זה הכלל: מלאכה שנועדה להצמיח את פירות השדה או להשביחם – אסורה, והיא הנקראת מלאכת 'אברויי'. ומלאכה שנועדה לקיום העצים שלא ימותו או יינזקו – מותרת, והיא הנקראת 'אוקמי'. כי אין מגמת המצווה שבכל שבע שנים כל העצים ימותו ולאחר השביעית יצטרכו לנטוע את כל המטע מחדש, אלא הכוונה שישבתו ישראל ממלאכה שנועדה להצמחת היבול והשבחת העצים.
כל המלאכות שאסורות ב'לא תעשה' מהתורה, אסורות לעולם בשמיטה, שכן המלאכות שהזכירה התורה, לא נועדו לקיום העצים אלא לגדל פירות ולאוספם. זריעה מצמיחה פירות חדשים, וזמירה גורמת לעצים להצמיח פירות רבים וטובים יותר. וגם בזמן הזה ששמיטה מדברי חכמים, המלאכות שהתורה אסרה – אסורות לעולם. ושאר מלאכות השדה שאסורות מדברי חכמים, פעמים שהן מיועדות להצמחת הפירות והשבחתם ופעמים שהן מיועדות לקיום העצים. לצורך הצמחה והשבחה אסור לעשותן, ולצורך קיום מותר לעשותן. אמנם פעמים רבות, כאשר עושים מלאכה לצורך קיום העץ, יש ממנה גם תועלת להצמחתו. אלא שכל זמן שעיקר המגמה היא לקיום העץ, ובלעדי מגמה זו לא היו עושים את הפעולה הזו, הפעולה מותרת למרות שיש ממנה גם תועלת צדדית להצמחת העץ.
בהלכות הבאות נבאר את המלאכות האסורות מהתורה ואת האסורות מדברי חכמים. ואף שכיום מצוות השביעית על כל האיסורים שבה מדברי חכמים, צריך לדעת מה היה אסור בעיקרו מהתורה, שכן כל ההיתר לעשות מלאכות לקיום העצים הוא רק באותן המלאכות שאסורות מדברי חכמים.[2]
אמנם יש לדעת שבדרך כלל פעולות שנועדו לאוקמי מועילות גם לאברויי, שכן אם מזבלים למשל את הצמח כדי שלא יתנוון, בפועל הוא גם ימשיך לצמוח. ואם גוזמים ענפים כדי למנוע מחלות או כדי להבטיח את קיומו לשנים רבות, הצמיחה אח"כ בענפים תתגבר, ואע"פ כן הדבר מותר (שבת הארץ קונ"א יא). זה הכלל, כל פעולה שעיקר מגמתה לאוקמי, ובלעדי מגמה זו לא היו עושים אותה, גם כשדרך אגב היא מועילה לאברויי, אין בה איסור. (ועיין להלן בהערה 6 בשאלת פסיק רישא).
