כפי שלמדנו, לאחר שנחרב בית המקדש השני, נמשכה החובה לשמור שביעית מדברי חכמים. וזאת משום שלדעת רוב התנאים והאמוראים, אף שקדושה ראשונה שנתקדשה ארץ ישראל בעת כיבוש עולי מצרים נתבטלה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, קדושה שנייה שנתקדשה הארץ למצוותיה בימי עולי בבל נמשכה גם לאחר חורבן בית המקדש השני. ביאר הרמב"ם, שהטעם לכך מפני שקדושה ראשונה נתקדשה על ידי כיבוש, וממילא כשנלקחה הארץ מידם של ישראל, בטל הכיבוש והארץ נפטרה מהמצוות התלויות בה. אבל כשעלו עולי בבל לארץ, לא קדשו את הארץ על ידי כיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה על ידי ההתיישבות, והחזקה לא התבטלה על ידי החורבן והגלות. משמעות החזקה היא 'טענת זכות' שאינה בטלה על ידי החרבת הארץ בידי זרים. כלומר, כיוון שנתן ה' את הארץ לישראל, וכבר חיו בה ישראל קרוב לאלף שנה, והקימו בה ממלכה ובנו את בית המקדש הראשון ושרתה בו השכינה, ואף מלכי הגויים הכירו בזכותם של ישראל על ארצם כפי שנאמר בהצהרת כורש – כיבוש הארץ על ידי זרים אינו יכול לבטל את טענת זכותנו על הארץ, וממילא קדושתה לעניין המצוות התלויות בה אינה בטלה.
אמנם כבר למדנו (בהלכה ד), שרק כאשר כל שבטי ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, היובל והשביעית חלים מהתורה, וכיוון שעולי בבל לא זכו לזה, חובת השביעית בימי בית המקדש השני היתה מדברי חכמים בלבד, וחובה זו נמשכה גם לאחר חורבן בית המקדש.
אולם קרוב לשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני התבטל בית הדין שהיה מקדש חודשים על פי עדים ומעבר שנים ומונה יובלות, ויש ראשונים שסוברים שמאז בטלה החובה לשמור שביעית. כי דין השביעית תלוי ביובל, וכאשר פסקו למנות שנים ויובלות התבטלה לגמרי החובה לשמור שביעית, ורק מצד מידת חסידות המשיכו לשמור שביעית. ודעת רובם הגדול של הראשונים, שגם לאחר ביטול בית הדין נשאר החיוב לשמור שביעית מדברי חכמים.[5]
