חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ג – לא תחסום – היחס לבהמות העבודה

מצווה מן התורה שלא למנוע מן הבהמה לאכול מן הדבר שהיא עובדת בו, שנאמר (דברים כה, ד): "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ". כדי להפריד את גרגירי התבואה מהשיבולים ומהמוץ, היו מוליכים שור, שהוא בהמה כבדה, על השיבולים הלוך וחזור. פעולה זו נקראת דישה, כלומר דריסה והכבדה כדי לחלץ את גרגירי התבואה מהשיבולים ומהמוץ. וצוותה התורה שלא לחסום את פי השור בעת שהוא דש, מפני שריח התבואה עולה באפו והוא משתוקק לאוכלו, וכשהוא מנסה לאכול הוא נתקל במחסום, ועיניו כלות מצער. ואין ראוי שהשור יעבוד למעננו ולא נשתף אותו ברווחה שצומחת מעבודתו. ואף שכתבה התורה שור, אין הכוונה למעט שאר מיני חיות, אלא לתת דוגמא לבהמה שעובדת עבורנו בדברי מאכל. לפיכך, יש לאפשר לכל הבהמות והחיות שעובדות בגידולי קרקע, בין מחוברים ובין תלושים, לאכול מהם. ובכלל זה אסור למנוע מן החמור לאכול מהתבואה שהוא נושא על גבו. אמנם אם המאכל שהוא עובד בו עלול לגרום לו לקלקול מעיים וסבל, מותר למנוע ממנו לאוכלו, כי חסימתו לטובתו, כדי שלא יצטער (רמב"ם הל' שכירות יג, א-ג). אם בעל השור חס על החיטים, מותר לו לקשור לראשו של השור סל ובו שיבולי חיטים מסוג זול, כדי שיאכל מהם בעוד שהוא דש, שכן האיסור הוא לצערו, ובאופן זה אינו מצטער (שם יג, ו).

דין נוסף שנוגע לצער בעלי חיים הוא ההיתר לחלוב בשבת פרות שופעות חלב. ואף שחליבה אסורה מהתורה משום מלאכת 'דש', כיוון שאם לא יחלבו אותן יצטערו מאוד, התירו חכמים לעבור על איסור מדבריהם כדי להקל מצערן. הדרך הפשוטה היא לבקש מגוי לחלוב את החלב, ואם אין שם גוי שמוכן לעשות זאת, מותר ליהודי לחלוב את החלב לאיבוד, שבאופן זה אין בחליבה איסור תורה (פנה"ל שבת כ, ד).

YouTube player

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן