ו – פרט ועוללות בגפן

פורסם בקטגוריה ו - מתנות עניים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/17-06-06/

כפי שלמדנו, ענבים הם פרי העץ היחיד שיש בו מצווה מקבילה ללקט, והיא נקראת פרט. לא זו בלבד אלא שבענבים, ישנה מצווה נוספת ומיוחדת – להשאיר את העוללות לעניים, שנאמר (ויקרא יט, י): "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט". הרי שמצווה לתת לעניים מהענבים יותר, הן מצד בעל הכרם, שראוי שיעניק לעניים מהדברים המשמחים אותו יותר, והן מצד העניים, כדי שיוכלו לשמוח ביין שיכינו מענבי הפרט והעוללות.

פֶּרֶט מלשון נפרד, היינו ענבים בודדים שנפרדו מהאשכול בעת הבציר, שאם תוך כדי קטיפת האשכול נפל ענב אחד או שניים, יניחם לעניים. ואם נפלו שלושה ענבים או יותר – הרי הם של בעל הגפן. וכן אם האשכול נפל לארץ ונפרדו ממנו ענב אחד או שניים – יניחם לעניים, ואם שלושה ויותר – יטלם בעל הגפן. אם בכל פעם נפל ענב אחד או שניים, אפילו אם בסך הכל נפלו שם ענבים רבים מאוד, כולם לעניים. אם האשכול הסתבך בעלים ולכן נפל לארץ, או שהיה שם קוץ שגרם לבוצר להפילו, גם אם נפרטו מהאשכול ענב אחד או שניים – אינם פרט, כי לא נפרדו כדרך בציר רגיל (רמב"ם ד, טו-טז).

עוללות הן אשכולות קטנים, שלעומת האשכולות הרגילים הם כתינוק לעומת אדם מבוגר. אשכול רגיל מורכב מפסיגים, היינו ענפי משנה שעל כל אחד מהם גדלים ענבים, ומחמת צפיפות הענבים הפסיג העליון נשען על ענבים שתחתיו ונראה ככתף של האשכול, וסופו של הפסיג התחתון נראה כנטף שנוטף מהאשכול כלפי מטה. עוללות שצריכים להשאיר לעניים הם שאין להם כתף ונטף, אבל אם יש לאשכול כתף או נטף – אינו עולל. ואם היה ספק, יש להשאירו לעניים, שספק מתנות עניים – לעניים. כרם שכולו עוללות – כולו לעניים (משנה ז, ד; רמב"ם ד, יז-כא).[6]


[6]. תנאי נוסף להגדרת עוללות נזכר בירושלמי ז, ג, שהענבים יהיו דלילים באופן שאם יניחום על מגש, כולם יגעו במגש, וכן נפסק ברמב"ם וראב"ד ד, יח, כמבואר בכס"מ ומהר"י קורקוס. ולר"ש ורא"ש אין כוונת הירושלמי להוסיף תנאי בהגדרת עוללות, אלא שאם יש מרחק של 'טבלה' (לא ידוע שיעורו) בין ענב יחיד לאשכול – יש לו דין עוללות, פחות – אינו עוללות.כלל אמרו במשנה פאה ד, יא: "ספק לקט – לקט", וכן לגבי עוללות, שם ז, ד, "אם ספק – לעניים". וזאת משום שנאמר (תהלים פב, ג): "עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ" – "צָדֵּק משלך ותן לו" (חולין קלד, א). הכוונה שאם ודאי שהשדה חייב במתנות עניים או סוג הגידול חייב במתנות עניים, ורק התעורר ספק על שיבולים או אשכולות מסוימים – צריך להחמיר. אבל אם יש ספק אם יש שם חיוב, כגון שספק אם הוא מין מתקיים או לקיטתו כאחד (לעיל הלכה א), פטורים כדין ממון, שהמוציא מחבירו עליו הראיה (מהרי"ט ח"א לט, ו; חת"ס נדרים ז, א; חזו"א מעשרות ז, י).

פורסם בקטגוריה ו - מתנות עניים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן