י – ביעור פירות שביעית

פורסם בקטגוריה ד - פירות השביעית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/16-04-10/

פירות שביעית הם הפקר לכל, וכל הרוצה רשאי ללקוט מהם כשיעור שאנשים רגילים ללקוט או לקנות לתצרוכת ביתם (לעיל הלכה א). לכתחילה צריך כל אדם לסיים את פירותיו עד שיכלו אותם פירות מהשדות. שאם לא כן, משמע שלקח לעצמו פירות שביעית יותר מכדי צורכו ופגע ביכולתם של אנשים אחרים ללקוט לעצמם פירות. ומכל מקום, מי שנותרו בידו פירות בעת שהם כלו מהשדה, כיוון שאנשים וחיות אינם יכולים ללקוט מהם ולאוכלם, חובה עליו לבער את הפירות מביתו. וכדין הפירות כך דין הכסף שהתקבל עבורם, שנקרא דמי שביעית.

מצווה זו נלמדה ממה שנאמר (שמות כג, יא): "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה". דרשו חכמים (מכילתא דרשב"י שם): "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה – אתה אוכל מתוך הבית, כָּלָה מן השדה – כַּלֵּה מן הבית". וכן הדין לגבי מאכל הבהמה, שנאמר (ויקרא כה, ז): "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". דרשו חכמים (פסחים נב, ב): "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה – הַאֲכֵל לבהמה שבבית, כָּלָה לחיה אשר בשדה – כַּלֵּה לבהמתך מן הבית".

וכיצד יבער? ישאיר לעצמו כמות שבני ביתו רגילים לאכול בשלוש סעודות, וכן יחלק מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד ממכריו, ובכך הוא מבער את הפירות באכילה כפי ייעודם המקורי, שכן מה שרגילים לאכול בשלוש סעודות נחשב כמבוער הואיל והוא מיועד לאכילה קרובה ולא לאגירה (משנה ט, ח). ואם התעצל מלחלק את הפירות שבידו, יוציא אותם מביתו ויפקירם ויאמר: "אחינו בית ישראל! כל מי שצריך ליטול יבוא וייטול" (תוספתא שביעית ח, ב). ואז רשאי כל אדם לקחת מהם כאוות נפשו, גם הרבה יותר ממזון שלוש סעודות, ובתנאי שינהג בהם קדושה כבפירות שביעית, שלא יפסידם ולא יסחר בהם. וגם זה שהפקירם רשאי לזכות בהם ולהחזירם לביתו. 10

עבר בעל הפירות ובזדון או רשלנות השאיר את הפירות אצלו, הפירות נאסרו על כל ישראל באכילה. ויש אומרים שאם ייתן אותם במתנה לחברו, חברו יוכל להפקירם ובכך יהיו מותרים לכולם זולת זה שלא הפקירם בזמן. והואיל ודין שביעית בזמן הזה מדרבנן, אפשר לסמוך על שיטה זו. ואם בעל הפירות לא ביער את פירותיו מחמת אונס או שגגה, יש אוסרים ויש מתירים, וכיוון שדין שביעית בזמן הזה מדרבנן, יוכל לסמוך על המקילים ולהפקירם מיד כשייזכר בכך, ואח"כ גם לו יהיה מותר לזכות בהם. 11


  1. לרמב"ם (ז, ג) על פי גרסתו במשנה, הביעור הוא שישרוף את הפירות או ישליך אותם לים, ואסור לאוכלם לאחר זמן הביעור. וכ"כ מאירי, וכעין זה כתבו ראב"ד וריטב"א. אולם למעשה, דעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים שהביעור הוא הפקר, וכדעת ר' יוסי במשנה ט, ח, שההפקר הוא לעניים ולעשירים כאחד, שכל הזוכה בהם יכול לאוכלם כאוות נפשו בלא שום הגבלת זמן, ובלבד שישמור על קדושתם. וכ"כ ר"ש, יראים, רמב"ן, רא"ש, תוס', ר"ן, רדב"ז, מבי"ט, רש"ס, פאת השולחן ועוד רבים.

    כתב רמב"ם ז, ג: "היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד…" ופשוט שאין חובה לכל אחד לסיים את מזון שלוש הסעודות באותו יום, אלא כיוון שיש לו רק מזון שלוש סעודות, אינו נחשב כמי ששומר לעצמו פירות שביעית אחר שכלו מהשדה. ואמנם בשביתת השדה יד, ו, סובר שצריך לסיים את מזון שלוש הסעודות ביום אחד, אבל רבים חלקו על כך, כי מזון שלוש סעודות נחשב כמבוער הואיל והוא נועד לאכילה בזמן קצר (וכ"כ מקדש דוד נט, ב; הערות לשבה"א ז, ג, 6; מאמ"ר כא, טו; משפטי ארץ ל, 1; חוט שני עמ' שנה).

    רמב"ן ור"ן הסתפקו אם מצוות הביעור מהתורה, אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, מצוות הביעור מהתורה, וכ"כ בה"ג, רש"י, תוס', ר"ש, רא"ש ועוד. וכן מוכח מדעת רמב"ם ודעימיה, שאם לא כן, איך יתכן שהורו שהביעור הוא איבוד פירות שביעית כנגד התורה שצוותה שלא לאבדם (מרן הרב בשבת הארץ ז, ג).

    בשערי צדק יט, ו, כתב שלכתחילה רצוי להדר כרמב"ם ולבער את הפירות על ידי איבודם. וכ"כ אול"צ ג, ד. אולם כתב מרן הרב (משפט כהן פג) שאין זה הידור כלל, שהרי אם ישרפם לדעת רוה"פ יעבור על איסור תורה של איבוד פירות שביעית ועל בל תשחית.

    אולם ברור שלכתחילה טוב לחוש לדעת רמב"ם ודעימיה, ולתכנן לסיים את אכילת הפירות עד הביעור, ואם לא סיים, יחלק מהם מזון שלוש סעודות לכל אחד מחבריו. אמנם אם התעצל מלעשות כך, יסמוך על רוב הפוסקים שסוברים שדי בכך שיפקירם. ונלענ"ד שלא רק מצד מחלוקת הראשונים נכון לחלק את הפירות, אלא שכך היא מגמת השביעית והביעור, שיהיו הפירות מופקרים לכל, ואם יניחם ברחוב, יתכן ואדם אחד יקח את הכל לעצמו שלא כפי הכוונה המקורית של התורה (ועי' להלן בהערה 12).

  2. יש אוסרים את הפירות גם אם לא התבערו מחמת אונס, כ"כ גדולת מרדכי ט; וכן עולה ממהרי"ט א, מג, והשל"ה שער האותיות ק. אולם בספר חרדים פרק ז' למד מדברי הרמב"ן שמותר לבערם ולשוב ולזכות בהם. וכ"כ שערי צדק יט, ה, וספר השמיטה ט, י, וכלל בזה גם את מי שלא ידע מתי זמן הביעור (שדומה לשוגג). וכן הורה במנחת שלמה נא, יז. לדעת האוסרים גם כאשר הביעור לא נעשה מחמת אונס, אסור גם אם יתן את הפירות במתנה לחברו, כי איסור הפירות הוא עצמי. אבל למתירים באונס, אם לא ביער ברשלנות וזדון, רשאי לתת את הפירות במתנה לחברו, שעליו לא חל הקנס, וחברו יפקיר אותם ואח"כ יהיו מותרים לו ולאחרים באכילה. (משנה שביעית ט, ט; ירושלמי ט, ו; רש"ס, משנה ראשונה, מנחת שלמה נא, יז). אבל לבעל הפירות הראשון אסור לאכול מהם הואיל ובזדון או רשלנות לא הפקירם בזמן.
פורסם בקטגוריה ד - פירות השביעית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן