כפי שלמדנו (בהלכה ה), יש צורך לבחון בכל שביעית, האם עדיין אנו נמצאים במצב של דוחק שמצריך אותנו להשתמש ב'היתר המכירה'. בחסדי ה', מצבנו היום טוב לאין ערוך ממצבם של העולים הראשונים, שסבלו מדוחק נורא. מאז ועד היום הישוב היהודי בארץ הלך והתבסס בהדרגה. עוד לפני קום המדינה, היו שמיטות שבהן כבר לא נשקפה סכנת רעב למתיישבים, אבל עדיין היה צורך גדול בהיתר, מפני שהשביתה היתה מדרדרת את המתיישבים לעוני ופוגעת בתנופת ההתיישבות וקליטת העולים. גם בשמיטות הראשונות לאחר קום המדינה, כאשר עוד רבים התפרנסו מחקלאות, השביתה בשביעית היתה עלולה לפגוע בקיומה וביטחונה של המדינה, שנזקקה לכל המשאבים הכספיים האפשריים כדי להמשיך בקליטת העלייה, בניית צבא ההגנה לישראל, וביסוסה של מדינת ישראל אל מול אויביה.
אולם בשמיטות האחרונות, מצבנו השתפר מאוד. מדינת ישראל כבר נחשבת מדינה עשירה ומפותחת. בזכות הפיתוחים המדעיים והמכונות החדשות, אנשים מעטים מייצרים כיום יבול רב. ממצב שבו רוב היישוב התפרנס מחקלאות הגענו למצב שבו כ-1.5% בלבד מהאוכלוסייה מתפרנסים מחקלאות. גם המשקל הכלכלי של החקלאות ירד, והוא עומד כיום על כ-2% בלבד מהתוצרת הלאומית.
לכאורה ניתן לטעון שבמצב כזה כבר אין נכון להשתמש בהיתר, אולם מנגד, העובדה המצערת שמרבית הציבור אינו שומר מצוות כראוי, משפיעה מאוד על מצבנו. נבחן את הסוגיה משלושה צדדים: א) החקלאי הפרטי. ב) האחריות לכלל הציבור. ג) המדינה ככלל.
