כהמשך והשלמה למצוות השביתה, נצטווינו להפקיר את הפירות שגדלים בשביעית, שיהיו הכל רשאים לאכול מהם, בעל השדה כשאר האנשים, עניים ועשירים, בני אדם ובעלי חיים. שנאמר (שמות כג, י-יא): "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ". אמרו חכמים (מכילתא דרשב"י שם), שאסור לבעל השדה לשמור על פירות שדהו כדי לחלקם בשווה לכל או לעניים, מפני שנאמר וּנְטַשְׁתָּהּ, שיהיו מופקרים לכל. ומה שנאמר וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ הוא מפני שבדרך כלל העניים היו אוכלים את רוב הפירות, כי להם היה משתלם לטרוח לבוא למטעים ולקטוף את הפירות לתצרוכת ביתם, אבל אם רצו העשירים, יכלו גם הם לאכול מהפירות (להלן ג, א).
הרי שפירות השביעית שצמחו מעצמם של ה' הם, ועל כן צוותה התורה את בעלי השדה שיפתחו את שדותיהם לכל, כדי לקיים בפירות את הרצון האלוקי לפרנס כל חי. על ידי כך יזכה בעל השדה להידבק במידתו של הקב"ה שעליו נאמר (תהלים קמה, טז): "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן". וגם יזכה לקנות את מידת הוותרנות, שאין נדיב יותר ממי שנותן בלא לצפות לגמול (ספר החינוך פד; להלן ג, ב).
כיוון שפירות השביעית של ה' הם, יש לנהוג בהם קדושה, שלא לשנות אותם מייעודם המקורי, שיהיו לאכילה ולא להפסד, לאכילה ולא לסחורה. שנאמר (ויקרא כה, ו-ז): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". בכל השנים, הפירות שייכים לבעל השדה והוא רשאי להשתמש בהם לכל צרכיו. באופן זה הפירות מאבדים את ערכם העצמי ונעשים כלי ביד הבעלים, שיכול לסחור בהם כדי להרוויח כסף ולקנות בו את כל מה שליבו חפץ. כאשר יש לו מכך תועלת, מותר לו גם להפסיד את הפירות, או לעשות מהם קישוט או דבק, או לקחת עשבים שנועדו למאכל בהמה ולהסיק בהם את התנור כדי לחמם את ביתו. אבל בפירות שביעית כל הדברים הללו אסורים, שהואיל והפירות של ה' הם, הרי הם חוזרים לייעודם המקורי, להיות מאכל לכל חי. וזו היא משמעות הקדושה שנצטווינו לנהוג בפירות השביעית (כמבואר בפרק ד).
רק לצורך מאכל ביתו רשאי אדם ליטול פירות שביעית, ואם נותרו לו פירות בביתו בשעה שכלו הפירות מהשדה, עד שחיות הבר כבר אינן יכולות לאכול מהם, חובה עליו לבער את הפירות מביתו ולחלקם לכל או להפקירם, וזוהי מצוות ביעור פירות שביעית (להלן ד, י-יא).
