מותר לכתחילה להשכיר לנוכרי כלים חקלאיים כדי שיעבוד בהם בשדה שקנויה לו בארץ ישראל, ואין בכך איסור של סיוע לדבר עבירה, הואיל ואין על הגוי מצווה לשבות בשביעית. בעבר כשהיו חורשים בבהמות, היה מותר לישראל להשכיר את בהמתו לגוי לצורך חרישה בשביעית, כי רק בשבת מצווה על ישראל שגם בהמתו תשבות, אבל בשביעית אין מצווה שהבהמה תשבות (ע"ז טו, ב).
וכן מותר לומר לגוי בשביעית: תחרוש את שדך כדי להשביחה, כי במוצאי שביעית אני מעוניין לחכור אותה ממך. משום שאין לגוי איסור לעבוד בשדה שלו בשביעית, והוא חורש בעיקר עבור עצמו, כדי שיוכל להרוויח כסף בהחכרתה לישראל (משנה שביעית ד, ג).
וכן מותר לתת לגוי כלי חרישה וחיטים כדי שהגוי יזרעם בשדהו בשביעית על מנת שיחלוק את היבול עם היהודי. מפני שאף בזמן שהשביעית היתה מהתורה, איסור האמירה לגוי הוא בקרקע של ישראל, אבל כאשר הקרקע שייכת לגוי אין איסור.[10]
יש להעיר: הקרקע שייכת לגוי רק אם נקנתה בפועל מיהודי או התקבלה מיד המלכות על פי החוק, אבל קרקעות שהגוי או אבותיו תפסו בכוח, נחשבות גזולות, ואין גזלתם מפקיעה את בעלות היהודי שממנו נגזלה. בפועל קרקעות רבות כיום נחשבות כקרקעות מדינה, וערבים השתלטו עליהן שלא כחוק, ואין דינן כקרקע של גוי. ויש אומרים עוד, שאפילו מה שמלכויות שונות כבשו בארץ, אינו מפקיע את בעלות הישראל. אמנם בפשטות לרוה"פ דינא דמלכותא דינא גם בארץ ישראל (ועיין במאמ"ר סי' כא, ובמאמרו של הרב עמיחי, קטיף שביעית עמ' 359-361).