ו – הצד הפסיכולוגי

פורסם בקטגוריה ח - דיני התענית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/15-08-06/

לעיתים אדם נחלש מאוד ביום הכיפורים והוא מפחד שמא הוא עומד לאבד את הכרתו ולמות. ואף שבדרך כלל מדובר בפחד מופרז, שכן הצום והחולשה שעימו אינם מסוכנים, ולהרבה מחלות קשות, הצום אף יכול להועיל. מכל מקום יתכן שיש לו בעיה נוספת שבעטיה הצום עלול לסכן את נפשו, ולכן אם למרות קדושת היום הוא חושש לנפשו ומבקש לאכול או לשתות – נותנים לו. אלא שהואיל ולעיתים הצורך הוא פסיכולוגי בלבד, נותנים לו בתחילה לטעום מעט, ופעמים שבזה הוא נרגע ומתאושש. ואם עדיין לא התאושש, נותנים לו לשתות ולאכול לשיעורים. ואם גם בזה דעתו אינה מתיישבת, נותנים לו לאכול ולשתות עד שדעתו תתיישב (שו"ע תריז, ב-ג).

לפעמים עצם זה שמתירים לו לאכול ולשתות מחזיר לו את הביטחון, והוא נרגע וחש שבינתיים הוא מסוגל להמשיך לצום. וכן מסופר בתלמוד הירושלמי (יומא ו, ד), על רבי חגי שנחלש מאוד עקב הצום, וכשהורה לו רבי מנא שישתה, חש שהוא מסוגל להתאפק וסיים את הצום. וכן נוהגים מורי הוראה להיעזר בעצה זו (כלבו סט, הובא בב"י תריח, א).[8]

מאידך, צריך להיזהר מאוד שלא להקל ראש בסכנה, שאם ההוראה הרפואית היא לשתות ולאכול, צריך החולה לשתות ולאכול בשמחה, מפני שבשמירתו על נפשו הוא מקיים את מצוות בוראו. ובזכות קיום המצווה יש לקוות שיזכה להאריך ימים. וגדולי ישראל נהגו להזהיר את החולים על כך, וכשידעו על חולה שיש חשש שיחמיר על עצמו ויסתכן בנפשו, היו הולכים אצלו ביום הכיפורים כדי לשדלו לשתות ולאכול.


[8]. סיפור מאלף כתב הרב זוין (סיפורי חסידים מועדים עמ' 101), פעם אחת לפני תפילת נעילה נעשה רעש גדול בבית מדרשו של האדמו"ר הגאון רבי חיים מצאנז. אחד העשירים צמא למים, וכמעט שנתעלף. אותו עשיר היה ידוע כקמצן גדול. בתחילה היו שהתלוצצו עליו: "בכל השנה לא נתן הגביר לעני מעט מים לשתות, יטעם עכשיו בעצמו את טעם הצימאון". אבל בראות האנשים שעמדו סביבו שהוא נמצא בסכנה, הלכו לדיינים לשאול כדת מה לעשות. הדיינים הורו לתת לו מעט מים בכפית, פחות מכשיעור 'מלא לוגמיו'. אולם עם כל כפית וכפית שנתנו לו גבר צימאונו של העשיר יותר, והוא ביקש לשתות מים בכוס. לא רצה האב"ד רבי בעריש, לסמוך על דעת עצמו, וניגש אל הגאון הצדיק רבי חיים, הפסיק אותו מעבודת הקודש, סיפר לו את כל המאורע, ושאל מה לעשות. השיב לו הצדיק: "תאמרו לו, שבעד כל כוס מים שישתה יתן מחר מאה רייניש (סכום מכובד) לצדקה, ואם יסכים לכך, תתנו לו לשתות כמה שירצה". כששמע הגביר המתעלף את פסק הדין, שבה אליו רוחו, הזדקף, נעמד על רגליו, והמשיך להתפלל כאילו לא היה צמא כלל…

פורסם בקטגוריה ח - דיני התענית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן