מצוות היובל שיספרו ישראל שבע שנים שבע פעמים ויעשו את שנת החמישים – שנת יובל, וישחררו את העבדים העבריים לביתם, וקוני השדות ישיבו אותן לבעליהן. שנאמר (ויקרא כה, ח-י): "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ".
ואף דין שנת היובל כדין השנה השביעית, שצריך לשבות בה מכל מלאכת השדה ולשמוט את הפירות ולנהוג בהם קדושה, שנאמר (שם יא-יב): "לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם, מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ". אמנם שמיטת החובות מתקיימת בשמיטה בלבד.
לדעת חכמים בשנה שלאחר היובל, היא שנת החמישים ואחת, מתחילים לספור מחדש שבע שמיטות. נמצא המחזור השלם של שמיטות ויובל אורך חמישים שנה. ולדעת רבי יהודה, שנת החמישים עולה לכאן ולכאן, כלומר שנת היובל היא גם השנה הראשונה למחזור השמיטה הבא, נמצא המחזור השלם ארבעים ותשע שנים ולא חמישים (ר"ה ט, א).
מצוות היובל תלויה בספירת השנים שהיתה מתקיימת בבית הדין הגדול עבור כל ישראל. שתי מצוות עשה ישנן בזה: האחת, לספור שבע שנים שבע פעמים, כדוגמת ספירת העומר. אלא שבספירת העומר כל אחד מישראל צריך לספור, שנאמר (ויקרא כג, טו): "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם", ואילו את השנים בית הדין צריך לספור עבור כל ישראל, שנאמר (שם כה, ח): "וְסָפַרְתָּ לְךָ" לשון יחיד. המצווה השנייה לקדש את שנת החמישים לעשותה יובל, שנאמר (שם י): "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה"[1]
