ג – חולה שיש בו סכנה

פורסם בקטגוריה ח - דיני התענית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/15-08-03/

חולה שהצום עלול לגרום למותו, מצווה שישתה ויאכל לפי צורכו, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התענית כמו את שאר המצוות שבתורה, שנאמר (ויקרא יח, ה): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'". דרשו חכמים (יומא פה, ב): "וָחַי בָּהֶם ולא שימות בהם", שמצוות התורה נתנו כדי שיחיו בהם, ולא שימותו על ידי קיומן (פנה"ל שבת כז, א, 1). והנמצא בספק סכנה ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול – חוטא, מפני שעבר על מצוות התורה לשמור את נפשו, ועליו נאמר (בראשית ט, ה): "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ" (ב"ק צא, ב).

ואין הכוונה לסכנה גדולה בלבד, אלא כל שישנו סיכוי שהצום יגרום למותו של החולה, או יחליש את יכולתו להתמודד עם מחלתו המסוכנת, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו. גם חולה שנוטה למות, כל זמן שהצום עלול לקרב את מותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שגם עבור חיי שעה מותר לשתות ולאכול ביום הכיפורים.

אמנם מאידך אין להפריז בחששות רחוקים, שכן אם נחשוש בכל מחלה רגילה לסכנת נפשות, הרי ביטלנו את ההלכה שקבעה שחולה חייב לצום ביום הכיפורים. ולא זו בלבד, אלא שאם נפריז ונחשוש לסכנות רחוקות מאוד, נצטרך לאשפז בבית חולים את כל החולים בשפעת, או לכל הפחות לדרוש שרופא יבקר אצלם פעמיים ביום. ואם נחשוש לרמה כזו של סיכון, נצטרך גם לאסור משום פיקוח נפש את הנסיעה במכוניות ואת הטיסה במטוסים. ובוודאי נצטרך לאסור נסיעה במכוניות שלא עברו בדיקה מחמירה אחת לחודש. וכן נצטרך לאסור יציאה לטיולים רגליים וכל כיוצא בזה.

אלא כך הוא הכלל, כל סכנה שאנשים רגילים לטפל בה בדחיפות תוך השקעת זמן ומשאבים, כמו החשת החולה לבית חולים באמצע יום העבודה, נחשבת כסכנת נפשות, וכדי למונעה מצווה לחלל שבת ולשתות ולאכול ביום הכיפורים. אבל סכנה שאין מזדרזים לטפל בה תוך השקעת זמן ומשאבים, אינה נחשבת כסכנת נפשות.[4]


[4]. מדד זה אינו מדויק, מפני שיש אנשים חששנים ויש לעומתם שאננים, והדבר בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים: בסגנון הנסיעה במכונית, ביחס למחלות, בתכנון טיולים, וממילא גם בהחלטה אימתי ראוי להחיש חולה לבית חולים. אולם כל זמן שמדובר בתחום הסביר, האדם צריך להחליט לפי מיטב הבנתו. אבל כשהוא יודע שהוא יוצא דופן, עליו להחליט לפי מה שידוע לו שמקובל על רוב האנשים.

הרוצה להחמיר על עצמו ולצום כאשר יש בצום סכנה, אין בידו מצווה אלא עבירה. ואמנם לגבי כפייה של גויים לעבור עבירה להנאתם, שהדין הוא שיעבור ואל יהרג, כתבו התוס' (ע"ז כז, ב, 'יכול'), שאם רצה יכול להחמיר ולהיהרג ולא לעבור. ולרמב"ם (יסוה"ת ה, א) אסור להחמיר. אולם כאן לכל הדעות אסור להחמיר, מפני שאין בזה שום צד של קידוש השם, ומי שציווה לצום ציווה לשמור את הנפש.

פורסם בקטגוריה ח - דיני התענית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן