עוד טענו המחמירים, שאין למכירה תוקף משפטי הואיל ואינה מתבצעת לפי כללי המכירה הנהוגים תוך רישום בטאבו. וכפי שנפסק בשולחן ערוך (חו"מ קצ, ז), שבמקום שרגילים לכתוב שטר על הקניין, כל זמן שלא כתבו שטר, אין המכירה נגמרת. ואם כן במקום שנוהגים לרשום את מכירת הקרקעות בטאבו, אם לא נרשמה, אין לה תוקף (ערוה"ש שם, כה). ולא זו בלבד, אלא שחייבים לעשות כן משום שזהו דין המלכות (שו"ע חו"מ קצד, ב).
אולם טענה זו נדחית, מפני שכל הדיונים אם קניין מסוים תופש או לא הוא כאשר יש וויכוח בין המוכר שטוען שאין תוקף למכירה לבין הקונה שטוען שיש לה תוקף, ואזי יש לברר אם גמר המוכר בדעתו למכור. אבל כאן שהמוכר והקונה רוצים שיהיה לה תוקף, בלא שום ספק המכירה חלה (יבי"א ח"י יו"ד מ). ועוד, שאם כותבים במפורש, ששום טענה לא תחשב נגד מכירה זו, כפי שנוהגים בשטרות המכירה, הקניין חל גם אם נעשה שלא כמקובל (קידושין כו, א). הרי שמכירה זו היא מכירה משפטית, לא פיקטיבית וגם לא לצורך שימוש הקונה בשדה, אלא מכירה לצורך הגדרה משפטית, שהקונה הוא הבעלים למשך השנה השביעית, וככזו שני הצדדים מעוניינים בקיומה וגומרים בדעתם להסכים לכל הנצרך לקיומה. וכן נהגו לגבי מכירת חמץ, שאף במקומות שהחוק מחייב לרשום כל מכירה לצורך מס, כיוון ששני הצדדים הסכימו לכך, יש למכירת החמץ תוקף גם ללא רישום כדרישת חוק המלך או המדינה. ואע"פ כן, כיוון שהמתנגדים התעקשו לתקוף את ההיתר שלא בצדק, ביוזמת הרב הראשי לישראל שלמה גורן זצ"ל העבירה הכנסת חוק בשנת תשל"ט, לפיו מכירת הקרקעות בשביעית על ידי הרבנות הראשית תקפה גם בלא תשלום אגרה ורישום בטאבו.
עוד טען בעל ה'חזון איש' כנגד המכירה, שהואיל ואסור למכור קרקעות לגוי בארץ ישראל משום 'לא תחנם', הרי שכאשר האיכרים ממנים את הרבנים לשליחים שלהם למכור את הקרקע, נעשים הרבנים שליחים לדבר עבירה, ואין למעשיהם תוקף כי שליחותם בטילה, "שאין שליח לדבר עבירה" (חזו"א שביעית כד, ד). אולם העושים כן נוהגים על פי גדולי הרבנים שסוברים שהדבר מותר, ועל כן אין הם נחשבים שליחים לדבר עבירה, ויש לשליחותם תוקף. מעבר לכך, יש בטענתו פגיעה עצומה בגדולי רבני הארץ, שלא זו בלבד שחלק עליהם, כשהם היו רבני המקום וגדולים ממנו בחכמה, באחריות ובהבנת המציאות, עוד התעצם לטעון שאין דעתם נחשבת כלל, עד שהעושים כמותם נחשבים כבעלי עבירה.[7]
