רצונו העמוק של האדם להתקרב לה' ולהודות לו על רוב חסדיו, אלא שהואיל והוא רם ונשא, גדול ונורא, הלב מתמלא ביראה ובושה מפני הדר גאון עוזו, ועל כן האדם כורע ומשתחווה בהתבטלות לפני ה' אלוקיו. כפי שלמדנו, יש שלושה סוגים של השתחוויה, ולכל אחד משמעות משלו.
בהשתחוויה גמורה כל הגוף שטוח על הארץ בפישוט ידיים ורגליים, והיא מבטאת התבטלות גמורה לה'. אבל אין זו התבטלות של חדלון, אלא התבטלות שיש בה דבקות, ומתוך כך האדם זוכה להמשיך עליו ברכה ממקור החיים. ודוד המלך היה מרבה להשתחוות ולהודות לה' על עזרתו. שנאמר (תהלים ה, ח): "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ". ונאמר (שם קלח, ב-ח): "אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ וְאוֹדֶה אֶת שְׁמֶךָ עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ, כִּי הִגְדַּלְתָּ עַל כָּל שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ. בְּיוֹם קָרָאתִי וַתַּעֲנֵנִי תַּרְהִבֵנִי בְנַפְשִׁי עֹז… כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה…".
בקידה האדם נותר על רגליו ומכופף את ראשו עד שמגיע לארץ, ויש בה ביטוי עמוק של כניעה, שכן למרות שהאדם עוד עומד כשרגליו ישרות, הרי הוא כפוף לגמרי בכניעה גמורה.
בכריעה האדם יורד על ברכיו וכופף את גופו עד שפניו טוחות בקרקע, ויש בזה שילוב של השתחוויה וקידה, ביטול וכניעה. הכורע דומה למשתחווה בכך שהוא סמוך יותר לקרקע, ודומה לקד בכך שהוא מכופף עצמו לפני בוראו.
אמרו חכמים (ברא"ר נו, ו): הכל בזכות השתחוויה. אברהם לא חזר מהר המוריה בשלום עם יצחק אלא בזכות השתחוויה, שנאמר (בראשית כב, ה): "וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם". ישראל לא נגאלו אלא בזכות השתחוויה, שנאמר (שמות ד, לא): "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ". התורה לא ניתנה אלא בזכות השתחוויה, שנאמר (שם כד, א): "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק". חנה לא נפקדה אלא בזכות השתחוויה, שנאמר (שמואל א' א, כח): "וַיִּשְׁתַּחווּ שָׁם לַה'". הגלויות אינן מתכנסות אלא בזכות השתחוויה, שנאמר (ישעיהו כז, יג): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָיִם". בית המקדש לא נבנה אלא בזכות השתחוויה, שנאמר (תהלים צט, ה): "רוֹמְמוּ ה' אֱלוֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא". המתים אינם חיים אלא בזכות השתחוויה, שנאמר (שם צה, ו): "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ".
כל הבא לחצר המקדש היה משתחווה לה' (עי' משנה מידות ב, ג). ובעת שירתם של הלוויים על קרבן התמיד, היו הלוויים תוקעים בחצוצרות, והעומדים בעזרה היו משתחווים (משנה תמיד ז, ג).
וכן בעת שאדם שב בתשובה ומתוודה לפני ה', ראוי לו שישתחווה, וכפי שמשה רבנו השתחווה כשהתפלל לה' שימחל על חטאי ישראל (במדבר יד, ה; טז, כב; דברים ט, כה). וכן ישראל שהיו עומדים בעזרה היו משתחווים לה' בעת שהיו שומעים את השם המופרש בנוסח הווידוי של יום הכיפורים (יומא סו, א).
כהמשך לכך תקנו חכמים לכרוע בתפילת עמידה חמש פעמים, וכריעה זו נעשית בעמידה עד שיתפוקקו חוליות שבשדרה, והיא מעין קידה (פנה"ל תפילה יז, ו). ועוד היו נוהגים להשתחוות אחר התפילה בעת שהיו מתוודים ומתחננים לה', ועל כן נקראה תפילה זו 'נפילת אפיים', שהיתה נאמרת כשהפנים על הארץ (רמב"ם הל' תפילה ה, א, יג-יד; טור או"ח קלא, פנה"ל תפילה כא, א).
אמנם מפני כמה חששות, נתבטל המנהג ליפול אפיים בהשתחוויה או כריעה. מקצת מהחששות הם הלכתיים וקשורים לאיסור השתחוויה על רצפת אבנים, ולכך שאסור לאדם חשוב ליפול על פניו לפני הציבור בלא שמובטח לו שייענה כיהושע בן נון. והעיקר שחששו לדברי הזוהר (במדבר קכא, א) שהגדיל מאוד את מעלת נפילת אפיים, שבה צריך המתפלל למסור את נפשו לה', ולראות את עצמו כאילו נפטר מהעולם. "ותיקון זה צריך להיות בכוונת הלב, ואז הקב"ה מרחם עליו ומכפר עוונותיו. אשרי האדם שיודע לפתות ולעבוד אדונו ברצון וכוונת הלב. אוי לו למי שבא לפתות ריבונו בלב רחוק ולא ברצון. כמו שנאמר (תהלים עח, לו-ז): וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ. הוא אומר: אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא (שם כה), וכל דבריו אינם אלא בלב רחוק, וזה גורם לו להסתלק מן העולם לפני זמנו". וכיוון שאנו חוששים שמא אין כוונתנו שלימה ואיננו ראויים לכך, נמנעים מלהשתחוות או לקוד אפיים ארצה (פנה"ל תפילה כא, ג).
אבל ביום הכיפורים, לרוב קדושת היום וחשיבות התפילה במסירות נפש, אין חוששים לכך, ועל כן נוהגים להשתחוות בסדר העבודה, כפי שראוי לאדם שרוצה לשוב בתשובה.
