כיוון שמצווה לשבות בשנה השביעית ממלאכת השדה והאילן, וכל ההיתר לעשות מלאכות לקיום העצים הוא רק בלית ברירה כדי למנוע נזק, לפיכך, יש לעשות את כל פעולות ההכנה האפשריות לפני כניסת השנה השביעית, כדי למעט עד כמה שאפשר בפעולות קיום בשביעית. וכן הדין לגבי מלאכות שצריכות להיעשות לצורך קיום העצים לקראת סיום שנת השמיטה, שאם אפשר לדחות את ביצוען לאחר השמיטה בלא שיגרם נזק לעצים, חובה לדחות. ונראה שהמתרשל ולא הכין את שדהו כראוי לפני השמיטה, צריך לשאול חכם, האם מותר לו לעשות בשמיטה את המלאכות שהיה יכול לעשות לפני השמיטה, שאולי בכך שהתרשל, הראה שהפסד כזה אינו חשוב בעיניו ואין לו היתר לעשותו (עי' פנה"ל מועדים יב, ג, בדין מכוון מלאכתו למועד).
מותר לעשות מלאכות שאסורות מדברי חכמים כדי להציל עצים וצמחים רב שנתיים ממיתה, או כדי למנוע מהם נזק משמעותי, כגון שכמות הפרי שיניבו בשנה השמינית תפחת באופן משמעותי. לפיכך, מותר להשקות את העצים כדי שלא ימותו או יתנוונו, וכן מותר להסיר מהעצים ענפים חולים כדי שלא ידביקו את כל העץ, וכן מותר לרסס את העץ כדי להשמיד מזיקים ולמנוע מחלות. וכן מותר לרסס את האדמה במונעי נביטה או קוטלי עשבים, כדי למנוע התפשטות של עשבים שוטים כיבלית, שאם לא כן, בשנה השמינית יצטרכו להשקיע משאבים רבים בניקוי האדמה ודישונה. היתר זה הוא גם כאשר מדובר בחשש נזק, ובתנאי שהחשש הוא סביר, והחקלאים רגילים תמיד לטרוח כדי למונעו (מאמ"ר ג, יב; עי' פנה"ל מועדים יב, ב, במצבי ספק).
היתר המלאכות הוא רק כדי לקיים את העצים, באופן שלא ייגרם להם נזק שכדי לשקמו בשנה השמינית יצטרכו לטרוח טרחה רבה או להוציא הוצאות גדולות, אבל אסור לעשות מלאכות שאסורות מדברי חכמים כדי להצמיח את פירות השביעית או כדי לקיימם. שכן פירות אלו הם הפקר, ואסור לבעל השדה לטרוח עבורם. ויש שמקילים לעשות מלאכות שאסורות מדברי חכמים כדי להצמיח את הפירות, כדי שתנובת העץ תהיה קרובה לתנובתו בכל השנים. ואף שכמה מפוסקי דורנו נטו אחר היתר זה, קשה מאוד לקבלו. ומרן הרב קוק זצ"ל פסק שהיתר המלאכות הוא רק עבור קיום העץ והאדמה, ובשום פנים לא עבור הפירות. וברור ש'היתר המכירה' מרווח יותר מהיתר דחוק זה, ולכן מי שאינו רוצה להשבית את שדהו, צריך להשתמש ב'היתר המכירה' ולא לעשות מלאכות לקיום הפירות.[3]
ומוכרחים לומר כמרן הרב, שכן מבואר במשניות שביעית פרקים ב-ד, ובברייתא (מו"ק ג, א), שאסור בשביעית לנכש, לעדור, לכסח, לקרסם, לזרד, לפסג, לזבל, לפרק, לאבק, לעשן, ולעשות עוגיות לגפנים. ואם מותר לאוקמי פירא, רבות מהמלאכות הללו נצרכות בשביעית, שאם למשל לא יזבלו או יעדרו, ברור שיבול הפירות יינזק באופן משמעותי, ויהיה רחוק מאוד מהיבול של שאר השנים. ולא זו בלבד, אלא שאסרו חכמים לפנות זבל ולדייר בהמות בשדהו שמא יראה כמי שמזבל שדהו (משנה שביעית ג, א-ד), הרי שהיה ברור שאין היתר לזבל שדות לצורך קיום הפירות, שאם היה היתר, לא היה צריך לגזור באופן מוחלט משום מראית עין, שהרי פעמים רבות הדבר נצרך לאוקמי פירא. וכן מוכח מכך שהראשונים והאחרונים לא הזכירו את המושג 'אוקמי פירא', וגם לא דנו בו למעשה, ואיך יתכן שהתעלמו מאחת הסוגיות המעשיות ביותר בשביעית. ואמנם אפשר לטעון שבחקלאות של ימינו העצים מניבים הרבה יותר פרי, וממילא חוסר הטיפול בהם משמעותי כיום יותר. אבל עדיין מוכרחים לומר, שגם בעבר הזיבול והעידור וכיוצא בהם הועילו מאוד ליבול הפירות, והימנעות מהם יצרה הפחתה משמעותית ביבול הפירות, ולא שמענו שהתירו לזבל ולעדור לקיום הפירות. וכן צריך להבין ממצוות התורה עצמה, שאסרה לזרוע שדות, שלא יהיו שום גידולי שדה. וממילא ברור שגם לגבי האילן, הפירות הם אלה שיצמחו מעצמם, ולא שיעשו עבור כך מלאכות.
ואולי הגיעו להתיר אוקמי פירא מתוך תפישה שמגמת השמיטה לתת פירות לכל בני הארץ. אולם המגמה היא לשבות, כפי שמפורש בתורה, ורק אחרי ששובתים, לגבי פירות העץ שצומחים מאליהם, ישנן אזהרות. ומסתבר שרבים קיבלו היתר דחוק זה, מפני שלא אבו לקבל את 'היתר המכירה', שמצד הדין מרווח ממנו בהרבה.
