המוצא קן ציפור ורוצה ליטול את האם שרובצת על האפרוחים או הביצים כדי לאכול מבשרה – אינו רשאי לעשות זאת, שצוותה התורה שלא לנצל את אחריותה של האם לשמור על אפרוחיה או ביציה כדי לצוד אותה. אלא יבריח תחילה את האם מהקן עד שתפרח ולא תנסה לחזור אליו, ורק לאחר מכן יוכל לנסות לצוד אותה כמו את שאר הציפורים. כמו כן אסור ליטול את האפרוחים או הביצים בעוד האם רובצת עליהם, אלא רק לאחר שיבריח את האם עד שלא יוכל לתופסה, יהיה רשאי ליטול את האפרוחים או הביצים. שנאמר (דברים כב, ו-ז): "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים – לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".
המצווה נוהגת במיני עופות כשרים לאכילה, שאותם רגילים ליטול לצורך אכילה. אבל בעוף טמא מותר ליטול את האם עם הביצים והאפרוחים (שו"ע רצב, א).
המצווה נוהגת רק בציפורי בר שאינן שייכות לאדם, שנאמר: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר", במקומות הפקר. אבל בקן שנמצא ברשותו של אדם אין איסור, כי האם והביצים והאפרוחים שייכים לו, ולכן הוא רשאי ליטלם כשירצה (משנה חולין קלח, ב). לפיכך, למרות שגם התרנגולת היא עוף, מותר למי שמגדל תרנגולות ליטול תרנגולת מעל ביציה, וביצים ואפרוחים מתחת לתרנגולת שדוגרת עליהם. וכן הדין לגבי יונים שברשותו של אדם, שמותר לו ליטול מהן בלא הגבלה.[1]
חטא ונטל את האם בעודה רובצת או פורחת מעל האפרוחים או הביצים, ישלחה לחופשי ובכך יתקן את חטאו. אבל אם שחט אותה, למרות שבשרה מותר באכילה, התחייב במלקות, הואיל וכבר אינו יכול לתקן את חטאו. וכן אם מתה מעצמה, כיוון שכבר אינו יכול לשלחה ולתקן את חטאו, התחייב במלקות (חולין קמא, א; שו"ע יו"ד רצב, ו).[2]
[2]. עבר ולקח את האפרוחים או הביצים בלא לשלח את האם, או את האם בלא האפרוחים או הביצים, ביטל מצוות עשה ועבר על איסור לא תעשה שעונשו מלקות (מנחת חינוך תקמה, א; ערוה"ש רצב, יט). ויש אומרים שאיסור לא תעשה הוא רק כאשר לוקחים את האם יחד עם הבנים או הביצים, אבל אם נטל אחד מהם ביטל עשה ולא עבר על לא תעשה (חכם צבי פג). עונש מלקות היה מתבצע רק אם עדים התרו בעבריין שאם יעשה כך ייענש במלקות, ואף ששמע את דבריהם ביצע את העבירה.
