נחלקו הפוסקים בדין פירות שנשמרו. יש אומרים שלמרות שבעל השדה ביטל מצוות עשה של השמטת הפירות, הפירות עצמם מותרים באכילה. הואיל ומצד הדין הפירות שייכים לכולם, ואין אפשרות שהיחיד יאסרם (ר"ש, רמב"ן, רשב"א). ויש אומרים, שרק פירות שהופקרו מותרים באכילה, אבל פירות שנשמרו בשביעית – אסורים מהתורה באכילה (ר"ת, ראב"ד). למעשה, דעת רוב הפוסקים להקל, אולם אסור לקנות את הפירות הללו ממי ששמרם, כדי שלא לסייע לעוברי עבירה.[10]
עבר אדם ועבד בשדהו בשמיטה, כגון שזמר את העצים ועל ידי כך הגדיל את כמות הפירות והשביח את איכותם. יש אומרים שהפירות אסורים, שכן למדנו ששדה שנחרשה בשביעית לא תזרע במוצאי השביעית, קל וחומר שפירות שגדלו באיסור אסורים. ויש אומרים שלמרות שעבר באיסור, הפירות עצמם מותרים באכילה, מפני שכל הגדל בשמיטה שייך לכל ואין אפשרות לאוסרו. וכן דעת רוב הפוסקים וכך הלכה.[11]
[11]. כתב רמב"ם ד, א, ששדה שנטייבה בשביעית כדי להשביח את פירותיה – פירותיה מותרים באכילה, ועוד כתב (שם טו), שאם עבר וזרע ירקות בשביעית, אם נלקטו בשמינית מותרים, שבירקות הולכים אחר לקיטה (אבל בשביעית אסורים משום גזירת ספיחים). לעומת זאת, לראב"ד הירקות אסורים, שכן למדנו שהנוטע עץ בשמיטה צריך לעוקרו, וכמו כן אסור לקיים את הנזרע, והפירות אסורים באכילה. כיוצא בזה כתב רמב"ן יבמות קכב, א, לגבי פירות שנשמרו שהם מותרים, אבל אם עבד בעצים והשביחם, הפירות אסורים. והביאו דבריו רשב"א וריטב"א. אמנם דעת רוה"פ להקל כדעת רמב"ם, וכן דעת תוס' הרא"ש (שביעית ד, ב), מהר"י קורקוס, רדב"ז, פאת השולחן כב, ביש"ר כא, ועוד. וכ"כ במאמ"ר י, יג. (עיין בהערות לשבת הארץ ד, טו, ב).