חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ד – גזירת ספיחים

מן התורה כל הספיחים, היינו מיני הצומח שגדלו מעצמם בשביעית, מותרים באכילה, וכל דיני פירות שביעית חלים עליהם. אולם משראו חכמים שעוברי עבירה זורעים בסתר מיני ירקות, תבואה וקטניות, וטוענים אח"כ שגידולים אלה מעצמם גדלו, גזרו על כל מיני הצומח החד שנתיים שעלו בשדהו של ישראל שיהיו אסורים. אבל צמחים המתחדשים מידי שנה משורשיהם, הואיל ואין צורך לזורעם בשביעית כדי לאכול מפירותיהם, אין בהם איסור ספיחים. לפיכך, אין איסור ספיחים בנענע ובננות.

איסור ספיחים חל על גידולי שדה שבני אדם רגילים לזרוע או לשתול בשדותיהם, אבל צמחי בר שעלו מעצמם – מותרים, שהואיל ומחירם זול ואין רגילים לגדלם, אין חשש שעוברי עבירה יזרעום בשמיטה (רמב"ם ד, ג). וכן מותר לאכול ספיחים שגדלו במקומות שאין רגילים לזרוע בהם, כמו למשל במקום שמזיק לשאר הגידולים, או בשדה הפקר, הואיל ואין חשש שעוברי עבירה יזרעו שם (שם ד; מאמ"ר יא, כט). ומכל מקום, גם כשאין גזירת ספיחים, הפירות שגדלו בשביעית קדושים בקדושת שביעית.[4]
עוד ראוי לציין שגזירת ספיחים חלה בגבול עולי בבל, ולא בגבול עולי מצרים ולא בעבר הירדן (רמב"ם ד, כו-כח). וכן גזירת ספיחים חלה על מה שגדל בקרקע של ישראל ולא על מה שגדל בקרקע של גוי (שם כט).

בתבואה וקטניות, הזמן הקובע למעשר ושביעית הוא הבאת שליש. שאם הגיעו לשליש גידולם לפני ראש השנה של השביעית, דינם כפירות השישית. ואם הביאו שליש אחר ראש השנה, דינם כפירות שביעית, ואיסור ספיחים חל עליהם (שם ט; שבה"א ד, ג).

לגבי ירקות נחלקו: לדעת רמב"ם, כל ירק שנשאר מחובר לקרקע אחר ראש השנה של השביעית, אסור מדין ספיחים, מפני שהזמן הקובע לגביו הוא הלקיטה. ולדעת כמה ראשונים, כל שהחל לנבוט בשישית, אף שנלקט בשביעית וחלה עליו קדושת השביעית וצריך להפקירו, אין איסור ספיחים חל עליו (ר"ש). וכן מקובל להורות. ירקות שהחלו לצמוח בשביעית ונגמר גידולם בשמינית, הרי הם אסורים עד הזמן שיכולים לגדול ירקות כמותם מזריעה או שתילה של מוצאי שביעית, או משיגיע חנוכה (עי' רמב"ם ד, ו-ז).[5]


[4]. לר' עקיבא איסור ספיחים מהתורה, אולם לדעת חכמים האיסור מדבריהם (ספרא בהר ג, ה, ועי' פסחים נא, ב). וכן פסק רמב"ם ד, א-ב. ירקות רב שנתיים המתחדשים מדי שנה מן השורש אין בהם גזירת ספיחים (רמב"ם ד, ג), לפיכך אין איסור ספיחים בנענע, בננה ופאפיה. לגבי בננה מסיבה נוספת אין איסור, שהוא נותן פרי שנה וחצי אחר נטיעתו, ואיסור ספיחים חל רק בדבר שנותן פרי בתוך שנתו (מנחת שלמה ח"ג קכב, ז).יש אומרים שצריך לעקור ספיחים שגדלו מאליהם, כדי שלא יאמרו שדעתו לאוכלם, ויש אומרים שאסור לעוקרם, כי יש בהם קדושת שביעית ואסור להפסידם (עי' הרחבות לשבה"א ד, יח, ד). והנכון שלא לנגוע בהם אבל את מה שזרע בעבירה יש לעקור (מאמ"ר יא, י).

[5]. מצינו במשנה דיון לגבי ירקות שיש בהם קדושת שביעית (שביעית ז, ג; ח, ד; ט, א). למדו מכך ר"ש ורא"ש, שירקות שהתחילו לגדול בשישית ונלקטו בשביעית, אין בהם איסור ספיחים אבל יש בהם קדושת שביעית. וכן דעת תוס' וריטב"א. ונראה שכך גם דעת רמב"ן, ובפאת השולחן כב, ג, פירש שלרמב"ן רק אם הבשילו בשישית אין בהם איסור ספיחים. לעומת זאת דעת רמב"ם (ד, ט-י; ד, יב), שכל מה שנלקט בשביעית יש עליו איסור ספיחים. וכן פסקו סמ"ג, רש"ס ומבי"ט. אבל דעת רוב האחרונים כדעת ר"ש (פאת השולחן, שבה"א ד, ג; ספר השמיטה, חזו"א). בנוסף לכך שבמחלוקת בדברי חכמים הלכה כמיקל, וגם דעת רוב הפוסקים להקל, כך גם מסתבר, שהרי כל האיסור מחמת עוברי עבירה, ואין שום איסור לשתול בשישית. לפיכך, כל שדה שנזרעה והחלה לנבוט לפני שמיטה, אין בה איסור ספיחים.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן