חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ג – פאה

מצוות ה'פאה', שישאיר בעל השדה או המטע לפחות אחד חלקי שישים מהיבול לעניים. מהתורה אמנם אין לפאה שיעור, ואפילו אם הניח בסוף שדהו שיבולת אחת – יצא ידי חובתו, שנאמר (ויקרא יט, ט): "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ", וכבר בהשארת שיבולת אחת – לא כילה את שדהו. אולם חכמים תקנו להניח לעניים לפחות אחד משישים, שהוא קרוב לשני אחוזים מהיבול. עוד אמרו חכמים שבשלושה מצבים ראוי להשאיר לפאה יותר מאחד משישים: א) כאשר העניים מרובים ב) כאשר זכה לברכה מרובה בשדהו. ג) כאשר שדהו קטן ובאחד משישים אין כמעט תועלת לעניים (משנה פאה א, א-ב; רמב"ם מתנ"ע א, טו).

הפאה צריכה להינתן בסוף הקציר או הקטיף, שנאמר (ויקרא יט, ט): "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר". כמה טעמים לכך: א) מפני גזל עניים, שאם יוכל בעל השדה להפריש פאה מתי שירצה, יוכל לתאם עם קרובו או חבירו העני שעה שבה לא יהיו עניים בסביבה, ואז יפריש את הפאה באופן שרק קרובו יספיק לקחתה, ונמצא גוזל את שאר העניים. ב) מפני ביטול זמנם של העניים, שיוכלו להעריך אימתי יסיים לקצור את השדה, ובינתיים יתפנו לעסקיהם או ילקטו בשדות אחרים. ג) מפני הרמאים, שאם יוכל בעל השדה להפריש פאה מכל מקום, יוכלו הרמאים לטעון שכבר הפרישו, או יפרישו מהמקומות הגרועים, והמצווה שיפרישו את מה שנותר בסוף, בין טוב ובין רע. ד) מפני מראית עין, שאם יפריש באמצע השדה, הרואים שלא שייר בסוף עלולים לחשוד בו שלא הניח פאה (ירושלמי פאה ד, ג; רמב"ם ב, יב).[4]

אין מניחים פאה ממין אחד על חבירו, ולא משדה אחד על חברו אפילו שתיהן מאותו המין, כי המצווה לשתף את העניים בברכת כל שדה בפאה מיוחדת. גם אם היו השדות צמודים, כל שהיה ביניהם נחל או שביל או דבר אחר שחוצץ, כך שאינם נחרשים ונקצרים כאחד, הרי הם נראות כשני שדות, וצריך להניח פאה לכל שדה (רמב"ם ג, א-ג). במטע של אילנות, שביל או נחל אינו מפריד את המטע לשני חלקים, הואיל והם נראים כאחד, ורק אם היה גדר בין שני החלקים, צריך להשאיר פאה מכל חלק בפני עצמו (רמב"ם ג, יט).

YouTube player

[4]. בשדה גדול יכול בעל השדה לקבוע שבסוף כל שורה יניח לפאה אחד מששים של אותה שורה. וכפי שמבואר במשנה ד, ה, ושם בירושלמי ד, ג, ששבחו חכמים את בית נמר ששיירו פאה בסוף כל שורה ושורה. וכ"כ פאת השולחן פאה ה, כב. היתרון בכך, שהעניים אינם צריכים לחשב אימתי יסיימו את כל הקציר או הקטיף, אלא הם יכולים לבוא בכל שלושת הזמנים שפותחים את השדה וללקט את מתנותיהם, כמבואר להלן בהלכה ח.נראה שניתן להשאיר פאה בראש כל אילן ואילן, אחד מששים מפירות אותו אילן. שכן למדנו פאת האילן ממה שנאמר (דברים כד, כ): "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה". "תנא דבי ר' ישמעאל: שלא תטול תפארתו ממנו" (חולין קלא, ב). וסימוכין לכך ממה שפירשו רמב"ן והכתב והקבלה, שהכוונה לפירות שבראש האילן, שכן 'תְפַאֵר' מלשון 'פארי המגבעות', כלומר הפירות שבראש האילן. ואולי יש בכך מעלה נוספת, שמפני הקושי שבקטיפת הפירות שבראש העץ ישאירו יותר מפי שישים. ופירות אלו יישארו במיוחד לילדים עניים יתומים, שקל להם לטפס על העץ.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן