני האדם ותובעים להענישם. וכדוגמת המבואר בזוהר רע"מ ח"ג צח, ב, שיש זכות למקטרג לסתום השפע בתחילת השנה ולתבוע משפט, ונתן ה' עצה לישראל לתקוע בשופר. עי' שם. כיוצא בזה כתב המבי"ט בבית אלוקים שער התשובה פרק ט. וכ"כ בנפש החיים שער א, יב.
עוד נראה לבאר לגבי כלל ישראל, שמרוב קדושתו, כל מה שקורה לו הוא תמיד לצורך זיכוכו ותיקון העולם, ואף כשישראל נמסרים בידי הסטרא אחרא, וכביכול עזב ה' את הארץ, והעונשים נראים כנקמה הבאה ממידת הדין הקשה בלא חשבון והבחנה בין צדיק לרשע, באמת בעצת עליון כל הייסורים באים ממקור החסד והרחמים לצורך זיכוך ותיקון. ומבחינה זו גם שורש דינו של היחיד מישראל, כך הוא.
