ככלל, הלכה זו מסורה לרופאים, שעל פי המידע הרפואי שברשותם ועל פי ניסיונם צריכים לקבוע, אימתי יש חשש סכנה ואימתי אין חשש.
אולם הבעיה שרופאים רבים מתוך חששנות יתר או מתוך זלזול במצווה – מורים תמיד לכל חולה לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ויש סבורים בטעות שאם יגידו לחולה לשתות ולאכול לשיעורים, כבר אין בכך איסור. ואילו האמת, שגם שתייה או אכילה לשיעורים אסורה מהתורה, ורק לאחר שמצב החולה הוגדר כמסוכן והותר לו לשתות ולאכול, אם הוא יכול, עדיף שיסתפק בשתייה ואכילה לשיעורים (כמבואר בהלכה הבאה).
לפיכך על החולים לשאול בעניין זה רופא ירא שמיים. ואין יראת השמיים תלויה בהכרח בכיפה, אלא העיקר הוא שהרופא יהיה ישר ומוסרי, ויכריע באחריות מירבית, הן כלפי קדושת הצום והן כלפי חיי אדם. גם על החולים מוטלת האחריות לשאול את הרופא מתוך יראת שמיים, כי כאשר הם לוחצים על הרופא להתיר להם לשתות ולאכול, הוא נמצא במצוקה רצינית, כי בנוסף לאחריות הכבדה שהוטלה על כתפיו, קשה לו להבחין בין חולה שנמצא בחשש סכנה לבין חולה שחושש מהצום ומחפש דרך להיפטר ממנו למרות שבאמת אין שום חשש סכנה לחייו. שכן חלק מרכזי מהמידע שבידי הרופא הוא מהדיווח של החולה, וכאשר החולה לוחץ לקבל היתר, הרופא מסיק שמצבו קשה, ומסתבר שיורה לשתות ולאכול לשיעורים, בעוד שאם היה מדווח כראוי, היה מתברר שאין במצבו שמץ סכנה. במצב כזה עיקר האחריות על ההוראה השגויה מוטלת על השואל.
רופא ירא שמיים שנמצא בספק, ישקול בעצמו מה היה עושה אם ביום הכיפורים היה נודע לו על חולה כזה שצם. אם היה מוכן לנסוע עשר דקות כדי להורות לו לשתות ולאכול ולהצילו בכך מספק סכנה, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות לחולה שלפניו לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ואם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות לחולה לצום. עצה זו מועילה לרופא רגיל, שמצד אחד, אינו עצלן, ומאידך, אינו אוהב להתרוצץ בין חוליו.
חולה שטעה ושאל רופא שאינו ירא שמיים והורה לו לשתות ולאכול, צריך להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים. ואם חטא ולא שאל וכבר הגיע יום הכיפורים, ישתה ויאכל ביום הכיפורים, מפני שאף שיש לנו ספק אם הרופא השיב לו כהלכה, מכלל ספק לא יצאנו, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות ולאכול.
עוד צריך לדעת, שלמרות שהלכה זו מסורה לרופאים, אם החולה סבור שהוא נמצא בספק סכנה וכדי להינצל עליו לשתות ולאכול, גם אם הרופאים סוברים שאין במצבו סכנה – עליו לשתות ולאכול. מפני שלעיתים אדם חש בחומרת מצבו יותר מהרופאים, וכפי שנאמר (משלי יד, י): "לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ" (יומא פג, א; שו"ע תריח, א). אבל אם החולה טוען שעליו לאכול, והרופא סבור שהאכילה תסכן את נפשו – שומעים לרופא (ערוה"ש תריח, ה-ו, שש"כ לט, ד).[5]
לפי זה אם לפי הרפואה המקובלת אין לאכול, ולפי רופאים אלטרנטיביים יש לאכול, כיוון שהרופאים המקובלים נחשבים כיותר בקיאים, שדבריהם נשענים על מחקרים מקיפים, ובנוסף לכך הם הרוב, אין חוששים לרופאים האלטרנטיביים ואסור לאכול. אבל אם החולה משוכנע באופן אישי שהרופא האלטרנטיבי צודק, מותר לו לאכול (עי' רמ"א תריח, ד).
בפניני הלכה שבת כז, ב, מבואר ששומעים לחולה בניגוד לדעת הרופאים בתנאי שיש הגיון מסוים בדברי החולה. אבל אם מחלתו ידועה והחולה דורש טיפול שכרוך בחילול שבת של אדם אחר, ולדעת הרופאים טיפול זה אינו מועיל, שומעים לרופא (באו"ה שכח, י, 'ורופא'). וכן כאשר החולה ידוע כפחדן גדול, אם זה שמבין שם ברפואה בטוח שאין סכנה במצבו, נכון שלא יאכל. ואם למרות עמדת הרופא, והידיעה שהוא נוטה להפריז בחששותיו, הוא עדיין בטוח שעליו לאכול, יעשה כהבנתו. (ועי' בצי"א בסיכום תשובה ח, טו (ז, כה), שלפעמים מותר לחולה לחלל שבת עבור עצמו, ולא לרופא).
