יא – בעלי חיים מזיקים

פורסם בקטגוריה טו - צער בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/17-15-11/

אסור לגדל חיית מחמד שגורמת צער לשכנים. לפיכך אסור לגדל כלב רע, היינו כלב שעלול להפחיד בני אדם או ילדים שעוברים ברחוב ליד חצרו של הכלב. וכן אסור לגדל כלב שנובח ומרעיש ומצער את השכנים וטורד את מנוחתם. וגם כאשר מדובר בכלב מאולף שאין חשש שיתקוף בני אדם ואינו טורד את מנוחת השכנים בנביחותיו – כל זמן שהעוברים ברחוב אינם יודעים שהוא מאולף ועלולים לפחד כשהוא נובח עליהם – אסור לגדלו. ורק אם העוברים ושבים אינם מפחדים ממנו, כגון שהוא קשור בשלשלאות של ברזל או שנמצא במקום מגודר, עד שניכר לכל שאינו יכול לתקוף – מותר לגדלו. ובמקומות מבודדים, שיש בכך צורך בטיחותי, מותר לשחרר כלבים מפחידים בלילה כדי שישמרו על היישוב, ובתנאי שלא תהיה מהם סכנה לבני היישוב. וכלבים שאינם מפחידים כלל, או מפני חביבותם היתירה או מפני שבני המקום רגילים בכלבים אלו, אין צורך לקשור (ב"ק עט, ב – פ, א; שו"ע חו"מ תט, ג).

אדם שרואה נחש או עקרב במקום שהולכים בו בני אדם, מצווה עליו להורגו, כדי שלא ימית אדם. וכן מצווה להרוג אריה או זאב או נמר שמסתובב במקומות יישוב, כדי שלא יפגע באנשים. אמנם כאשר בני אדם מגדלים חיה טורפת או נחש ארסי במקום שבו הם שמורים היטב כך שלא יוכלו להזיק לשום אדם – אין לפגוע בהם. אבל אם בעל הבית מתרשל בשמירתם ונשקפת מהם סכנה – חובה על בעליהם להורגם, ואם אינו עושה זאת יכול כל אדם להורגם, כדי להציל את עצמו ואת הציבור מסכנתם (תוס' ב"ק טז, ב, 'רבי' לפי פירוש ר"ת; נו"ב תנינא יו"ד י).

מותר לאדם להרוג עכברים וחולדות שמזיקים לשדותיו או חדרו לביתו (משנה מו"ק ו, ב).

מותר להדביר חרקים ושאר מזיקים מן השדות והבית, הואיל והם מזיקים לאדם (רדב"ז ב, תשכז). בנוסף לכך, עיקר איסור צער בעלי חיים אינו חל על בעלי חיים ירודים, שמערכת העצבים והמוח שלהם אינם מפותחים, ותחושת כאבם וצערם חלשה מאוד. ואף שמידת חסידות להימנע מפגיעה בכל חי, כדי למנוע נזק מותר להורגם, ואין צד של חסידות להימנע מכך.

כמו כן מותר להמית נמלים וזבובים ושאר רמשים שחדרו לבית ומפריעים לניקיונו. ואף שמידת חסידות להיזהר שלא לפגוע בשום בעל חי, אפילו אם הוא ממין ירוד, כאשר יש ממנו הפרעה לאדם, גם מצד מידת חסידות מותר להורגו, מפני שניקיון ביתו של האדם וכבודו – חשובים יותר.[8]


[8]. כפי שלמדנו לעיל בהלכה א' כלל ב', ככל שבעל החיים מסוגל יותר לחוש בכאבו, כך יש להיזהר יותר שלא לצערו. ולכן בשעת הצורך אין לחשוש לצערם של חרקים ומזיקים שמערכת העצבים והמוח שלהם ירודים ביותר. ועוד שכתב בשאילת יעב"ץ א, קי, שאיסור צער בעלי חיים מן התורה חל רק על הבהמות והחיות שמשרתות את האדם, ולכן התיר להמית בלא הגבלה שקצים ורמשים שמזיקים. ולנו"ב תנינא יו"ד י, אין איסור צער בעלי חיים בהמתת בעל חיים אלא רק כאשר גורמים לו סבל בעודו חי.

יש שכתב שעדיף להרוג בעלי חיים מזיקים, כדוגמת עכברים, בדרך עקיפה על ידי רעל או מלכודת ולא בידיו ממש, כדי שלא להתרגל לאכזריות (אג"מ חו"מ ב, מז). ונראה שאם העכבר נלכד בדבק, עדיף לחוס עליו ולהורגו בידיים במכה או בהטבעה במים ולא להניחו למות בייסורים.

פורסם בקטגוריה טו - צער בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן