א – דרך אכילת הפירות שלא להפסידם

פורסם בקטגוריה ד - פירות השביעית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/16-04-01/

על פירות השביעית נאמר (ויקרא כה, ו-ז): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". וכן נאמר (שמות כג, יא): "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ". למדנו שיש להפקיר את פירות השביעית לכל, ואין חובה לאכול את פירות השביעית, שכן אפשר להשאירם בשדות לחיות ולציפורים. אבל אם ירצה אדם להשתמש בהם, עליו להיזהר להשתמש בהם כפי השימוש הראוי להם, שנאמר "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", דרשו חכמים (פסחים נב, ב): לְאָכְלָה ולא להפסד. וזו משמעות הביטוי 'קדושה' שנאמר לגבי פירות השביעית, שהם מקודשים ומיועדים לאכילה באופן הראוי להם ולא להפסד. לפיכך, פירות שראויים למאכל אדם אסור להאכילם לבהמה, הואיל ויש בכך הפסד לפירות, שמאכל אדם יקר וחשוב ממאכל בהמה (רמב"ם ה, ה).

כדי שלא להפסיד את פירות השביעית צריך לאכול אותם בדרך המקובלת, לפיכך, לא יבשל דבר שרגילים לאוכלו חי, כדוגמת אבטיח, בננה ואבוקדו. ולא יאכל חי דבר שרגילים לאוכלו מבושל, כדוגמת אורז ועדשים (רמב"ם ה, ג). פרי שרגילים לאוכלו מרוסק, כדוגמת תפוחי אדמה ובננה, מותר לרסקו. ואם רק מיעוט מבוטל רגיל בכך, אסור לרסקו, כי ריסוקו נחשב להפסד לעומת מה שמקובל. ואם טעה וריסקו, יאכל אותו מרוסק, כדי שלא להפסידו לגמרי.

פרי שאנשים רגילים לסחוט כדי לשתות את מימיו, מותר לסחוט. ויש להשתדל לסחוט את כל הפרי עד כמה שאפשר, אבל מצד הדין אפשר לסחוט אותו כדרך שרגילים בכל השנים, למרות שנותר שם מעט מהפרי שלא יאכל (בהלכה הבאה יבואר כיצד לנהוג בנותר). אבל פרי שאין רגילים לסחוט למימיו, אסור לסחוט. וגם כאשר מיעוט מבוטל רגיל לסחוט אותו, האיסור נותר במקומו, מפני שבסחיטתו מפסידים אותו משימושו הרגיל. ואם טעה וסחטו, ישתה את המיץ, כדי שלא להפסידו לגמרי (משפט כהן פה).

בעבר, רק פרי שאנשים רבים היו רגילים לסחוט כדי לשתות את מימיו היה מותר לסחוט בשביעית, אבל פרי שרק מיעוט נהגו לסחוט, היה אסור לסחוט, כי היה זה נחשב כהפסד לעומת דרך אכילתו הרגילה. אולם בדורות האחרונים, דרכי אכילת הפירות נעשו מגוונות לאין שיעור, עד שניתן לומר שהמנהג העיקרי כיום הוא שכמעט הכל מקובל. ולכן רק כאשר מיעוט מבוטל נוהג בדבר מסוים, עד שהוא נחשב לדרך משונה מאוד, אין להתחשב בו, ואסור לאכול כך פירות שביעית. אבל כל שאינו מיעוט מבוטל, הרי זה נחשב כדרך האוכלים. לפיכך, די שמיעוט קטן יהיה רגיל לסחוט פרי מסוים או לרסק אותו או לאוכלו חי או מבושל, כדי שיהיה מותר לאוכלו כך, הואיל ואין זה מנהג משונה מאוד בעיני רוב האנשים. 1


  1. במשנה שביעית ח, ב: "לאכול דבר שדרכו לאכול". ירושלמי שם: "ביקש לאכול תרדין חיין או לכוס חיטים חיות – אין שומעין לו". מפני שהוא משנה מדרך אכילתם, והרי זה הפסד (ר"ש וגר"א). וכ"כ רמב"ם (ה, ג): "ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר, דבר שדרכו להיאכל חי לא יאכל אותו מבושל, ודבר שדרכו להיאכל מבושל אין אוכלין אותו חי". וכן אמרו שאין מרסקים וסוחטים דבר שאין רגילים בו (רמב"ם תרומות יא, ב). השאלה היסודית, מה נחשב שינוי, ודין זה נוגע גם להלכות שבת, שמלאכה שנעשית בשינוי איסורה מדרבנן (שבת צב, א), ולגבי כלאי ירקות בכרם, שמה שאין רגילים לגדל אינו אוסר (שבת קמד, ב). ביארו תוס' (שבת צב, ב, 'ואת"ל'), שמנהג שהוא מיוחד למקום מסוים, אם גם אחרים היו נוהגים כן באותם התנאים, אינו נחשב משונה בשאר המקומות. אבל אם אחרים לא היו נוהגים כן באותם התנאים, הרי הוא נחשב משונה. והריטב"א שם הוסיף, שבאותו המקום שנוהגים בו הוא אינו נחשב משונה. עוד כתב הריטב"א, שדבר שהוא נחשב באופן מובהק כמשונה, גם במקום שיש נוהגים בו כך, יש לו דין שינוי. והר"ן כתב, שמנהג של מקום קטן בטל לשאר המקומות ונחשב כמשונה. ונראה שאין מחלוקת בין הראשונים אלא שהגדירו מצבים שונים של שינוי, והכלל הוא שיחסם של בני האזור למנהג הוא הקובע אם הוא משונה.

    בהלכות שביעית מצינו שהדין משתנה משמיטה לשמיטה, וכפי שהיה אומר מו"ר הרב אליהו זצ"ל, שבעבר הורה שלא לסחוט גזר כי זה היה משונה, אבל אח"כ התיר כי החלו לנהוג לסחטו. וכ"כ בשביתת השדה יא, 3, שבעבר סלק נאכל רק מבושל, אבל עכשיו רגילים לחותכו דק ולאוכלו חי בסלט. אולם לגבי מאכלים של צמחונים וטבעונים כתבו שהם משונים (משפטי ארץ כב, ד; קטיף שביעית סב, ג), ואולי זה היה נכון לפני כמה שנים, אבל להלכה, מאכלים אלו אינם נחשבים כיום משונים. ובכלל הדבר הורו בעבר שרק דרך אכילה שהיתה מקובלת על רבים נחשבה דרך אכילה, אבל אסור היה לאכול כדרך אכילת המיעוט, כי זה היה נחשב שינוי (משפט כהן פה). ובדור האחרון כבר הורו שמנהג של מיעוט גדול נחשב מנהג שאינו משונה (משפטי ארץ כב, ד). ונראה שכיום גם מנהג של מיעוט קטן אינו משונה, הואיל ומנהגי האכילה נעשו מגוונים לאין שיעור, וכמעט כל פרי גם סוחטים וגם מרסקים. הרי שדרך האכילה כיום לאכול באופן מגוון מאוד, ורק מה שנחשב משונה מאוד בעיני האנשים, ורק מיעוט מבוטל אוכלו כך, נחשב שלא כדרך אכילה. לעיל ג, א, 1, התבאר שיש אומרים שיש מצווה לאכול פירות שביעית. ולרוב הפוסקים אין מצווה, אלא שאם נטל פירות שביעית אסור להפסידם.

פורסם בקטגוריה ד - פירות השביעית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן