נחזור על כלל המלאכות: זריעה, זמירה וחרישה, אסורות מהתורה, ולכן בכל מצב אסור לעשותן. אבל כל שאר המלאכות שמכשירות את הקרקע ומסייעות לצמיחת העצים וגידולי השדה אסורות מדברי חכמים. אם הן מכשירות את הקרקע, הרי הן תולדות של מלאכת חורש, ואם הן מסייעות לצמיחה הרי הן תולדות של מלאכות זורע וזומר. ואף שאיסורן מדברי חכמים, העושה אותן דרך קבע כבכל השנים כדי להשביח את שדהו ועציו, מבטל מצוות עשה מהתורה, שצוותה לשבות בשביעית (לעיל א). וכשיש צורך לעשותן כדי למנוע נזק, אף אם צריך לטרוח בהן הרבה, אין בהן איסור. ומכאן נמשיך לפרטי ההלכה:
אסור מדברי חכמים לתלוש עשבים שוטים או לכסח אותם בחרמש או לרסס אותם בחומרי הדברה, כי יש בזה תועלת לשדה ולעצים. אבל כאשר העשבים גורמים נזק משמעותי לעצים או לצמחי הנוי – מותר להסירם. וכן מותר להסירם במקום שיש חשש שנחשים ועקרבים ימצאו בהם מסתור, או שעל ידם תתפשט שריפה. בכל מקום שאפשר, יש להסיר את העשבים המזיקים בכיסוח או ריסוס ולא על ידי עידור או תלישת העשבים שמשביחים את הקרקע יותר, אבל בלית ברירה גם זה מותר.[9]
אסור לסמוך עצים צעירים על ידי עץ כדי שיצמחו ישר לגובה או כדי שענפיהם יתפרשו לצדדים. אבל אם הסמיכה הכרחית כדי למנוע מהם נזק – מותר (שבת הארץ א, ה, יג).
כאשר עצי פרי נטועים בצפיפות, אסור לעקור מקצתם כדי שלא יזיקו זה לזה בצמיחתם. ואמנם אין בזה איסור זמירה מהתורה, הואיל ואין קוצצים את ענפי העץ שרוצים לעודד את צמיחתו, אבל מדברי חכמים הדבר אסור. וכאשר כוונתו לעקור את העצים לצורך הסקה, למרות שיש לו תועלת גם מדילול העצים, מותר לו לקצוץ את העצים. וזה בתנאי שהוא עוקר עץ אחד או שניים ברציפות, אבל אם היה צריך לעקור שלושה עצים, יחתוך אותם סמוך לאדמה ולא יוציאם מהשורש, כדי שלא יראה כמכשיר את שדהו לזריעה או נטיעה (משנה שביעית ד, ד; שבה"א א, יח). ואם העצים המיותרים ממש מזיקים, עד שאם לא יעקרו אותם בשביעית יגרם לעצים הנותרים נזק משמעותי שיימשך לשנה השמינית, מותר לעקור את המיותרים גם כשאין כוונתו להשתמש בעצים להסקה.
