כמו בכל המצוות כך מצווה לחנך את הקטנים למצוות הקשורות בתשעה באב והאבלות על החורבן, אלא שמפני חולשת הקטנים, אי אפשר לחנכם לצום. ורק מגיל תשע ומעלה נוהגים לחנכם לצום מספר שעות ביום כפי כוחם, אבל לא יתענו כל היום (רמ"ע מפאנו קיא, ועי' כה"ח תקנד, כג). רבים נוהגים להדר לחנך קטנים שהגיעו לגיל שש, שלא לאכול ולשתות בליל התענית. אבל אם יבקשו לאכול או לשתות, יתנו להם.
כשמאכילים קטנים, נותנים להם מאכלים פשוטים בלבד, כדי לחנכם להתאבל עם הציבור (מ"ב תקנ, ה).
מגיל חינוך, היינו מעת שהילד מתחיל להבין את משמעות החורבן והאבלות, שהוא בערך בגיל שש, מחנכים את הקטנים שלא לנעול סנדלים או נעליים שרגילים ללכת בהם בחוץ על אבנים. ושלא לסוך ושלא לרחוץ לשם תענוג. ויש נוהגים להחמיר בנעילת הסנדל אף מגיל שלוש, ואף שהם אינם מבינים את עניין האבלות, הדבר מבטא את עגמת הנפש של המבוגרים על החורבן, שגם את התינוקות משתפים במידה מסוימת באבל.[28]
כשם שאסור לגדולים ללמוד תורה, מפני שהיא משמחת, ורק בדברים הרעים הקשורים לחורבן הבית והלכות אבלות מותר ללמוד (לעיל הלכה י), כך גם הדין לגבי גדולים הרוצים ללמד קטנים, שמותר להם ללמד את הקטנים רק בדברים הקשורים לחורבן ולאבלות (ט"ז תקנד, א).[29]
[28]. אמנם לגבי יוה"כ פסק בשו"ע תרטז, א, שרק בנעילת הסנדל הקטנים חייבים כי אין כל כך צער בקיום האיסור, אבל מותר לרחוץ ולסוך אותם. אלא שטעם ההיתר מפני שנהגו אז לרחוץ ולסוך את הקטנים כדי לסייע בגידולם, אבל כיום שאין נוהגים בזה, נראה שגם רחיצה וסיכה אסורה כנעילת הסנדל. וכ"כ בנטעי גבריאל סט, ב; עג, ג. ואמנם בחכ"א קנב, יז, כתב שרק ביום הכיפורים מחמירים לחנך את הקטנים בנעילת הסנדל, אבל בתשעה באב ובאבלות, כיוון שיש בזה קצת צער, אין צריך לחנכם. אולם כתב מ"א תקנא, לח, שהואיל וזו אבלות של רבים – מחנכים בה את הקטנים. (כתב במ"ב תקנא, פא, שיש שני טעמים לאיסור תספורת לקטן בשבוע שחל בו: א' מצד חינוך, ואזי האיסור מתחיל מגיל שש. ב' מפני עגמת נפש של הגדולים, ואזי הוא מתחיל לפני כן).
[29]. אמנם יש אומרים, שאפילו סוגיות הקשורות לחורבן ולהלכותיו אסור לגדולים ללמד את הקטנים, מפני שבשעה שהגדול מלמד את הקטן, הגדול שמח, ורק לספר לו על החורבן מותר (מ"א תקנד, ב). אולם להלכה מותר גם לגדולים ללמד את הקטנים, כי בכל ספק הנוגע למצוות תלמוד תורה, יש לנטות לצד המרבים בלימוד.
אמרו חכמים (משנה תענית ד, ח): "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים". כמה טעמים הובאו לכך בתלמוד (תענית ל, ב), וכולם קשורים לאירועים שאירעו ביום זה, חלקם מבטאים את סיום העונשים שבאו על ישראל בתשעה באב, וחלקם מאורעות שהגבירו את האחדות והשלום בין שבטי ישראל. ויש בכך תיקון לחטא שנאת חינם שבעטיו נחרב בית המקדש השני. נפתח בטעמים הנוגעים לסיום עונש תשעה באב.
הטעם הראשון: כפי שלמדנו (לעיל ו, ד), לאחר ששמעו ישראל את דברי המרגלים בליל תשעה באב, פחדו לכבוש את הארץ, מאסו בארץ חמדה וכפרו במצוות ה'. בעקבות זאת נגזר על כל הגברים שהיו צריכים לכבוש את הארץ למות במדבר. אמרו חכמים: "כל ארבעים שנה שהיו במדבר, בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר: 'צאו לחפור!', והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר, וישן בו, שמא ימות קודם שיחפור. ולמחר הכרוז יוצא וקורא: 'יבדלו חיים מן המתים', וכל שהיה בו נפש חיים – היה עומד ויוצא. וכל שנה היו עושים כן. ובשנת ארבעים שנה עשו, ולמחר עמדו כולן חיים. וכיוון שראו כך, תמהו ואמרו: 'שמא טעינו בחשבון החודש?', חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר. וכיוון שראו שנתמלאה הלבנה בחמשה עשר, ולא מת אחד מהם – ידעו שחשבון חודש מכוּון, וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו, קבעו אותו הדור לאותו היום יום טוב". באותו הזמן גם חזר ה' לדבר עם משה בגילוי ישיר, לאחר שהפסיק לדבר עימו באופן זה מאז חטא המרגלים (תענית ל, ב, ורש"י שם).
הטעם השני, שאף הוא קשור לתשעה באב: כפי שלמדנו (לעיל ו, ד), אחד האסונות שפקדו את ישראל בתשעה באב הוא חורבן העיר ביתר, שהחל בתשעה באב בזמן מרד בר כוכבא. בנפילת ביתר נכשל המרד ואבד הסיכוי להשתחרר משעבוד הרומאים ולבנות את בית המקדש השלישי. כדי להדגיש את ניצחונם ולהשפיל את ישראל, גזרו הרומאים על רבבות החיילים היהודים שנהרגו בקרבות שלא ייקברו, והיה גופם מוטל כדומן על פני האדמה, וייאוש מסוכן החל להתפשט בלבבות. לאחר זמן, כשהתמנה מלך חדש והותר לקבור את ההרוגים, מצאו כי נעשה להם נס שלא הסריחו. אמרו חכמים (ברכות מח, ב): "אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב'. 'הטוב' – שלא הסריחו, ו'המטיב' – שניתנו לקבורה", והיה בכך רמז, שכשם שבאה גאולה לעצמות הלוחמים שיקומו לגורלם עם כל שאר הצדיקים בתחיית המתים, כך גם עם ישראל יקום וייגאל. ואותו היום היה ט"ו באב (תענית שם, פנה"ל ברכות ד, ב).
הטעם השלישי: ביום זה הותר גם לבת שאין לה אחים, להינשא לבן שבט אחר. שעד אז הדבר היה אסור, כדי שהנחלה שתירש לא תעבור מבני שבט אביה לבני שבט בעלה, וכפי שנאמר ביחס לבנות צלפחד (במדבר לו, ח-ט): "וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה, לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר, כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
הטעם הרביעי: ביום זה הותר לבני שבט בנימין לשאת נשים מבנות שאר השבטים. שכן בעקבות סירובם של בני שבט בנימין להעניש את החוטאים במעשה פילגש בגבעה, פרצה מלחמת אחים נוראה, שבה נהרגו עשרות אלפים מישראל, ושבט בנימין כמעט הוכחד. במסגרת המלחמה והכעס על שבט בנימין, נשבעו בני ישראל שלא יתנו את בנותיהם לבני שבט בנימין, שנאמר (שופטים כא, א): "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר: אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה". בתום המלחמה נותרו רק מאות בחורים מבנימין, וכדי להציל את שבט בנימין שלא יכלה, הוצרכו למצוא היתר שעל ידו יוכלו להתחתן. והוסכם שבני בנימין ימתינו בכרמים לבנות שילה, בעת שנהגו לרקוד ולחולל שם לקראת חתונתן, וייזמו את הקשר עם הבנות, מבלי שאבותיהן של הבנות יאשרו זאת, וכך ימצאו להם כלות בלא שהאבות יעברו על השבועה. וכפי שאמרו זקני ישראל לבני בנימין: "וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם (בהסכמת הבנות אך בלא רשות האבות) אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ, וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן" (שם כא, כא).
עוד אמרו חכמים (תענית ל, ב), שלאחר פילוג ממלכת ישראל, ירבעם בן נבט הציב שומרים שימנעו מעשרת השבטים שבממלכתו לעלות לירושלים ולבית המקדש שבממלכת יהודה, ובט"ו באב ביטל המלך הושע בן אלה את הדבר, ובכך אִפשר לכל ישראל לשוב ולהתאחד סביב בית המקדש כבימי שלמה.[30]
[30]. משנה בתענית כו, ב: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים". ושם ל, ב – לא, א, מנו חכמים ששה טעמים לכך שהיה ט"ו באב מהימים הטובים שהיו לישראל. חמישה התבארו למעלה, וטעם נוסף הובא בגמ' שם: ביום זה פסקו לכרות עצים עבור אש המערכה שעל המזבח, משום שמתקופה זו קרינת השמש נחלשת, וקשה יותר לייבש את העצים ולמנוע מהם רקבון והתלעה. וכיוון שאז השלימו את המצווה, קבעו אותו ליום שמחה. וכיוון שט"ו באב חל בדיוק באמצע 'תקופת תמוז', שהיא תקופת הקיץ, ומשם ואילך מתקדמים לעבר החורף, שבו הלילות מתארכים, אמרו חכמים (תענית לא, א) שיש להוסיף בלימוד תורה בלילות מיום זה, והובא הדבר להלכה ברמ"א יו"ד רמו, כג.
יום ט"ו באב, כמו גם יום הכיפורים, היה מיועד לשידוכים, ובו בנות ירושלים היו ממשיכות את מנהגן של בנות שילה, ויוצאות לחולל בכרמים כדי למצוא מתוך שמחה את זיווגן. וכפי שאמרו חכמים (משנה תענית כו, ב): "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו… וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה! שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא, ל), ואומר (שם, לא): תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ".
המשותף לשני ימים אלו, שהם ימים שבהם נעשה שלום ואיחוד בעולם – ביום הכיפורים בין ה' לישראל, ובט"ו באב בתוך ישראל. ביום הכיפורים ישראל חוזרים בתשובה, וה' ברוב אהבתו לעמו מכפר על עוונותיהם ומטהרם, והם חוזרים להתקשר אליו בקדושת אמונתם ומתייחדים עמו באהבה (פנה"ל ימים נוראים ו, א). בט"ו באב נעשה שלום בישראל, שהפירוד העמוק ביותר הוא בין השבטים, ובט"ו באב הסירו השבטים את המחסומים והפירודים שביניהם וחזרו להתלכד באחדות.
מתוך האחדות הכללית של ימים אלו, נהגו ישראל לעסוק בהם בשידוכים, שכל זוג שמתחתן באהבה ובשמחה מבטא בזעיר אנפין את הייחוד שבין ה' לישראל עמו, ואת האחדות שבתוך ישראל, ולכן השכינה שורה ביניהם. בברית הנישואים, שכוללת התחייבות לחיות בנאמנות מוחלטת זה לזה, יש ביטוי לקדושת הברית שבין ישראל לה', וכפי שאומרים בברכת הקידושין: "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין". ולכן הקשר בין ה' לישראל נמשל לשמחת החתן והכלה, שנאמר (ישעיהו סב, ה): "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ". כמו כן על ידי הנישואין, שכוללים התחייבות לאהוב ולשמח זה את זה, מגשימים בני הזוג באופן המלא ביותר את המצווה שהיא כלל גדול בתורה, מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח, ספרא שם). ומתוך כך מתגלה האחדות בין כל שבטי ישראל, ובין ישראל לאביהם שבשמיים, ושפע ברכה וחיים מתווספים לעולם (פנה"ל שמחת הבית וברכתו א, א; ה-ו).
מאז שנחרב בית המקדש אין נוהגים לעסוק בשידוכים ביום הכיפורים, ומסתפקים בתפילות – הרווקים והרווקות שיזכו להתחתן, ובני זוג שיזכו להעצים את אהבתם ושמחתם (פנה"ל ימים נוראים ו, יב), אולם ט"ו באב נותר יום שבו מרבים להתחתן ולעסוק בשידוכים ובאחדות בין החלקים השונים של עם ישראל. ועל כן הוא נחשב ליום טוב, ואין אומרים בו 'תחנון' ואין מתענים בו (שו"ע או"ח קלא, ו, ונו"כ שם; פנה"ל תפילה כא, ז; משפחה ה, ט).
כפי שלמדנו, בט"ו באב היו בנות ירושלים יוצאות לרקוד ולחולל בכרמים כדי למצוא את זיווגן מתוך שמחה. מן הסתם הבחורים כבר הכירו את משפחותיהן של הבנות שגרו בשכנותם, ובוודאי התייעצו עם הוריהם עם מי מתאים להם להתחתן. אבל היה גם צורך שהבחורים יראו את הבחורות וידברו עמן, כדי שהבחורים והבחורות ירגישו אם יוכלו להתחתן באהבה ובשמחה. ועיקר התועלת היתה לאלו שהתקשו למצוא את זיווגם בדרכים הרגילות, כפי שאמרו חכמים (תענית לא, א): "תנא: מי שאין לו אישה נפנה לשם".
אמרו חכמים, שמנהגן של הבנות היה שכולן "יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו". כלומר, למרות שבמציאות אין שוויון בין בני האדם, ולעניוֹת קשה יותר להתחתן, בימים מיוחדים אלה נעשה מאמץ לגשר על הפערים, וכולן לבשו בגדים לבנים, ואף הבגד הלבן לא היה של הלובשת אלא בגד ששאלה מחברתה. והקפידו שכל אחת תשאל בגד ממי שפחות מיוחסת ממנה: "בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן, ובת סגן מבת משוח מלחמה, ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלין זה מזה, כדי שלא יתבייש את מי שאין לו" (תענית לא, א). כלומר, גם בת עשירה שהיתה לה שמלה מפוארת, היתה שואלת מחברתה שמלה לבנה פשוטה, כדי שלא לבייש את העניות שלא יכלו לבוא בשמלות הדורות. כהמשך לכך, נוהגים עד היום שכל הכלות לובשות בגד לבן, כדי שיהיו העניות והעשירות לובשות בגד דומה, ויוכלו כולן לשמוח בחתונתן שמחה פשוטה בלא קנאה ותחרות.
בתוך הריקודים והמפגשים, היתה כל בחורה מבליטה את המיוחד שבה, וכפי שאמרו חכמים (תענית לא, א): "תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות – 'תנו עיניכם ליופי, שאין האישה אלא ליופי'. מיוחסות שבהן מה היו אומרות – 'תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האישה אלא לבנים'. מכוערות שבהן מה היו אומרות – 'קחו מקחכם לשם שמיים, ובלבד שתעטרונו בזהובים'". מן הסתם הבנות לא אמרו כך לבנים באופן אישי, אלא כך היו שרות, או שזה המסר שעלה מכלל דבריהן, וחכמים זיקקו אותו בלשונם.
היפות משתבחות ביופיין, שכן רבים מהבחורים נוטים לבחור את בת זוגם על פי יופייה. כי יש ביופי מעין הבטחה לחיים טובים, מאושרים וחיוניים, עד שאמרו חכמים (יבמות סג, ב): "אישה יפה – אשרי בעלה, מספר ימיו כפליים". אמנם בפועל, המציאות אינה מאשרת זאת. לא ניתן לומר שהגברים שנשואים לנשים שנחשבות יפות מאושרים יותר מאלה שנשואים לנשים שאינן נחשבות יפות. כשהיופי בא בנוסף לאופי, הוא אכן מוסיף טעם טוב לחיים, אבל פעמים רבות הוא מטעה. שנאמר (משלי לא, ל): "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל".
המיוחסות השתבחו במשפחתן, שכן משפחה מיוחסת היא משפחה של אנשים חרוצים ומוכשרים, שיודעים להתהלך עם הבריות ולהצליח, ועל כן זכו למעמד מכובד. מן הסתם אשה ממשפחה שכזו נושאת עימה מטען גנטי של מידות טובות וכישרון, יחד עם הרגלים חינוכיים נאותים, ועל כן ישנה סבירות גבוהה שאף ילדיה יהיו טובים ומוצלחים (עי' ב"ב קי, א; פסחים מט, א).
המעניין הוא שחכמים דובבו גם את מחשבתן של אלה שנחשבו מכוערות, שאמרו לבחורים: "קחו מקחכם לשם שמיים, ובלבד שתעטרונו בזהובים". בפשטות משמע שהן פנו לבחורים המכוערים ונטולי הכישרון, שחיזרו אחר הבנות היפות והמיוחסות ונענו בשלילה. לבחורים אלו אמרו: אם תמשיכו לרדוף אחריהן, תישארו רווקים. עדיף לכם להתחתן עם מי שמוכנה להינשא לכם. הרי יש מצווה להתחתן, אז בואו ונתחתן לשם שמיים, ואם תְשַׂמְּחוּ אותנו ותעטרונו בזהובים – אנחנו נְשַׂמֵּחַ אתכם כפליים. יש בדברי המכוערות רובד עמוק, פעמים שדווקא אדם שלא זכה ליופי ולייחוס, מתוך אמונתו בה' והשתדלותו בליטוש המידות הטובות ושיפור מעשיו, מגיע לפסגות נשגבות של חיים מלאי תוכן ושמחה. לכן אמרו: "קחו מקחכם לשם שמיים", וכך נתעלה ונגיע אל החיים המאושרים ביותר, וילדינו כבר יהיו מיוחסים מכוחנו. אולם זה לא יקרה מעצמו. נזכה לכך רק אם תשקיעו בנו – "תעטרונו בזהובים". על ידי הכבוד וההשקעה שהאיש ישקיע באשתו, יסייע לה לגלות את כישרונותיה ויופייה. וככל שיעברו השנים, ילך ויתברר שאין יפה ממנה. כי אין דבר יפה יותר בעולם, מאהבה שאינה תלויה בדבר ושותפות עמוקה לדבוק באמת ולעשות טוב.
