ו – חריש ועידור

פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/16-02-06/

חרישה היא אחת המלאכות החשובות בחקלאות, ומגמתה לפלח על ידי שיני המחרשה את האדמה ולעשות בה תלמים, כדי לזרוע בהם זרעים, ולעקור בתוך כך את עשבי הבר שלא יזיקו לזרעים. בנוסף לכך החרישה משביחה מאוד את הקרקע, בכך שהיא עושה אותה רפויה ומאווררת, והחומרים האורגניים שמזינים את הצמחים משתבחים, והשורשים יכולים להשתרג בה בקלות ולינוק את מזונם. וכאשר יש באדמה הרבה עשבי בר וקוצים, או כאשר האדמה נעשתה קשה ואטומה, צריכים לחרוש אותה פעמיים או שלוש לפני הזריעה. בעבר גררו את המחרשה על ידי שור או סוס או חמור, וכיום חורשים בעזרת טרקטור, ופותחו מחרשות שונות כדי לתת מענה מיטבי לצרכים השונים. גם חפירת גומות לצורך נטיעת שתילים בכלל מלאכת חרישה.

חרישה אסורה בשביעית מהתורה, ואף שלמדנו שרק ארבע מלאכות נאסרו ב'לא תעשה' מהתורה, מכל מקום מצוות עשה לשבות ממלאכת השדה בשביעית, שנאמר (ויקרא כה, ד): "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ", וכל העושה מלאכה בקביעות כדרך רגילותו בשאר השנים, מבטל מצוות עשה מהתורה. וכן נאמר (שמות לד, כא): "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת", היינו שיש לשבות מהמלאכה החקלאית הראשונה שהיא חריש ועד האחרונה שהיא הקציר, ובתוך כך למדנו שחרישה היא מלאכה גדולה שהטורח בה רב והעוסק בה מבטל את השביתה. אמנם יש סוברים שמלאכת החרישה אסורה מדברי חכמים. 7

גם העידור כמו החרישה נועד להפוך את האדמה כדי להשביחה ולעקור עשבים שוטים, אלא שהחרישה נעשית בכוח רב על ידי מחרשה ובכל שטח השדה, ואילו העידור נעשה ביד או במעדר סביב לעיקרי האילנות. לכן החרישה שעל ידה נעשית עיקר עבודת האדמה אסורה מהתורה, ואילו העידור שנועד לצרכים קטנים הוא תולדה של חרישה, וכיוון שאיסורו מדברי חכמים, מותר לעדור כדי למנוע נזק משמעותי (מו"ק ג, א; עיין שבה"א א, ז, ב).

לפיכך, אם שורשי העץ התגלו ואם לא יכסו אותם העץ ייבש, מותר לכסותם במעדר. וכן אם הקרקע עומדת להתייבש ולהתקשות ותוך כך לנתק את השורשים, מותר לעדור בה כדי לרככה שלא תתקשה. אבל שלא לצורך קיום העץ, העידור אסור. וכן אסור לפורר ביד או ברגל רגבים בשדה, כי יש בכך תועלת לאדמה ולצמחים.


  1. לרוב רובם של הראשונים והאחרונים חרישה אסורה מהתורה. וכ"כ רש"י, תוס', ר"ש, ראב"ד, רא"ש, ריטב"א, ר"ן, פר"ח, רע"א. וברור שיש בחרישה איסור עשה, או מפני שנאמר לגבי שביעית (ויקרא כה, ד): "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ", או ממה שנאמר לעניין שבת (שמות לד, כא): "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת", ולמד ר' עקיבא שהוראה זו נאמרה לשביעית, שאפילו בערב שביעית אסור לחרוש, ואפילו במוצאי שביעית אסור לקצור תבואת שביעית (משנה שביעית א, ד; ר"ה ט, א, ולר' ישמעאל פסוק זה עוסק בשבת, אך גם הוא יכול להסכים שניתן ללמוד ממנו שחרישה מבטלת את מצוות השביתה שנצטווינו עליה בתורה). ונחלקו בתלמוד, האם יש בחרישה גם איסור לאו שלוקים עליו (ירושלמי כלאים ח, א; בבלי מו"ק ג, א). ובדברי הרמב"ם הסתפקו, מחד הזכיר את הפסוק "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" (רמב"ם א, א), שממנו למדנו שאיסור חריש מהתורה, מנגד כתב על החורש שהוא לוקה מרדות מדבריהם (שם ד), ומזה למד בפאת השולחן כ, א, שחרישה אסורה מדרבנן. ומרן הרב קוק (שבת הארץ קונ"א ב) ביאר, שחרישה קבועה כדרך כל השנים אסורה בעשה. ויש סוברים שדעת הרמב"ם שחרישה להשבחת הקרקע סביב האילנות כדי שיצמחו יותר אסורה מהתורה, וחרישה להשבחת הקרקע במקום שעדיין אין עצים וזרעים, אסורה מדברי חכמים (רדב"ז).
פורסם בקטגוריה ב - מצוות השביתה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן