חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ה – מכירת שדה וחזרתה ביובל

כפי שלמדנו (לעיל ג), צווה ה' את ישראל הנכנסים לארץ שיחלקו את הארץ לשבטים, ויחלקו נחלת כל שבט למשפחות ולבתי אב, כדי שכל משפחה ומשפחה תשב על אדמתה, ויוריש האב לבנו את נחלתו לדורי דורות. וגם אם ברבות הימים יהיו אנשים שהשעה תדחק להם עד שירדו מנכסיהם ויאלצו למכור את נחלתם, לא ימכרוה לצמיתות, שנאמר (ויקרא כה, כג): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". אלא כל מכירת שדה תהיה עד שנת היובל, וכשיגיע היובל תחזור השדה לבעליה בלא תשלום. שנאמר (שם י): "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". חזרה זו של השדות לבעליהן היא גאולה לארץ, שנאמר (שם כד): "וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ". על ידי מצווה זו נזכור שהארץ שייכת לה', והוא נתנה לנו בפיקדון כדי להמשיך על ידה ברכה לעולם, ועל כן הזהירנו שלא תהיה עינינו רעה בארץ, לסחור בה כאילו היתה שלנו לגמרי. אלא נזכור שגרים ותושבים אנחנו בארץ ונקיֵים בה את המצוות. ועל ידי כך, נזכה לנחול אותה באמת (עפ"י ספרא ורמב"ן).

וגם אם חטא אדם ומכר את שדהו לצמיתות, השדה תחזור לבעליה ביובל. וגם אם הקונה מכר את השדה לקונה שני, והוא מכרה לשלישי, כשיגיע היובל תחזור השדה לבעליה הראשונים (רמב"ם יא, א; יא, טו).

כיוון שמכירת השדה היא עד שנת היובל, מחיר השדה צריך להיקבע לפי מספר השנים שנותרו עד היובל. מפני שלא את השדה הוא מוכר אלא את מספר השנים שיוכל הקונה ליהנות מיבולה. שנאמר (ויקרא כה, טו-טז): "בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ, בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ. לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ, כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ". והזהירה התורה את המוכר שלא ירמה את הקונה לחשוב שהמכירה ליותר שנים, שנאמר (שם יז): "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלוֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם".

ההיתר למכור את שדה האחוזה הוא במצב של עניות קשה, שנאמר (שם כה): "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ", דרשו חכמים: "הא אינו מוכר אלא אם כן הֶעֱנִי" (נעשה עני). וגם העני לא ימכור מיד את כל שדהו אלא ימכור את המעט ההכרחי לצורך קיומו, שנאמר "וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ" – ולא כל אחוזתו (ספרא שם). לפיכך, לא ימכור אדם את שדה נחלתו כדי לקנות בתמורתה בית, רהיטים, בגדים או כדי לסחור בכסף שיקבל עבורה או יקנה בו בהמות, אלא רק לצורך מאכלים לקיים עצמו מותר למוכרה. ומכל מקום אם עבר אדם ומכר את שדהו בלא שהיה דחוק, מכירתו מכירה והשדה תחזור אליו או ליורשיו ביובל (תוספתא ערכין ה, ו; רמב"ם יא, ג).

קונה שנטע עצים בשדה והשביחה, כשיחזיר את השדה לבעליה, צריך בעל השדה לשלם לו עבור השבח שהשביח את אדמתו (ב"מ קט, א; רמב"ם יא, ח).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן