מצוות 'עשה' לשבות בשנה השביעית מעבודת האדמה, שנאמר (ויקרא כה, א-ה): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ".
עוד הוסיפה התורה ארבע מצווֹת 'לא תעשה', שאוסרות ארבע מלאכות, ואלו הן: זריעה וזמירה, קצירה ובצירה. שנאמר (שם, ד-ה): "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר, שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ".
שתיים מהמלאכות עוסקות בהצמחת הפירות, כאשר זריעה היא עבודה בשדה, וזמירה עבודה בעץ. ושתיים מהמלאכות עוסקות באיסוף הפירות, קציר הוא איסוף התבואה ושאר גידולי השדה, ובציר איסוף ענבים ופירות העץ. בפרק זה נעסוק בשתי המלאכות שנועדו להצמחת הפירות, ובתולדות הנובעות מהן שאיסורן מדברי חכמים. בפרק הבא נעסוק בשתי המלאכות שנועדו לאיסוף הפירות.
אמרו חכמים, שיכלה התורה להזכיר את מלאכת זורע בלבד, וממנה היינו לומדים את התולדה שלה שהיא זמירה, שאף היא מועילה להצמחת הפירות. וכן היתה יכולה להסתפק בהזכרת מלאכת קוצר, וממנה היינו לומדים את התולדה שלה שהיא בצירה, שאף היא עוסקת בקטיף הפירות. אלא שפרטה התורה שני אבות ושתי תולדות, כדי ללמד אותנו שרק ארבע מלאכות אלו אסורות באיסור 'לא תעשה' מהתורה, ואלו הן: א) זורע (להלן ד). ב) זומר ובכללו כל גיזום שמועיל לצמיחת הפירות (להלן ה).
ג) קוצר ובכללו קטיף של כל סוגי גידולי השדה. ד) בוצר ובכללו קטיף של כל מיני פירות העץ (להלן ג, ג). העובר על אחת מארבע מלאכות אלו חייב מלקות מהתורה. אבל העושה אחת מהתולדות שלהן, היינו מלאכות אחרות שמועילות לצמיחת יבול השדות והעצים, כזיבול, סיקול ועידור, אינו עובר באיסור 'לא תעשה' מהתורה, אבל חכמים עשו סייג לתורה ואסרו אותן. וכל מה שלמדנו שמלאכות אלו אסורות מדברי חכמים הוא בתנאי שנעשו דרך ארעי, אבל העושה אותן דרך קבע, כפי שאדם עובד בשדהו בכל השנים, אף שלא עבר ב'לא תעשה', ביטל מצוות 'עשה' מהתורה, שביטל את המצווה לשבות מעבודת השדה.[1]
[1]. בהלכות שבת ישנן ל"ט אבות מלאכה, וכל תולדה של אב אסורה מהתורה כמו האב. למשל, 'זורע' היא אב מלאכה, והתולדות שלה הן: זומר, מזבל, משקה, וכל דבר שמסייע לגידול הצמח. וכן 'קוצר' היא אב מלאכה, והתולדות שלה הן בוצר או קוטף כל סוג של פרי, ענף או עלה. לעומת זאת לגבי שביעית מצינו שהתורה אסרה ארבע מלאכות בלבד, ולא זו בלבד, אלא שזמירה היא תולדה של זורע, ובצירה היא תולדה של קצירה. למדו חכמים מכך, שבהלכות שביעית רק המלאכות שמנתה התורה אסורות מהתורה והעובר עליהן לוקה, וגזרו חכמים ואסרו את התולדות שלהן, והעובר עליהן לוקה מדברי חכמים. כך נפסק להלכה, כדברי רבא (מו"ק ב, ב – ג, א; רמב"ם שמיטה א, ב-ד). ודעת אביי שכל התולדות אסורות מהתורה, וכפשט הברייתא בגמרא שם (מו"ק שם). ←אמנם העושה את עבודות השדה כדרכו הרגילה בכל השנים, למרות שלא עשה אחת מארבע המלאכות, ביטל מצוות עשה מהתורה, שנאמר (ויקרא כה, ד-ה): "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" (רמב"ן ויקרא כג, כד; ריטב"א ר"ה לב, ב. והרחיב בזה מרן הרב בשבת הארץ א, ד; קונ"א ז. ובקונ"א ב, ב, ביאר שכן משמע מדברי הרמב"ם א, א; א, ד).
לפי זה מובנים דברי ר' עקיבא במשנה (שביעית א, ד), שמצווה מהתורה לשבות מחרישה בשביעית, שנאמר (שמות לד, כא): "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת". וקשה, שהרי חרישה אינה מארבע מלאכות שאסורות בלא תעשה, אלא שהחורש דרך קבע ביטל עשה מהתורה (ועי' להלן בהערה 7). ואפשר להבין מכך, שכל העושה אחת מהתולדות כדרך קבע כבכל השנים, אם טרח בה הרבה, ביטל עשה מהתורה. כיוצא בזה כתב ערוה"ש יט, ג.
