ב – דרכי ההשמטה

פורסם בקטגוריה ג - שמיטת הפירות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/16-03-02/

בעת שהפירות שעל העצים נעשים ראויים לאכילה, צריכים בעלי השדות לפתוח את שערי שדותיהם, כדי שכל החפץ לקטוף מהם יוכל להיכנס. וכל מי שמשאיר את שדהו נעולה בעת שהפירות שעל העצים ראויים לאכילה מבטל מצוות עשה. ואפילו אם יקטוף את הפירות כדי לחלקם לעניים, כיוון שנעל את שדהו – ביטל את המצווה, מפני שהמצווה היא לשמוט את השדה (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים פרשה כ; רמב"ם ד, כד). ואם לא נעל את שדהו אבל קצר או קטף את כל שדהו כדרך הבעלים, אפילו אם עשה זאת כדי לחלקם לעניים, עבר באיסור קצירה או בצירה (להלן ג).

מעיקר הדין היה צריך לפרוץ את הגדר כדי להראות בזה שהפירות מופקרים לכל. אולם מפני תיקון העולם התירו חכמים שלא לפרוץ בה פרצות, כדי שלא להזיק לגדר וכדי שלא לפתוח פתח רחב מדי לחיות או פרחחים שיכנסו ויזיקו לעצים (מכילתא שם). אמנם אם הגדר נפרצה מעצמה, אסור לגודרה בשביעית. ואם הגדר נפרצה לצד רשות הרבים, ויש חשש שרבים יכנסו לשדה ויזיקו אותה, מותר לגדור את אותו הצד (רמב"ם ב, יד).

אין צריך שבעל השדה יודיע שהפירות שגדלו בשדהו הם הפקר, שכן על פי מצוות התורה הם נעשים הפקר, וכל אדם רשאי להיכנס לשדות ישראל ולקטוף מהם פירות. אמנם אם בעל השדה התעקש לאסור על האנשים להיכנס לשדהו, אף שהוא עובר על מצוות התורה וגונב את הפירות, מכל מקום כיוון שהשדה עצמה שלו, אסור להם להסיג את גבולו, ובגלל תפישתו את פירותיו הם מתחייבים בתרומות ומעשרות מספק (שבה"א ו, טו; קונ"א יא).

לדעת בית שמאי אסור ללוקט הפירות להודות עליהם לבעל השדה, וקל וחומר שאסור לו לתת עבורם מתנה, לפי שפירות השביעית הם הפקר, והמודה לבעל השדה פוגע בתוקף ההפקר. אולם ההלכה כדעת בית הלל שרשאי אדם לבחור כיצד לנהוג, אם ירצה שלא להודות – אל יודה. ואם ירצה, מותר לו להודות לבעל השדה על שנתן לו רשות להיכנס לשדהו ללקוט מהפירות (משנה שביעית ד, ב; רמב"ם ו, טו). וכן ראוי לנהוג לכתחילה, לבקש רשות להיכנס לשדה ולהודות על הפירות. 2

כאשר יש לבעל השדה חשש סביר שאם יפתח את שדהו לכל, יבואו פרחחים ויזיקו לעציו, מותר לו לנעול את שדהו ולכתוב בשלט בולט, שהפירות הם הפקר, וכל הרוצה לקטוף מהם יכול לקבל את המפתח במקום פלוני, או שהשדה תהיה פתוחה בשעות אלו ואלו (עפ"י חזו"א, משפטי ארץ י, ד).


  1. בפשטות השדה נעשית הפקר מעצמה, שכך היא המצווה, וזו אפקעתא דמלכא (ב"מ לט, א). וכך מובן מדברי הראשונים והאחרונים (ראב"ד ור"ש משאנץ, מבי"ט א, יא; מהרי"ט א, מג; חת"ס או"ח סב; מהרש"ם ג, קא; ועוד רבים). אמנם במנ"ח פד כתב שיש בזה מחלוקת: למבי"ט הפירות הפקר מעצמם, ולב"י אינם הפקר מעצמם. אולם באמת הב"י לא הכריע כך. ולא יתכן שלב"י יצטרכו להפקיר במפורש, כאשר הראשונים והאחרונים לא כתבו זאת. ומרן הרב ביאר בדעתו שאין צריך להפקיר במפורש אלא שאם גדר את שדהו והראה בפועל שאינו מפקירו, אף שעבר על מצוות התורה, הפירות שגדלו בשדהו אינם הפקר (מבוא לשבה"א יא, משפט כהן פב). וכ"כ במאמ"ר עמ' קעח. (ועיין שבה"א ד, כד, ד). ולכן אם השדה אינה פתוחה, יש לבקש רשות, כדי לוודא שבעל השדה הפקיר את פירותיו. וכן יש לצרף את דעת ראב"ד ור"ש משאנץ לעדויות ה, א, שכתבו שאסרו חכמים להיכנס לשדות בלא רשות הבעלים, שמא יתרגלו להיכנס ולגנוב פירות בשאר השנים. לסיכום, כאשר בעל השדה אוסר להיכנס לשדה, למרות שהוא עובר באיסור, הכניסה אסורה. ולא זו בלבד, אלא שנכון לחוש לדעת ר"ש משאנץ וראב"ד, שסוברים שצריך לבקש רשות מבעל השדה להיכנס. ויש לומר, שלפי דעתם, אחר מתן הרשות מבעל השדה, לדעת ב"ש אסור להודות לו, ולדעת ב"ה מותר להודות לו. ונראה שהואיל והוא כבר מבקש רשות, טוב שיודה לו כדי להרבות שלום. יש מהדרים לומר בפה שהפירות מופקרים, וכ"כ בדעת כהן רמ.
פורסם בקטגוריה ג - שמיטת הפירות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן