החקלאי הפרטי שרוצה לשמור שביעית צריך להתחרות בחקלאים שאינם שומרי שביעית. וכיוון שכיום עלויות התשתית של החקלאי גבוהות מאוד, כדי לכסות את העלויות הללו בשש שנים לעומת שבע שנים של מתחריו, יצטרך להעלות את מחירי היבול שלו בשש השנים. בנוסף לכך, עליו לקיים את עצמו ואת משפחתו ולחסוך לפנסיה בעבודת שש שנים לעומת מתחריו שעושים זאת בשבע שנים. אם ירצה לחיות ברמה המקובלת, יצטרך להוסיף ולהעלות את מחירי היבול שלו בשש השנים. אלא שאם מחירי היבול שלו יהיו גבוהים, יעדיפו הקונים את מתחריו. אם ימכור במחירים שלהם, יתכן שהשקעותיו ועבודתו כבר לא ישתלמו. המדד המובהק לכך הוא בהצבת השאלה בפני החקלאים, מה יעשו אם יצטרכו לשבות בשנה השביעית. כיום רובם סבורים, שבלית ברירה יצטרכו להחליף מקצוע. אם כן ברור שמצבם האישי הוא של שעת הדחק, ומותר להם להשתמש ב'היתר המכירה'.
כלומר אין מודדים את רמת חיי החקלאים כיום לעומת רמתם לפני מאה ושלושים שנה, בעת שייסדו את ההיתר, אלא לעומת רמת החיים המקובלת כיום. ואם החקלאים כיום יגיעו למצב של דוחק שיאלץ אותם לחפש עבודה אחרת, סימן שהם במצב של שעת הדחק, וראוי להם לכתחילה להשתמש בהיתר. ואין לטעון נגדם דבר, אלא לשבח אותם על שהם זוכים להיאחז באדמה ולגדל את פירותיה הקדושים של ארץ ישראל ולקיים את מצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות. ומצווה להפקיע על ידי המכירה את מצוות השביעית שחלה בזמן הזה מדברי חכמים, ויש אומרים ממידת חסידות, כדי לקיים את מצוות יישוב הארץ ולהרחיב את גבולות החקלאים הישראליים. אמנם מי שיוכל לשבות בשביעית – קדוש יאמר לו, ועלינו לעודד אותו לכך, ואף לפעול להקצאת תקציבי מדינה למען שובתי שביעית, כפי שיבואר בהמשך (יא, א).
