ה – זמן הגידול של פירות השביעית

פורסם בקטגוריה ג - שמיטת הפירות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/16-03-05/

הזמן הקובע לפירות העץ הוא החנטה, שזה הזמן שניתן לאוכלם בשעת הדחק, וזה הזמן שבו הם מתחייבים במעשרות, ונקרא בלשון חכמים שהגיעו לשליש בישולם. נמצא שהפירות שחנטו בשביעית חלה עליהם קדושת שביעית אף שהמשיכו לגדול בשנה השמינית, ואם חנטו בשנה השישית, אף שהמשיכו לגדול בשביעית, אין עליהם קדושת שביעית ומותר לבעל המטע לקטוף אותם כבכל השנים. אמנם מעת שנכנסה השנה השביעית, אסור לבצע מלאכות שמשביחות את העץ וגידול הפירות (יש סוברים שהחנטה היא תחילת צמיחת הפרי. ודין אתרוג ופירות הדר יבוארו בהערה). 6

לגבי גידולי השדה, כבר למדנו שרובם נאסרו מחמת גזירת ספיחים (לעיל ד), אולם יש שלא נאסרו, והם: צמחים שמתחדשים משורשיהם בכל שנה, כדוגמת בננה. וכן מה שצמח מאליו בשדות הפקר או במקומות שאדם אינו מעוניין שיצמחו שם. וכן מה שנבט לפני השביעית. אלא שלגבי השלב הקובע לקדושת שביעית יש הבדל בין תבואה וקטניות לעומת ירקות.

הזמן הקובע בתבואה וקטניות הוא 'הבאת שליש', שאז הם ראויים לאכילה בשעת הדחק, כלומר הבשילו כדי שיעור שליש. אם נזרעו בשישית והביאו שליש לפני השביעית, אין בהם קדושה. ואם הביאו שליש בשביעית, יש בהם קדושה (רמב"ם ד, ט).

והזמן הקובע לגבי ירקות הוא זמן לקיטתם. לפיכך אם נבטו לפני השמיטה ונלקטו בשביעית, יש בהם קדושת שביעית. וכן דין צמחי תיבול חד שנתיים. 7


  1. לדעת רמב"ם וסמ"ג הזמן הקובע לשביעית הוא עונת המעשרות. ומבואר במשנה מעשרות א, א, שתחילת זמן מעשרות הוא כאשר הפירות מתחילים להיות ראויים לאכילה בשעת הדחק, וכן הדין לגבי שביעית. והוא הזמן שהזרעים שלהם יכולים לצמוח (רמב"ם שמיטה ויובל ד, ט; מעשר ב, ג-ה). וביארו מהר"י קורקוס ורש"ס ופני יהושע ועוד, שהחנטה ועונת מעשרות לרמב"ם הם זמן אחד. מנגד, לדעת תוס' (ר"ה יב, ב, 'התבואה'), זמן החנטה לפני זמן המעשרות. ופירשו רבים שהוא תחילת הופעת הפרי הקטן (מאירי, כפתור ופרח). להלכה פוסקים כרמב"ם (ערוה"ש כג, ז; ספר השמיטה ועוד. ולכך נטה בשבה"א ד, ט; משפט כהן ג). וכמה ראשונים כתבו שעונת המעשרות היא כזמן של הבאת שליש, שנזכר לגבי תבואה וקטניות (ר"ה יג, ב) כזמן חיובן למעשרות. אלא שהסתפקו בהגדרת שליש, י"א שליש נפח, י"א שליש משקל, וי"א שליש בישול (עיין הרחבות לשבה"א ד, ט, ב). ומוכרחים לומר שההגדרה העיקרית היא שליש בישול, היינו שליש השתבחות הטעם, שאז הוא כבר ראוי לאכילה בשעת הדחק, וכדוגמת אכילת בן דרוסאי בהלכות בישול בשבת. ומה שיש מפרשים שליש נפח ומשקל, הוא כנראה בפירות מסוימים שגם בעת שהגיעו לשליש משקלם ראויים לאכילה בשעת הדחק, אבל רוב הפירות בשלב זה אינם ראויים לאכילה אפילו בשעת הדחק. ויש סוברים שהואיל וראש השנה לאילנות הוא ט"ו בשבט, רק פירות שחנטו בין ט"ו בשבט של שנה שביעית לט"ו בשבט של שנה שמינית קדושים בקדושת שביעית (ר"ח, של"ה). אולם דעת רוב הפוסקים שט"ו בשבט הוא ראש השנה לעניין שנות מעשר וערלה לאילן, אבל לעניין שביעית א' תשרי הוא ראש השנה, כפי שאמרו במשנה (ר"ה ב, א): "באחד בתשרי ר"ה לשנים ולשמטין". וכ"כ רמב"ם ד, ט; רדב"ז, פאת השולחן, שערי צדק, רע"א, ספר השמיטה. וכן עולה משבה"א ד, ט. וכ"כ במאמ"ר יב, ט; ומשפטי ארץ טו, א.

    אתרוג ופירות הדר: לדעת רוב התנאים והאמוראים דין שביעית באתרוג נקבע לפי החנטה, ולרבותינו שבאושא לפי הלקיטה (ר"ה יד-טו, סוכה לט, ב; מ, א). ובראשונים, יש סוברים שהולכים אחר חנטה (ראב"ד, ריטב"א, וכן משמע מעוד כמה ראשונים). ויש אומרים שהולכים אחר לקיטה (רמב"ם ד, יב; סמ"ג, שו"ע יו"ד שלא, קכו). ויש שפירשו שהרמב"ם התכוון להחמיר ללכת באתרוג גם אחר לקיטה (מעשה רוקח). למעשה, מחמירים כשתי השיטות, וכ"כ במאמ"ר יב, יג. ולגבי שאר פירות הדר, יש סוברים שגם בהם צריך להחמיר כמו אתרוג (מאמ"ר יב, יד). אולם לדעת רבים, פירות הדר כשאר פירות האילן (מרן הרב קוק, הרב הרצוג). וכן נוהגים למעשה (קטיף שביעית ו, ז; משפטי ארץ טו, ז-ח).

  2. ההבדל בין ירקות לקטניות, שבקטניות הזרע הוא המאכל, ואילו בירקות המאכל הוא העלים כמו חסה וכרוב, או פרי שבתוכו יש זרע אבל עיקרו אינו זרע כמו קישואים ועגבניות. ויש יוצאים מהכלל והם אורז ודוחן ושומשמין, שאף שנכללים בתבואה וקטניות, הואיל והזמן שיגיעו לשליש אינו אחיד, קבעו ללכת בהם אחר גמר פרי (רמב"ם ד, יא).

    כתב רמב"ם (ד, יב), שהולכים בירקות אחר הלקיטה, ומשמע גם אם לא המשיכו לגדול בשביעית. ויותר משמע כך בהל' מעשר שני (א, ד). ובשו"ע יו"ד שלא, קכו, כתב כרמב"ם (ונראה שהרמב"ם לשיטתו ד, יא, שצריך לקבוע זמן אחד לכל הנלקטים יחד, שאם נחשב זמן שליש או זמן גמר הגידול, עלולים להיות לנלקטים כאחד זמנים שונים). אמנם התוס' (ר"ה יג, ב, 'אחר') סוברים, שהולכים אחר גמר גידול הפרי, ואם נגמר בשישית, למרות שנלקט בשביעית, דינו כפירות ששית (ונראה שדעתו שהולכים אחר היניקה מהארץ, ובירקות לפי סוף היניקה מהארץ. ובפירות אילן, כבר כשחנטו גמרו לינוק מהארץ ויש לעץ מספיק כוח לגדל את הפירות עד הבשלתם).

    ולכל הדעות, אם לא השקו את הירקות שלושים יום לפני ר"ה, למרות שלקטו אותם אחר ר"ה, דינם כפירות שישית, הואיל וכל יניקתם היתה בשישית בלבד (רמב"ם ד, יז). וכ"כ למעשה קטיף שביעית ו, יא; שביתת השדה י, 5.

    הזמן הקובע לקדושת שביעית בצמחי תיבול או ריח חד שנתיים הוא הלקיטה. וכן הדין בענפים רכים של שיחים רב שנתיים (קטיף שביעית ו, ח, 5). אבל בענפים מעוצים של שיחים רב שנתיים – תחילת היווצרות הענף (מאמ"ר יג, ס-סא), וקשה לדעת אימתי הוא (עיין קטיף שביעית ו, יד, 2). ואם הוא פרח, יש מקום לומר שהזמן הקובע הוא זמן הופעת הניצן (בצאת השנה, קטיף שביעית ו, יד, 1).

פורסם בקטגוריה ג - שמיטת הפירות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן