ד – מי קובע את מצב הסכנה

פורסם בקטגוריה ח - דיני התענית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/15-08-04/

ככלל, הלכה זו מסורה לרופאים, שעל פי המידע הרפואי שברשותם ועל פי ניסיונם צריכים לקבוע, אימתי יש חשש סכנה ואימתי אין חשש.

אולם הבעיה היא, שישנם רופאים רבים שמתוך חששנות יתר או מתוך זלזול במצווה – מורים תמיד לכל חולה לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ויש סבורים בטעות שאם יגידו לחולה לשתות ולאכול לשיעורים, כבר אין בכך איסור. ואילו האמת, שגם שתייה או אכילה לשיעורים אסורה מהתורה, ורק לאחר שמצב החולה הוגדר כמסוכן והותר לו לשתות ולאכול, אם הוא יכול, עדיף שיסתפק בשתייה ואכילה לשיעורים (כמבואר בהלכה הבאה).

לפיכך על החולים לשאול בעניין זה רופא ירא שמיים. ואין יראת השמיים תלויה בהכרח בכיפה, אלא העיקר הוא שהרופא יהיה ישר ומוסרי, ויכריע באחריות מירבית, הן כלפי קדושת הצום והן כלפי חיי אדם.

ורופא ירא שמיים שנמצא בספק, ישקול בעצמו מה היה עושה אם ביום הכיפורים היה נודע לו על חולה כזה שצם. אם היה מוכן לנסוע עשר דקות כדי להורות לו לשתות ולאכול ולהצילו בכך מספק סכנה, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות לחולה שלפניו לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ואם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות לחולה לצום. עצה זו מועילה לרופא רגיל, שמצד אחד, אינו עצלן, ומאידך, אינו אוהב להתרוצץ בין חוליו.

חולה שטעה ושאל רופא שאינו ירא שמיים והורה לו לשתות ולאכול, צריך להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים. ואם חטא ולא שאל ואין עוד ביכולתו לשאול רופא ירא שמיים, ישתה ויאכל ביום הכיפורים, מפני שאף שיש לנו ספק אם הרופא השיב לו כהלכה, מכלל ספק לא יצאנו, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות ולאכול.

עוד צריך לדעת, שלמרות שהלכה זו מסורה לרופאים, אם החולה סבור שהוא נמצא בספק סכנה וכדי להינצל עליו לשתות ולאכול, גם אם הרופאים סוברים שאין במצבו סכנה – עליו לשתות ולאכול. מפני שלעיתים אדם חש בחומרת מצבו יותר מהרופאים, וכפי שנאמר (משלי יד, י): "לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ" (יומא פג, א; שו"ע תריח, א). אבל אם החולה טוען שעליו לאכול, והרופא סבור שהאכילה תסכן את נפשו – שומעים לרופא (ערוה"ש תריח, ה-ו, שש"כ לט, ד).[5]


[5]. אין הבדל בדין זה בין רופא יהודי לגוי, העיקר שיהיה אמין (מ"ב תריח, א). בגמרא יומא פג, א, ובראשונים שם, דנו במצבים שיש מחלוקת בין רופאים. ולהלכה: אם רופא אחד אמר שצריך לאכול ורופא אחד אמר שאין צריך לאכול, כיוון שהוא ספק – יאכל (שו"ע תריח, ב). שני רופאים אמרו שאין צריך לאכול ורופא אחד אמר שצריך לאכול, שומעים לרוב (שו"ע תריח, ג). שני רופאים אמרו שצריך לאכול, שומעים להם, ואפילו אם יעמדו כנגדם מאה רופאים שיאמרו שאין צריך לאכול (שו"ע תריח, ד). ואם בין הרופאים שאמרו שאין צריך לאכול יש רופאים מומחים יותר באופן משמעותי, כיוון שהם גם רוב וגם מומחים יותר – למרות שיש שני רופאים שאומרים שצריך לאכול, שומעים לרבים ולמומחים ולא יאכל (מטה אפרים ג, ועיין מ"ב תריח, יב).

לפי זה אם לפי הרפואה המקובלת אין לאכול, ולפי רופאים אלטרנטיביים יש לאכול, כיוון שהרופאים המקובלים נחשבים כיותר בקיאים, שדבריהם נשענים על מחקרים מקיפים, ובנוסף לכך הם הרוב, אין חוששים לרופאים האלטרנטיביים ואסור לאכול. אבל אם החולה משוכנע באופן אישי שהרופא האלטרנטיבי צודק, מותר לו לאכול (עיין רמ"א תריח, ד).   ←

ועיין בפניני הלכה שבת כז, ב, ששומעים לחולה בניגוד לדעת הרופאים בתנאי שיש הגיון מסוים בדברי החולה. אבל אם מחלתו ידועה והחולה דורש טיפול שלדעת הרופאים אינו מועיל, שומעים לרופא (באו"ה שכח, י, 'ורופא'). וכן כאשר החולה ידוע כפחדן גדול, אם זה שמבין שם ברפואה בטוח שאין סכנה במצבו, נכון שלא יאכל. ואם למרות עמדת הרופא, והידיעה שהוא נוטה להפריז בחששותיו, הוא עדיין בטוח שעליו לאכול, יעשה כהבנתו. (ועיין בציץ אליעזר בסיכום תשובה ח, טו (ז, כה), שלפעמים מותר לחולה לחלל שבת עבור עצמו, ולא לרופא).

פורסם בקטגוריה ח - דיני התענית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן