סדר תקיעת שופר של יום הכיפורים של שנת היובל כסדר תקיעת שופר של ראש השנה. וכן סדר תפילת מוסף של היובל כסדר תפילת מוסף של ראש השנה, שבשניהם מוסיפים: מלכויות, זכרונות ושופרות (ר"ה כו, ב; רמב"ם תפילה ב, ח). אמנם יש שוני בהגדרת מצוות התקיעות. בראש השנה המצווה לשמוע קול שופר, ואילו ביובל המצווה לתקוע בשופר. אפשר לומר שבראש השנה המצווה שכל יהודי ישמע את קול האמונה, ואילו ביובל המצווה להשמיע את קול האמונה והחירות ברבים, ומכוח זה השעבודים פוקעים – העבדים משתחררים והשדות חוזרות לבעליהן.
יסוד המצווה שיתקעו בבית הדין הגדול, ואח"כ נמשכת המצווה לכל יחיד ויחיד שיתקע אף הוא, שנאמר (ויקרא כה, ט): "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם". "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר" – בבית הדין הגדול, "תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם" – שכל יחיד ויחיד יתקע במקומו (ספרא שם, רמב"ם י, יא). ובכך היו כל ישראל שותפים בתקיעות שעל ידן השתחררו כל השעבודים.
סדר התקיעות מהתורה הוא: שלוש סדרות של תקיעה תרועה ותקיעה. התקיעה הפשוטה שבתחילת כל יחידה מבטאת את הישרות הטבעית של הנשמה לפני שנפגמה על ידי החטאים. התרועה היא קול שבור של אנחה ובכי, ומבטאת את הצער על החטאים והמשברים שפוקדים את האדם ולעיתים גורמים לו ליפול עד שהוא מוכר את שדהו ואת עצמו. והתקיעה הפשוטה שבסוף כל סדרה, מבטאת את התשובה והחזרה למצב המתוקן. וכל היחידה חשובה, מפני שרק אחר ההכרה במשבר ובחטא, ניתן לחזור בתשובה. ורק מכוח הידיעה שהאדם ביסודו ישר, כפי שמבטאת התקיעה הראשונה, ניתן לחזור בתשובה ולתקן את החטא.[2]
כך היה סדר השחרור ביובל: "מראש השנה ועד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם, ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם, כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר – נפטרו עבדים לבתיהם וחזרו שדות לבעליהן" (ר"ה ח, ב; רמב"ם י, יד).
