אם 'אוצר בית דין' היה מסתפק בקטיפת הפירות וחלוקתם, היה ניתן לקיימו על פי רוב הפוסקים. אולם כדי שיצמחו על העצים פירות רבים וטובים, שיהיה משתלם לקטוף אותם ולהובילם לצרכנים, צריך בדרך כלל לבצע במטעים טיפולים רבים של דישון, ריסוס, גיזום ועוד פעולות רבות. משום שבחקלאות המודרנית כל עץ ושיח מוציא כמות גדולה ויפה של פירות, פי כמה ממה שהיה מקובל בעבר, ובלא כל הטיפולים הללו, יצמחו על העצים והשיחים פירות מעטים וקטנים באופן משמעותי מהמקובל. ואזי תהיה בעיה כפולה: ראשית, כיוון שהפירות יהיו קטנים ופחות יפים, רוב הצרכנים יעדיפו שלא לקחתם. ואפילו אם יוזילו את מחירם מאוד, עדיין יתקשו למצוא אנשים שירצו לשלם עבורם. שנית, כיוון שהפירות שגדלים על העצים יהיו מועטים באופן ניכר, לא ישתלם לשכור פועלים כדי לקוטפם. ואם יעלו את מחירם כדי לשלם לפועלים שקטפום, לא ימצאו כמעט אנשים שירצו לשלם עבורם.
אמנם תומכי 'אוצר בית דין' ובראשם בעל 'חזון איש' חידשו הלכה, לפיה כל המלאכות שהותרו לצורך קיום העץ מותרות גם לצורך הפירות שעל העץ. על פי זה התירו כמעט את כל המלאכות, כדי שהפירות יגיעו לרמה שישתלם לקוטפם ולשווקם.
אלא שכפי שלמדנו (ב, ב-ג), דעה זו מנוגדת למהלך הסוגיות בגמרא ובראשונים, שבהן מבואר, שכל המלאכות האסורות מדברי חכמים אסורות תמיד, זולת מקרים בודדים שבהם מותר לבצען לצורך קיום האילן. ואילו לשיטה זו יוצא שרוב המלאכות מותרות, זולת מקרים שאין בהן צורך ויש להימנע מהן. וכן הורה מרן הרב קוק זצ"ל, שאסור לעשות שום פעולה לצורך קיום הפירות. ולא זו בלבד, אלא שהאיסור בזה יסודו בביטול מצווה מהתורה. שכן כל מה שאמרו שיש מלאכות שאסורות מדברי חכמים, והן מותרות לצורך קיום האילנות, הכוונה למלאכות שנעשות כדרך ארעי בשעה שיש בהן צורך מיוחד, שאז אין בהן הפרה של המצווה הכללית לשבות מעבודת השדה. אבל כאשר אדם עובד בשדה כדרך קבע, כפי שנצרך כדי להצמיח את פירות 'אוצר בית הדין', גם אם עשה רק מלאכות שלא נזכרו בתורה, הוא מבטל מצוות עשה מהתורה שצוותה לשבות בשביעית.
אמנם אפשר לפתור בעיה זו על ידי שכירת נוכרים שיבצעו את כל העבודות לצורך הצמחת הפירות (כמבואר לעיל ה, ט).[4]
בחוות בנימין ג, צח; קג, סובר שבשליחות בית הדין מותר לעשות מלאכות לאוקמי פירא של הפירות שכבר החלו לגדול על העצים. אולם נראה שגם אם נקבל את סברתו, לכל היותר נוכל להתיר לקיים את הפירות באופן דחוק, אבל אין היתר לעשות מלאכות רבות כפי שנצרך כיום כדי שיוכלו לשווקם במסגרת ה'אוצר' תוך תחרות עם פירות אחרים. וכן סוברים חלק מההולכים בשיטה זו. אולם מארגני ה'אוצרות' סומכים על שמועה מהחזו"א שהסכים להתיר את כל המלאכות שאיסורן מדרבנן כדי שפירות הגדלים בשביעית לא יפגעו פגיעה משמעותית בכמותם ורמתם לעומת המקובל בשאר השנים (עיין משפטי ארץ ג, 5).
להלכה אף שכיום מצוות שביעית מדברי חכמים, אין לקבל היתרים אלו, שמנוגדים לכל מהלך הסוגיות. ראשית מפני שהעיקר להלכה ששום מלאכה אין להתיר לצורך קיום הפירות, וכפי שכתב מרן הרב קוק (שבה"א א, ה, טז; א, טו, ד; קונ"א יב, משפט כהן עט). וכ"כ תורת השביעית עמ' מג; דבר השמיטה עמ' נח. וכפי שכתבתי לעיל ב, 3. יתר על כן, לעיל ב, 1, מבואר שהעושה את עבודות השדה כדרכו הרגילה בכל השנים, למרות שלא עשה אחת מארבע המלאכות, ביטל מצוות עשה מהתורה, שנאמר (ויקרא כה, ד-ה): "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" (רמב"ן ויקרא כג, כד; ריטב"א ר"ה לב, ב). והרחיב בזה מרן הרב (שבה"א א, ד; קונ"א ב, א; ז), וביאר שכן משמע מדברי הרמב"ם. כיוצא בזה כתב ערוה"ש יט, ג. ואמנם אפשר לטעון שהואיל ושביעית בזמן הזה מדברי חכמים, אפשר לסמוך על המקילים הללו. אלא שמעבר לכך שקשה מאוד לקבל את סברתם, הרבה יותר נכון להלכה להפקיע את המצווה במכירה, מאשר לטעון שמקיימים את השביעית תוך ביטול עיקר מצוותה, השביתה, לדעת מרן הרב קוק ודעימיה. ונראה שתומכי ה'אוצר' סוברים שעיקר השמיטה לחלק את הפירות לכל, ולכן לדעתם ניתן לקבל את כל הקולות הנלוות ל'אוצר' הואיל והן מתאימות למגמה זו. אולם השביתה היא עיקר השביעית, כמבואר לעיל א, א, ולכן הקולות המופלגות של ה'אוצר' עוקרות את עיקר השביעית. וממילא הרבה יותר נכון להלכה להפקיע את החובה על ידי 'היתר המכירה'. בנוסף לכך, 'היתר המכירה' נשען במידה רבה על הדעות הסוברות שאין חובה לקיים את השביעית בזמן הזה, ועל הספק לגבי השנים, ולכן יותר נכון להלכה להתיר את העבודות בהפקעה גמורה על ידי מכירה מאשר לטעון ששומרים שביעית, אבל בפועל משכיחים את תורת השביעית בקולות מופלגות שמבטלות את השביתה לגמרי, בניגוד למהלך הסוגיות בגמרא ובראשונים.
אמנם אם העבודות יעשו על ידי גויים, אין בזה איסור, שכן 'שבות דשבות' באיסור שאין בו עונש מיתה מותר (עי' לעיל ה, ט). ועדיין אין זו השביתה האמורה בתורה, וכפי שכתבתי כיוצא בזה בפנה"ל שבת ט, יא, שכל היתר 'שבות דשבות' הוא לשעת הדחק, אבל אין להשתית את סדרי השבת על עבודות של גוי ב'שבות דשבות'. ולכן בעת שנחזור לקיים שביעית מהתורה, לא נוכל לקיים את כל עבודות השדה על ידי גויים, אלא רק לעיתים נוכל להיעזר בגויים כדרך 'שבות דשבות' בשבת.
