מותר לחולה או יולדת שעלולים לחלות מחמת הצינה אם ילכו יחפים על הארץ – לנעול נעליים (שו"ע תריד, ג).
מותר למי שהולך במקום שיש בו חשש סכנה מעקרב וכיוצא בו – לנעול נעליים. וכן מותר למי שהולך במקום רפש וטיט, לנעול את מנעליו כדי שרגליו לא יטנפו. וכן חייל בשירות מבצעי, יכול לנעול נעלי צבא (שו"ע תריד, ד). מפני שאיסור נעילת הסנדל הוא רק כאשר נועלים את הסנדלים או הנעליים לצורך הליכה נוחה, אבל כאשר צריכים לנעול אותם לסיבה אחרת – אין איסור.
מי שנצרך למדרסים וסובל מאוד כשאינו עומד עליהם, גם אם המדרסים שלו עשויים מעור, מותר לו להניחם בתוך נעל בית או בתוך נעל גומי פשוטה, ולהשתמש בהם ביום הכיפורים. וזאת משום שאין ייעודם של המדרסים לתענוג אלא להסרת צער מיוחד (חלקת יעקב ב, פג).[8]
[8]. בשו"ת חלקת יעקב ח"ב פג, התיר למי שסובל מאוד כשהולך בלא מדרסים, והמדרסים שלו מצופים בעור, שיניחם בתוך נעל בד או גומי, מפני שהוא מצטער מאוד, והרי זה דומה לאיסטניס שהולך במקום שיש בו טיט, שמותר לו לנעול נעליים, כי נעילתם אינה לתענוג (רמ"א תריד, ד). ועוד, שהמדרס אינו חלק מהנעל, והרי זה כמי שעומד על כר מעור שמותר (רמ"א תריד, ב, מ"ב ט). וכ"כ בשש"כ לט, לז; נשמת אברהם תריד, ד. ובחוט השני עמ' קלז חשש שאולי הם נחשבים כחלק מהנעל, אבל התיר למי שאינו יכול ללכת באופן אחר. ע"כ. ולמעשה, מי שסובל מאוד בלא מדרסים רשאי להקל במדרס של עור, ויניח אותו בנעל גומי פשוטה, שאין רגילים ללכת בה בחוץ. ואם המדרס מחומר אחר, גם בלא סבל רב, אפשר להקל.
