יש אומרים שדין השקיה כשאר המלאכות האסורות מדברי חכמים, שהותרו לצורך קיום ונאסרו לצורך השבחה. ולכן מותר להשקות בשביעית עצים ושיחים שרגילים להשקות בכל השנים, כדי להצילם ממיתה או מנזק משמעותי שיימשך לשנה השמינית. אבל אסור להשקותם כדי שיהיו יפים ויתנו פירות כפי שהיו רגילים לתת בשאר השנים (רמב"ם). ויש אומרים, שדין השקיה קל משאר המלאכות, מפני שיש בה צורך תדיר ואין צורך במומחיות כדי לבצעה, וגם בדרך כלל אין בה טרחה רבה, לפיכך הותרה גם לצורך השבחת העץ. יתר על כן, הואיל וקשה להבחין בין כמות ההשקיה הנדרשת למניעת נזק, לא חילקו חכמים בדבר והתירו השקיה כדרך שאר השנים. למעשה, יש לנקוט בדרך ביניים, שלצורך השבחת העץ אסור להשקות, אבל כאשר מותר להשקות כדי למנוע נזק, מותר להשקות בכמות רגילה. ובמיוחד כיום שההשקיה נעשית על ידי פתיחת ברז, ובתוספת המים אין טורח.[10]
מותר לבצע ריסוס כדי למנוע מהעצים מחלות שונות, מפני שהמחלות שבעץ או בעלים עלולות לגרום נזק משמעותי שיימשך לשנה השמינית. וכן מותר לרסס כנגד חרקים שעלולים להזיק לעץ. אבל אסור לבצע ריסוסים שנועדו להזין את העץ בהורמונים שמעודדים את צמיחת העץ והפירות. וכן אסור לרסס כנגד חרקים שגורמים נזק לפירות. מותר לרסס את האדמה במונעי נביטה או קוטלי עשבייה, כדי שלא יצמחו בה עשבים שוטים שייטלו ממנה את כוחה, מפני שבלא ריסוס זה עלול להיווצר נזק משמעותי לשנה השמינית.
אסור לתת זבל ודשן לעצים, מפני שבדרך כלל הדישון לא נועד לקיים את העצים, אלא להשביח את צמיחתם. והרוצה שעציו ימשיכו להתפתח בשביעית, יניח להם דשן במנה כפולה לפני כניסת השביעית, והם ייזונו ממנו במשך השנה. אמנם אם התברר בבדיקה אמינה, שיש צורך דחוף בדישון כדי לקיים את העצים, מותר לדשנם כדי שלא ימותו או יינזקו באופן משמעותי.
אסרו חכמים להוציא זבל מהרפתות לשדה, גם כשהכוונה לשומרו שם עד השנה הבאה, מפני שהוא נראה כמי שמזבל את שדהו. אבל מותר לפנות את הזבל למקום שאינו ראוי לזריעה. והרוצה לפנות את הזבל לשדה, ימתין עד לאחר העונה שרגילים לזבל בה את השדה, ויערום את הזבל בערמות של לפחות מאה וחמישים סאה (כ-1,080 ליטר), או שיעמיד את הזבל בערמה על סלע או משטח פח או פלסטיק (רמב"ם ב, א-ג).[11]
[10]. בפשטות דין השקיה כדין שאר מלאכות דרבנן, שהותרו רק לצורך קיום העץ שלא ימות או ינזק, וכן משמע ממו"ק ב, ב, שדנו בהשקיה כפי שדנים בשאר המלאכות. וכן עולה מדברי הרמב"ם א, י. וכ"כ ריא"ז, ותפארת ישראל. לעומת זאת, יש שהקילו בהשקיה יותר, משום שהיא מלאכה שאינה חשובה הואיל ונעשית באופן תדיר (נמוק"י), ואינה מלאכת קרקע (ריב"ב), וקשה להבחין בין הפסד גדול לקטן (מבי"ט ב, סד; חוט שני א, י). ובשבת הארץ א, ח, לגבי שדה בית הבעל כתב את שתי השיטות, עם נטייה לדעת המקילים. אמנם כתב שאין להשקות כדי להוציא פירות (שבה"א א, טו, ד). למעשה, בשעת הצורך אפשר לסמוך על המקילים, כי השקייה דרבנן ושביעית בזמן הזה דרבנן. מכל מקום כהוראה כללית, נכון ללכת בדרך הביניים, וכן מקובל להורות.
[11]. קנסו חכמים את מי שחרש או זיבל את שדהו בשביעית, שלא יזרע אותה בשמינית, וגם לא יחכרו ממנו את שדהו בשמינית. ואם מת מותר לבנו לזרוע אותה בשמינית (משנה שביעית ד, ב; רמב"ם א, יג). וכתב מרן הרב קוק, שקנס זה חל בזמן שרוב הציבור נזהרים בכך, ועל כן קנסו את מי שפרץ גדר והחציף פנים לחרוש או לזבל את שדהו בשביעית. אבל כאשר רבים נכשלים בכך, כיוון שאינם עושים זאת בחוצפה, לא קנסו אותם חכמים (שבת הארץ א, יג).
