ז – המתת בעלי חיים

פורסם בקטגוריה טו - צער בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/17-15-07/

היחס לחיי בעלי החיים שונה מהיחס לחיי אדם. בחיי אדם יש קדושה, מפני שהאדם נברא בצלם אלוקים, והקב"ה נפח בו נשמת חיים, והטיל עליו את האחריות לתיקון העולם, וכל רגע שהנשמה האלוקית שורה בו יקר מפז, ובשום פנים אין לקצר את חייו. ואפילו אם הוא מתייסר במחלה קשה, אסור להורגו. אולם חיי בעלי חיים אינם יקרים כל כך, ולכן המצווה היא שלא לגרום להם צער, אבל אין מצווה לשמור על חייהם. לפיכך, אדם שיש לו חתול או כלב שסובלים ממחלה סופנית או שנפגעו בתאונה, והם מתייסרים בלא שיהיה להם סיכוי להבריא – עדיף שימית אותם בדרך שאינה מכאיבה כדי למנוע מהם צער.

יתר על כן, אגודות 'צער בעלי חיים' שנמצאים ברשותן כלבים וחתולים שאין להם דורש, רשאיות להמיתם. כיוצא בזה, אדם שיש לו כלב וקשה לו להמשיך להאכילו והוא גורם לו צער, ואין מי שירצה לקחתו לרשותו, רשאי להמיתו בלא ייסורים (מהרש"ל ב"ק י, לז). אמנם למדנו שהזהירו חכמים שלא יכניס אדם לרשותו בעל חיים בלא שידע שיוכל לזון אותו כראוי (ירושלמי כתובות ד, ח). אבל אם טעה וחשב שיוכל לפרנסו ונוכח לדעת שהדבר קשה עליו, אין הוא משועבד לבעל החיים לפרנסו עד סוף חייו, ומותר לו להמיתו כדי לחסוך מייסוריו, שלא ימות מרעב.

לעיתים ישנו הכרח כלכלי להרוג בעלי חיים. למשל, בעל בריכת דגים צריך לשווק את הדגים במועדים מסוימים, לפי דרישת השוק. וכאשר הדגים מאחרים או מקדימים לגדול, הוא עלול להישאר עם בריכה מלאה דגים וללא קונים. לכתחילה כמובן שיש לחפש את הדרך לשווק את הדגים ולא להמיתם בחינם. אבל אם לא נמצא פתרון, אין על בעל הדגים חובה להמשיך להוציא ממון על האכלתם, ומותר לו להמיתם.

וכן ישנם אפרוחים ותרנגולים שאין להם ביקוש, מפני שמחיר הטיפול בהם גבוה מהמחיר שיוכלו המגדלים לקבל עבורם, ואזי מותר להמיתם, שאין המגדלים משועבדים להזינם בלא שיהיה להם מכך רווח כלכלי (עי' לעיל יג, ח).[5]


[5]. כתבו בספר 'צער בעלי חיים' ב, ב, ו'נפש כל חי' ה, א, שנחלקו הפוסקים האם יש איסור להרוג בעלי חיים. יש אומרים שאיסור צער בעלי חיים הוא בעודם חיים, אבל אין איסור צער בעלי חיים כאשר הורגים אותם (ט"ז יו"ד קטז, ו; נו"ב תניינא יו"ד י; עבודת הגרשוני יג). אמנם גם הם יסכימו שאם יש מהם תועלת, יש בהריגתם איסור בל תשחית. ויש אומרים שבכלל איסור צער בעלי חיים גם אסור להורגם, וממילא רק לצורך פרנסה או כבוד מותר להורגם כדרך שמותר לצערם (כך למדו מרמב"ם מו"נ ג, מח; חינוך תנא, רדב"ז וגינת ורדים, על טעם השחיטה. וכ"כ מהרש"ם ד, קמ). אולם נראה שאין הכרח לומר שיש בזה מחלוקת, שכן הכל מסכימים שככל שצערם ממושך יותר כך האיסור גדול יותר, ולכן עיקר צער בעלי חיים הוא בעודם חיים, ורק לצורך גדול ניתן להתירו. ומנגד, כולם יכולים להסכים שבהריגה יש צער מסוים, אפילו מעצם זה שלא יוכלו להמשיך לחיות, ולכן בלא שום צורך אסור להורגם. ולא זו בלבד, אלא שכאשר הכוונה לאכול מבשרם, צוותה התורה שניזהר בכפל כפליים שלא לצערם ולכן צוותה על השחיטה.
פורסם בקטגוריה טו - צער בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן