כפי שלמדנו (בפרק יד), אכילת בשר היא נושא מורכב מצדדים שונים. מצד אחד אכילתו מעניקה לאדם כוחות רבים, גופניים ונפשיים, ויש באכילתו לשם שמיים גם ערך פנימי של תיקון עולם. מאידך, הרצון לאכול בשר עלול לגרור את האדם לתאווה ואכזריות. וכלל הוא, שככל שיש במאכל יותר חיוניות, תועלת ותאווה, כך הוסיפה בו התורה יותר מצוות כדי להדריך ולכוון אותנו אל הצד הטוב, לכן בנוגע לאכילת בשר יש יותר מצוות ואיסורים.
ואלו הן המצוות הקשורות לאכילת בשר: א) שלא לאכול בהמות וחיות טמאות כסוס ואריה. ב) שלא לאכול עופות טמאים כיען, נשר ונץ. ג) שלא לאכול דגים טמאים כשפמנון. ד) שלא לאכול חגבים טמאים. ה) שלא לאכול שרצים זוחלים, מעופפים ומימיים, כצפרדע, חסילון (שרימפס) וסרטנים (לובסטר). ו) לשחוט בהמות, חיות ועופות. ז) שלא לאכול את דמם. ח) לכסות דם חיה ועוף. ט) שלא לאכול חֵלֶב בהמות. י) שלא לאכול נבלה, שמתה בלא שחיטה. יא) שלא לאכול טריפה, שנשחטה ונמצא פגם בגופה. יב) שלא לאכול אבר מן החי. יג) שלא לאכול את גיד הנשה. יד) שלא לבשל בשר בחלב, ושלא לאכול תבשיל זה או ליהנות ממנו (רמב"ם בפתיחה להלכות מאכלות אסורות פירט מצוות אלו לכ"א מצוות).
יש מצוות שטעמן מובן, כמו מצוות כיבוד הורים, צדקה ואיסור רצח, וגם אם מצוות אלו לא היו כתובות בתורה היה ראוי שנקיים אותן מדעתנו, והן הנקראות משפטים. ויש מצוות, שאם לא היו כתובות בתורה, לא היה עולה בדעתנו לקיימן, כמו למשל איסור שעטנז ואכילת מאכלים אסורים, והן הנקראות חוקים. מצד מסוים קיום החוקים מבטא יותר את האמונה והדבקות בה', מפני שאנו מקיימים אותם רק מפני שכך ציוונו ה' יתברך ולא מפני שום טעם אנושי. מבחינה זו במצוות אלו אנו מתקדשים יותר, לפי זה ראוי להיזהר שלא למצוא למצוות אלה סיבות אנושיות שעלולות לפגום במשמעותן האלוקית המקודשת. כיוצא בזה אמרו חכמים: "לא יאמר אדם: אי אפשי (אין רצוני) לאכול בשר חזיר (מפני שהוא מאוס), אבל יאמר: אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמיים גזר עלי כך" (ספרא קדושים קכח, רש"י ויקרא כ, כו).
לאחר ההכרה היסודית שאין בידינו אפשרות להבין את הסיבה לחוקי התורה, אפשר להתבונן בערכים ובמשמעויות שאנו יכולים ללמוד מן המצוות הללו.
היסוד החשוב ביותר, שקשור לעצם היות מצוות אלה חוקים, הוא ההבדלה שמצוות אלו יוצרות בין ישראל לעמים. בעלי חיים רבים ברא הקב"ה בעולם, ואחר שהתיר לבני האדם לאכול מבשר כולם, הבדילנו מכל העמים וקדשנו במצוותיו, והתיר לנו לאכול את המינים הטהורים בלבד, ואסר לנו את המינים הטמאים. שנאמר (ויקרא כ, כג-כו): "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם. וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם, וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר, וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי". אמרו חכמים (שם בספרא): "כשם שאני קדוש כך אתם הֶיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם הֶיו פרושים… אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו" (מלכי העמים ששיעבדו את ישראל). הרי שלפני כל טעם ומשמעות, דיני הכשרות יוצרים הבדלה בין ישראל לעמים, ומסייעים בידם לשמור על זהותם המיוחדת כעמו של ה' ומבשרי דברו לעולם.
