חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ז – ברכת היין

א – משמעות היין

היין היוצא מהענבים הוא משקה בעל תכונות מיוחדות, הוא גם מזין וגם משמח בזכות האלכוהול שבו. וכך ברא הקב"ה את הענבים, שעל קליפותיהם דבוקים שמרים, וכאשר דורכים את הענבים ומשאירים את קליפות הענבים עם הנוזל שיצא מהם, על ידי השמרים נוצרת תסיסה שהופכת את הסוכרים שבנוזל הענבים לאלכוהול. כך נוצר היין בעל הטעם העמוק והמיוחד עם האלכוהול המשמח. וזה הפרי היחיד שבאופן טבעי, בלא צורך בידע מקצועי ומכשירים מיוחדים, אם ידרכוהו וישאירוהו לתסוס, יהפוך למשקה מזין שיש בו אלכוהול. ואף דוד המלך, במזמור ההודאה על פלאי הבריאה, הזכיר את היין המשמח, שנאמר (תהלים קד, טו): "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ".

מקובל לחשוב בפשטנות, שראוי לצדיק הרוצה להתקדש להיות קודר ועצוב, להתרחק עד כמה שאפשר מהחיים הממשיים, כדי שלא להיגרר אחר התאוות הרעות, הליצנות והגאווה. אולם לפי הדרכת התורה, הקדושה צריכה להתגלות בכל תחומי החיים, ברוח ובחומר, בהנאה הרוחנית ובטעם הטוב. ולא רק למזון המשביע ההכרחי לקיומו של האדם יש ערך, אלא אף ליין המשמח.

ואף שכל יהודי מתמלא עונג רוחני בשעה שהוא דבוק בתורה ובמצוות, כל זמן שהגוף אינו שותף בשמחה, לא רק גופו חסר אלא אף שמחתו הרוחנית חסרה. ולכן צריך אדם להיות שלם ברוחו ובגופו, וכשהוא שמח על דבר חיובי שעשה, טוב שישתף את גופו בשמחה. זהו שתקנו חכמים לברך על כוס יין בכל אירוע חשוב שיש לו ערך רוחני, כדי שהשמחה הרוחנית תהיה מלוּוה בשמחה גשמית. כך תקנו כוס יין לאירוסין וכוס יין לנישואין, כוס יין לברית מילה וכוס יין לפדיון הבן, כוס יין לקידוש של שבת ומועד וכוס יין להבדלה. ואף לאחר שאדם סועד בחבורה והוא מודה לה' בברכת המזון, תקנו לברך על כוס יין, כדי שהאכילה וההודאה הנמשכת ממנה תהיה בשמחה (לעיל ה, יג-טו).

זהו שאמרו חכמים (ברכות לה, א): "אין אומרים שירה אלא על היין". השירה היא ביטוי של שלמות, והשלמות מוכרחה לכלול את הרוחניות והגשמיות כאחד (עין איה שם). וכן אמרו בזוהר (ח"ג קפט, ב): "אין קדושה אלא ביין ואין ברכה אלא ביין".

ואף התורה נמשלה ליין (תענית ז, א, ספרי דברים יא, כב), שאף היא נועדה לתקן את העולם כולו, ברוחניות ובגשמיות, באמת הטהורה ובשמחה החיונית. ואף ישראל, שנבראו לגלות דבר ה' בשלמות, נמשלו לגפן (ישעיהו ה, א-ז; שמו"ר מד, א).

לכן יש בנדרו של נזיר, שלא לשתות יין, צד מסוים של חטא (תענית יא, א), כי הוא מונע מעצמו שמחה גשמית שיכולה לתרום לשלמותו. ואמר רבא על עצמו, שבזכות היין ששתה והריח הטוב שהריח, נפתח שכלו לחידושי תורה (עי' יומא עו, ב).

ב – הסכנה שבשכרות

כל דבר גשמי, כאשר הוא מתלווה אל הערכים הרוחניים, לא רק שאינו מזיק, אלא אף מועיל ומסייע לגילוי שלהם. אבל כאשר הגשמיות נעשית עיקר, היא דוחקת את הרוחניות, וגורמת לאדם להיות גס ומגושם. קל וחומר ביין, שיש בו חיוניות עצומה שמבטאת את התסיסה שבחיים הגשמיים, ולכן סכנתו גדולה במיוחד. והמתמכר לתאוותו ושותה ממנו יתר על המידה, נעשה שיכור ובזוי, דעתו מסתלקת ממנו ויצר הרע שולט בו. לכן ישנן אזהרות רבות וחמורות, בתורה, בנביאים, בכתובים ובדברי חכמינו, שלא ירבה אדם בשתיית יין.

בתורה למדנו על נח ולוט שנפלו ונתבזו בגלל שתיית היין (ברא"ר לו, ד). ואף עץ הדעת שחטא בו אדם הראשון, לדעת רבי מאיר היה גפן, וכפי שאמרו חכמים: "שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" (סנהדרין ע, א). ואף על בני אהרן הכהן אמרו, שלא מתו אלא מפני שנכנסו למשכן שתויי יין (ויק"ר יב, א).

ואף בספרי הנביאים למדנו תוכחות על הנגררים אחר שתיית היין, ואף הגלות נגרמה בעוון היין (ברא"ר לו, ד). בעשרת השבטים נאמר (עמוס ו, ו-ז): "הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף (ולא הצטערו מנבואת הפורענות). לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים". ועל שבטי יהודה ובנימין נאמר (ישעיהו כח, ז): "וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ".

וכן הוזהרנו במשלי (כג, כ-כא): "אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ. כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ (יעשה עני ורש)…" ועוד נאמר (שם, כט-ל): "לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי (למי צעקה ויללה), לְמִי מִדְיָנִים לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם (למי קטטות פצעים ומכות)… – לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן (למרבים לשתות עד מאוחר) לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ" (למחפשים אחר יין טוב).

וכן מצינו בדברי חכמינו אזהרות רבות, שהיין עלול לעשות את האדם רש ושומם, ולהביאו לידי עוון (עי' סנהדרין ע, א; ויק"ר יב, ה).

וכן אמרו: "יש שותה יין וטוב לו, יש שותה יין ורע לו. תלמיד חכם שותה וטוב לו, עם הארץ שותה ורע לו" (ירושלמי מעשר שני פ"ד ה"ו). כי תלמיד חכם יודע לשתות במידה, ואזי מתווספת לו שמחה, והוא מתגבר בעבודת ה' ברוחניות ובגשמיות. וכן אמרו חכמים (יומא עא, א), שכיום, לאחר שבית המקדש חרב, "הרוצה לנסך על גבי המזבח – ימלא גרונן של תלמידי חכמים יין".

וכל כך מסוכן הוא היין, עד שאת היין האמיתי, הטוב והחזק, של ששת ימי בראשית – גנז הקב"ה. וישראל שהערו את נפשם למיתה בגלות, ולמרות הקשיים העצומים המשיכו לעסוק בתורה המתוקה מדבש, והראו בזה שהאמונה בה' היא עיקר חייהם, והיו נכונים למסור את נפשם עליה – אותם ישקה הקב"ה בעתיד מן היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית (במד"ר יג, ב).

לכן עניינו של היין קשור לסוד (עי' עירובין סה, א), כי בפשטות הוא עלול לגרור את האדם לחטא, אבל כאשר אדם מדגיש את הפנימיות והרוחניות, היין מצטרף לקדושה, ומגלה את פנימיותו הטובה (פנה"ל זמנים טז, יב). ולעתיד לבוא יתגלו הסודות הטמונים בשמחה הגשמית בשלמות, וכפי שאמרו בזוהר הנעלם (ח"א קלה, ב): "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, אלו דברים עתיקים שלא נגלו לאדם מיום שנברא העולם, ועתידים להתגלות לצדיקים לעתיד לבא".

ג – ברכת היין

המשקה החשוב ביותר לאדם הוא היין, שהוא מזין ומשמח, ולכן תקנו לו חכמים ברכה מיוחדת – "בורא פרי הגפן". שלא כמו מיץ תפוזים ואשכוליות ושאר מיצי הפירות, שכיוון שהפכו מפרי למשקה, איבדו את מעלתם כפרי, ומברכים עליהם את הברכה הכללית ביותר – 'שהכל'. ושלא כמו הענבים שמברכים עליהם 'העץ', שהיא הברכה הכללית שמברכים על כל פירות העץ. על היין, שנתעלה ממצבו הקודם, תקנו חכמים ברכה מיוחדת – "בורא פרי הגפן", כדי להוסיף שבח והודאה לה' על היין המשמח.

השותה יין כשיעור 'רביעית' (75 מ"ל), כיוון שהוא משבעת המינים, מברך אחריו ברכה אחת מעין שלוש, אלא שהואיל והיין התעלה ממצבו כענבים, במקום לומר: "על העץ ועל פרי העץ" כפי שאומרים על פירות שבעת המינים ובכללם ענבים, על היין אומרים: "על הגפן ועל פרי הגפן".

עוד דין נובע מחשיבותו של היין, שברכת 'המוציא' על הלחם אינה פוטרתו, והרוצה לשתות יין בסעודה, מברך עליו 'הגפן'. וזה ההבדל בין יין לשאר משקים, שכל שאר המשקים שאדם שותה בתוך הסעודה נעשים טפלים ללחם ונפטרים בברכת 'המוציא'. אבל היין, גם כאשר שותים אותו בתוך הסעודה, מפני חשיבותו אינו נעשה טפל ללחם ואינו נפטר בברכת 'המוציא', ולכן צריך לברך עליו 'הגפן'.

אמנם ברכת המזון שאחר אכילת לחם פוטרת גם את היין ששותים בסעודה, מפני שעל היין הרי צריך לברך ברכה אחת מעין שלוש, ואילו ברכת המזון כוללת בתוכה את שלוש הברכות עצמן באופן מלא (שו"ע קעד, סעיפים א, ו, ז).

ד – ברכת היין פוטרת את שאר משקים

כשם שהלחם הוא ראש לכל המאכלים המשביעים, כך היין ראש לכל המשקים. ייחודו של היין שהוא גם מזין, מפני תכולת הסוכר הגבוהה שבפרי המעניקה לו ערך קלורי, ובנוסף לכך הוא משמח, שהחיוניות שהוא נותן לאדם מלוּוה בשמחה שבגוף.

כשם שברכת 'המוציא' שעל הלחם פוטרת את שאר המאכלים שבסעודה (לעיל ג, ו), כך ברכת 'הגפן' שעל היין פוטרת את כל המשקים. ובתנאי שאותם המשקים יהיו לפניו בעת שיברך על היין, או שיחשוב לשתותם בעת שיברך על היין, או שהוא רגיל לשתות אותם באותה שעה, שאז הוא פוטרם גם בלא שחשב עליהם במפורש (שו"ע קעד, ב).[1]

וכן המשתתפים בקידושא רבא, שעורכים בעלי שמחות אחר תפילת מוסף של שבת, ושמעו את הקידוש ושתו מהיין, אינם צריכים לברך על שאר המשקים, שכבר נפטרו בברכת היין.

לכתחילה טוב שישתה מהיין כשיעור מלא לוגמיו (כ-50 מ"ל, כרבע כוס רגילה), מפני שיש סוברים, שרק אם ישתה כשיעור זה, ייחשב היין לעיקר וכל שאר המשקים שמתכוון לשתות יהיו טפלים לו וייפטרו בברכתו (באו"ה קעד, ב). אבל למעשה, גם אם לא שתה מלא לוגמיו, יכול לשתות משקאות אחרים בלא ברכה, שכך היא דעת רוב הפוסקים.[2]

מי ששמע את הקידוש ולא שתה כלל מהיין, אף שיצא בשמיעתו ידי קידוש, המשקאות שישתה אינם נעשים טפלים ליין, וצריך לברך לפניהם 'שהכל' ואחריהם 'בורא נפשות'.

השותה מהיין כשיעור המחייב ברכה אחרונה (להלן י, י), בברכת 'מעין שלוש' שמברך על היין פוטר את שאר המשקים (שו"ע רח, טז). אבל אם לא שתה מהיין שיעור המחייב ברכה אחרונה, ואילו משאר המשקים שתה שיעור המחייב ברכה אחרונה, יברך עליהם 'בורא נפשות' (סבה"נ לגר"ז, א, כא).[3]


[1]. ברכות מא, ב: "אמר רבי חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל, ויין פוטר כל מיני משקים". בתוס' כתבו, שאין הלכה כר' חייא (שהרי הלחם אינו פוטר את כל המאכלים אלא רק את הבאים מחמת הסעודה), וכן היין אינו פוטר את שאר המשקים. אולם לדעת רא"ש ותר"י ועוד, היין פוטר את שאר משקים, וכן נפסק בשו"ע קעד, ב.

אלא שנחלקו אם צריך שיהיו המשקים לפניו בעת שיברך על היין, עי' מ"ב קעד, ג, ובאו"ה. למעשה, כל שהיתה אפשרות סבירה שישתה את המשקים הללו אחר שתיית היין, ברכת היין פוטרתם, וכ"כ במקו"ח (לחו"י), והגר"ז סדבה"נ א, כא. אמנם לכתחילה כדי שיהיה ברור שכוונתו גם על המשקים הנוספים, טוב להניחם לפניו בעת הברכה על היין.

כל מה שראוי לשתייה בכלל משקים, ולכן אם ניערו לבן עד שנעשה כמשקה, הרי הוא נפטר בברכת היין. אבל גבינה ולבן שאינם נוזליים, אף שנוצרו מחלב שהוא נוזלי, נחשבים כמאכל, ואין ברכת היין פוטרתם. ואף שיש חולקים על כך, העיקר להלכה שמה שראוי לשתייה נחשב כמשקה ונפטר בברכת היין (ראו להלן י, יא).

[2]. לדעת נשמ"א נה, א, רק כשקובע עצמו לשתות יין, ושותה כמה כוסות, נעשו שאר המשקים טפלים ליין וברכת היין פוטרתם. ובבאו"ה קעד, ב, 'יין', אינו מקבל את דבריו, ומפני הספק סובר שצריך לשתות כמלא לוגמיו יין כדי לפטור את שאר המשקים. אמנם דעת רוה"פ שגם שתייה מועטה של יין מועילה, וכ"כ מ"א, פמ"ג, דה"ח, שועה"ר ד, ערוה"ש ג (לעניין קידוש), וכ"כ ביחו"ד ה, כ, ואול"צ ח"ב כ, ט.

[3]. נכון שהשותה יין ושאר משקים, יכוון דעתו מתחילה לפטור בברכת היין את שאר המשקים. ואם התחיל לשתות שאר משקים ואח"כ שתה יין, או שהתחיל לשתות יין וחשב שלא ישתה משקים אחרים ונמלך בדעתו לשתות מהם, כיוון שבשני המקרים הללו בירך על שאר המשקים 'שהכל', נחלקו אם ברכת 'מעין שלוש' תפטרם. וכיוון שספק ברכות להקל, לא יברך עליהם 'בורא נפשות' בנפרד. ולכתחילה טוב שיאכל מאכל שיחייב אותו ב'בורא נפשות' (עי' יבי"א ח"ה יז, ז; פס"ת קעד, ה, ובהרחבות כאן).

ה – יין שעירבו בו מים

בעבר טעם היינות היה קשה וחזק, ולא היו ראויים לשתייה בלא מזיגה במים. והרכב המזיגה המקובל היה – רבע יין ושלושה רבעים מים (ב"ב צו, ב). ואף אם היין היה רק שישית מהתערובת, כל זמן שטעמו היה כטעם יין, היו מברכים עליו 'הגפן', ולאחר שתיית 'רביעית' 'מעין שלוש'. אבל אם שיעור היין היה רק שביעית – בירכו עליו 'שהכל' (רמ"א או"ח רד, ה, יו"ד קלד, ה). ויש שנוהגים כך עד היום.

אבל לדעת כמה פוסקים, היינות שלנו חלשים יותר, ורק כשהיין הוא רוב כנגד המים מברכים עליו 'הגפן', ואז גם המים מצטרפים לשיעור 'רביעית' לברך 'מעין שלוש'.[4]

כיוון שיש יקבים שבהם מערבים מים ביינות המתוקים והזולים, יש להיזהר שלא להוסיף ביינות המתוקים הפשוטים מים רבים, שמא על ידי תוספת המים יהיו המים רוב כנגד היין ולדעת פוסקים רבים לא יוכלו לברך עליו 'הגפן'. אבל מעט מים שכמעט ואינם משנים את טעם היין – אפשר להוסיף גם בהם.


[4]. על שמרי יין (של פעם שהיו חזקים), כתב בשו"ע רד, ה, שאם השמרים היו רבע מכלל המזיגה, הרי זה יין. ורמ"א הוסיף שביין רגיל אם הוא שישית מהמזיגה נחשב יין, ואם הוא שביעית כבר אינו יין. וביאר במ"ב כט, שיש הבדל בין שמרים ליין. אבל בכה"ח סעיף לא, ביאר שלשו"ע גם היין צריך להיות לפחות רבע מהמזיגה.

במ"ב לא התייחס לכך שהיין שלנו נחלש, ומשמע שגם כיום אפשר שהיין יהיה שישית מהמזיגה, וכך נהגו כמה בד"צים. אולם ראשוני אשכנז (רשב"ם ותוס' פסחים קח, ב) כתבו, שהיין שלנו נחלש, וכ"כ בשו"ע רד, ה. וכתב פמ"ג רד, א"א טז, שרק כאשר היין הוא יותר ממחצית המזיגה יש לו עדיין דין יין. וא"ר וערוה"ש מחמירים יותר, וסוברים שהיין נחלש כל כך עד שאפילו מעט מים יבטלוהו. אבל להלכה, דעת רוה"פ שכל שהיין הוא יותר ממחצית אפשר לברך עליו 'הגפן'. וכ"כ כה"ח לב, וחזו"ע ו, ב. פרופ' זֹהר עמר ביאר שאכן היין היוצא מהענבים באירופה פחות חזק מארץ ישראל, מפני שבזכות קרינת השמש החזקה בארץ ישראל, אחוז הסוכר בענבים עולה, וממילא אחוז האלכוהול שנוצר בעת הכנת היין מגיע לסביבות 15% אלכוהול, כמעט פי שניים מבצרפת. בכל אופן, אחר שראשוני אשכנז העלו סברה שהיין שלנו פחות חזק, וסברתם התקבלה על ידי רבים להלכה ולמעשה, היין צריך להיות רוב לעומת המים כדי שברכתו תישאר 'הגפן'. ואף שביין של ארץ ישראל לכאורה היה אפשר לברך גם כאשר אחוז היין נמוך יותר, כיוון שכבר נהגו להצריך מעל חמישים אחוז יין, זהו היין מבחינתנו.

ו – יין מבושל ומיץ ענבים

גם אם פסטרו או בישלו את היין מברכים עליו 'הגפן', שאין הבישול משנה אותו.

וכן אם הוסיפו לו סוכר או דבש או מיני טעם אחרים, כדוגמת מה שרגילים להוסיף ביין קונדיטון, כיוון שהיין הוא העיקר והם באו להטעימו, ברכתו 'הגפן' (שו"ע רב, א). וכן על ורמוט ששותים להנאה מברכים 'הגפן', מפני שעיקרו יין, ושאר התבלינים נועדו להטעימו (באו"ה שם).[5]

וכן על מיץ ענבים, אע"פ שאינו משכר ומשמח – הואיל ונוצר מפרי הגפן כמו היין, גם הוא זוכה למעלת היין, ומברכים עליו 'הגפן' (שו"ע רב, א), ובברכתו נפטרים כל שאר המשקים. ואם הוסיפו מים במיץ הענבים, כל זמן שהמים הם מיעוט, ברכתו 'הגפן' ו'על הגפן'.[6]


[5]. אמנם דעת כמה גאונים ורמב"ם, שאין מקדשים על יין מבושל וברכתו 'שהכל', וכן כתב רי"ף בתשובה. מ"מ דעת רוב הראשונים שדינו כיין, וכן נפסק בשו"ע רב, א. ועי' ביחו"ד ב, לה, שאף לסוברים שברכתו 'שהכל', אם בירך עליו 'הגפן' יצא, הואיל ולא שיקר. ועוד שלדעת תשב"ץ א, פה, אפשר שלדעת הגאונים, דווקא על יין שנתבשל הרבה עד שנעשה כעין דבש מברכים 'שהכל', אבל אם נתבשל מעט, גם לגאונים מברכים עליו 'הגפן'. וראו פנה"ל שבת ו, ד.

[6]. כיוון שטעמו של מיץ הענבים חזק ואינו משתנה הרבה, כל זמן שהמים הנמהלים בו הם מיעוט, הם מתבטלים למיץ הענבים, וכדין יין המבואר בסעיף הקודם. ראו אול"צ ח"ב כ, יח. גם כאשר מיץ הענבים עבר פסטור עד שאינו יכול יותר לתסוס, הואיל ובא מפרי הגפן יש לו חשיבות ודינו כיין. ועוד, שכבר חלה עליו הברכה בשלב שהיה יכול לתסוס, וכ"כ במנחת שלמה א, ד, ועוד אחרונים (ויש מי שפקפק בזה, עי' ב'וזאת הברכה' בירורים: כו-ב, לד).

ז – ברכת הטוב והמטיב על יין נוסף

תקנו חכמים ברכה על שתיית יין נוסף, שאם היו שותים יין בצוותא, ואח"כ באו לשתות יין מסוג אחר, למרות שכבר בירכו על היין הראשון 'הגפן', יברכו לפני שתיית היין הנוסף 'הטוב והמטיב'. וכן אם הביאו להם יין שלישי, יוסיפו ויברכו עליו 'הטוב והמטיב', וכך יברכו על כל יין ויין נוסף שישתו. הכוונה בברכה זו להודות לה' על ריבוי היין.

דין זה מיוחד ליין, שאם היו אוכלים לחם, ואח"כ באו לאכול סוג אחר של לחם, אין מברכים עליו ברכה מיוחדת אלא בברכה שבירכו על הלחם הראשון פטרו גם את השני. וכן הדין בסוגים שונים של בשר, שבברכה אחת כולם נפטרים. ורק על יין תקנו ברכה על ריבוי סוגיו, משום שיש בו סגולה מיוחדת, שבנוסף לכך שהוא משביע הוא גם משמח, ולכל יין ויין אופי משלו, וכששותים עוד סוג של יין בצוותא, השמחה מתרבה, ועל כן תקנו לברך על ריבוי היין (ברכות נט, ב, תוס' ורא"ש שם).

אין צריך שהיין השני יהיה משובח מהראשון, אלא כל שאין ידוע שהוא גרוע מהראשון, כיוון שהוא שונה, הרי שיש בו איזה חידוש בטעמו או בטיבו, ומברכים עליו 'הטוב והמטיב'. לפיכך, אם היו לפניהם כמה בקבוקים של יינות שונים, יברכו על הראשון 'הגפן', ועל כל יין נוסף יברכו 'הטוב והמטיב'. ואפילו אם היו שני הבקבוקים מזן אחד, אם נעשו באופן שונה או שהם מבציר שונה, עד שיש ביניהם שוני שניכר בטעמו לשותים, יברכו על הראשון 'הגפן' ועל השני 'הטוב והמטיב'. ואף אם היין השני זול מהראשון, כל שיש בו מעלה מסוימת שאין בראשון, יברכו עליו 'הטוב והמטיב' (שו"ע קעה, ב; ו).

היו לפניהם שני יינות, האחד טוב והשני גרוע ממנו באופן מובהק, הדין הוא שצריך לברך 'הגפן' על היין הטוב, כפי שתמיד צריך לומר את הברכה על המין המשובח יותר. וכיוון שהשני גרוע ממנו לגמרי, כבר לא יוכלו לברך עליו 'הטוב והמטיב' (שו"ע קעה, ג, ועי' מ"ב יד).[7]


[7]. בגמרא ברכות נט, ב: "אע"פ שאמרו שינוי יין אין צריך לברך (שוב 'הגפן'), אבל אומר ברוך הטוב והמטיב". מבארת הגמרא: "דאיכא בני חבורה דשתו בהדיה". לר"ת ורשב"א, גם אם היין השני גרוע מהראשון, מברכים על השינוי והגיוון שבו 'הטוב והמטיב'. ולדעת רש"י ורשב"ם, צריך שהיין השני יהיה משובח מהראשון. ובתוס' הקשו עליהם מירושלמי (ברכות פ"ו ה"ח): "רבי על כל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך עליה. ומה היה אומר? רבי יצחק רובה בשם רבי: ברוך הטוב והמטיב". ומכאן שכל שיש שוני מסוים בין היינות, אפילו אם רק תססו בחביות שונות, כל שאין יודעים שהשני גרוע מהראשון, מברכים עליו 'הטוב והמטיב', למרות שאין ידוע שהוא יותר טוב. וכך דעת רא"ש וטור, וכן נפסק בשו"ע קעה, סע' ב, ו. וגם כאשר טעמו של היין השני ידוע, אם בצד מסוים הוא טוב מהראשון, מברכים עליו, כמבואר במרדכי שהובא ברמ"א קעה, ב. (לפי הסבר זה אפשר לצמצם מאוד את המחלוקת: לר"ת ורשב"א מברכים גם כאשר היין השני גרוע מהראשון, כי לא ייתכן שלא יהיה צד שבו הוא יותר טוב. וזה מה שביאר רא"ש, שכל שיש בו צד שהוא יותר טוב – מברכים. וגם רש"י ורשב"ם יסכימו כעקרון לדעת רא"ש, ובתנאי שאותו הצד שבו היין השני יותר טוב יהיה ברור). אם יש לפניהם שני יינות שאחד גרוע מהשני באופן מובהק, והם חפצים להתחיל את הסעודה בשתיית היין הגרוע, כגון שהוא מתוק, ולכן הם רוצים לפתוח בו, על פי דיני הקדימה יוכלו לברך עליו 'הגפן' וממילא יברכו על השני 'הטוב והמטיב' (ראו להלן ט, ח).

ח – תנאים בברכה

אין מברכים ברכת 'הטוב והמטיב' אלא כששותים את היין השני לכל הפחות שני אנשים יחד, מפני שאין שמחה אמיתית בשתייה שאדם שותה לבדו. וכך משמע מלשון הברכה – 'הטוב והמטיב' – הטוב לו והמטיב לחבירו. גם בני משפחה, כמו איש ואשתו או אב ובנו, נחשבים כשניים ששותים יחד (שו"ע קעה, ד).

ככלל, עדיף שאחד יברך 'הטוב והמטיב' עבור שאר המסובים, שעל ידי כך הברכה נאמרת יותר בכבוד. אבל אם הם טרודים באכילתם ואינם מפסיקים לשתות יחד, עדיף שכל אחד יברך לעצמו (עי' שו"ע קעה, ה, ו; ריג, א; ולהלן יב, ז; יג, ח).

נגמר להם היין הראשון והביאו יין אחר – אין מברכים על השני 'הטוב והמטיב', כי אין בו כל כך שמחה של ריבוי יין, שהרי הביאו אותו מפני שנגמר להם היין הראשון (מ"ב קעה, ג). אמנם נראה שאם יש להם בבית עוד בקבוק סגור מאותו סוג, אם יפתחו יין מסוג אחר, יברכו עליו 'הטוב והמטיב'.

היה להם שם יין שלישי, שיש בו איזה חידוש בטעמו או בטיבו, גם עליו יברכו 'הטוב והמטיב', וכן על יין רביעי והלאה. עדיף שבעת שמברכים על היין השני 'הטוב והמטיב', לא יהיו על השולחן יינות נוספים שרוצים לברך עליהם אח"כ 'הטוב והמטיב', וכך כל אימת שיביאו יין נוסף לשולחן תתחדש השמחה ומתוך כך יברכו 'הטוב והמטיב'.

קידשו על מיץ ענבים, ואח"כ בסעודה שתו יין, מברכים עליו 'הטוב והמטיב', כי היין הראשון יכול להיות מיץ ענבים, אבל היין השני, המשמח, חייב להיות עם אלכוהול.

יש מחמירים מאוד בדין זה, וחוששים לכל השיטות, וכך יוצא להם שכמעט ואינם מברכים 'הטוב והמטיב' על יין, וראוי להם שלכל הפחות יהרהרו בליבם את ברכת 'הטוב והמטיב'. אולם להלכה, כמעט כל האחרונים הורו למעשה, שמברכים 'הטוב והמטיב' על יין נוסף.[8]


[8]. בכה"ח חשש מאוד לברך 'הטוב והמטיב', ובכל מחלוקת וספק החמיר, עד שבפועל הנוהגים כמותו כמעט שאינם מברכים ברכה זו, אבל טוב שיהרהרו את הברכה בליבם (עי' קעה, יב). ולכך נטה במנח"י ט, יד, ופס"ת. שני ספקות מרכזיים העלו: האחד, חששו לדעת המחמירים שרק על יין משובח יותר באופן מובהק מברכים (ראו בהערה הקודמת). השני, שלדעת הלבוש, אם יש על השולחן כמה יינות, ובירכו 'הגפן' על אחד מהם, פטרו את שאר היינות מברכה, ושוב אינם יכולים לברך עליהם 'הטוב והמטיב', ורק אם יביאו יין שלא היה על השולחן, יוכלו לברך עליו 'הטוב והמטיב'. והדברי חמודות (על רא"ש ברכות פ"ט, מז) מחמיר יותר, שברכת 'הגפן' פוטרת את כל היינות שבבית, ורק אם יביאו יין מהמרתף או מבית אחר, יברכו עליו 'הטוב והמטיב'. למעשה, נפסק בשו"ע וכך דעת רוב ככל האחרונים, שאף אם היו שני היינות על השולחן, כל שאין ידוע שאחד טוב באופן מובהק מחבירו, יברכו על האחד 'הגפן' ועל השני 'הטוב והמטיב'. ואם ירצו להדר, יסירו את היינות האחרים מהשולחן, וכך גם לדעת הלבוש יוכלו לברך על השני 'הטוב והמטיב'. וכך עדיף לנהוג, שעל ידי הבאת היין הנוסף תתחדש השמחה, ומתוך כך יברכו 'הטוב והמטיב' בהידור.

מהירושלמי שהוזכר בהערה 7 ברור שמברכים 'הטוב והמטיב' על כל יין נוסף, ומשמע מהירושלמי ומהראשונים שאין בזה שום תנאי, וכ"כ דעת תורה וכך משמע משכנה"ג. אמנם כתב בא"ר ו, שטוב שיסיר את היין השלישי בעת שהוא מברך על השני. וכתב בפמ"ג מש"ז ג, שמסתבר שצריך להסיר את היין השלישי, שאם לא כן, ברכת 'הטוב והמטיב' שעל היין השני תפטור גם את השלישי. וכך כתב במ"ב יד. והגר"ז סדבה"נ יב, יז, מחמיר יותר. ומ"מ בדיעבד אם לא הסירו, אפשר לברך על היין השלישי 'הטוב והמטיב', שכן הראשונים והאחרונים לא הזכירו כלל שצריך להסירו מהשולחן.

אם יביאו להם יין שלא חשבו עליו כלל בעת שבירכו 'הגפן', וכדי לשתותו צריך לברך שוב 'הגפן', באנו לספק נוסף. לדעת מ"א וגר"ז, יברך על השני 'הגפן' ו'הטוב והמטיב' (עי' מ"ב קעה, ב, שעה"צ ב-ג), אולם לדעת רוב הפוסקים, ומהם: העיטור, בית יהודה א, מט, ברכ"י, ערוה"ש ח, כיוון שמברך על השני 'הגפן', אינו מברך 'הטוב והמטיב', וכן יש לנהוג מחמת הספק.

לדעת מרדכי, ברכת 'הטוב והמטיב' היא רק כאשר שני השותים שותפים ביין, ומ"א ומ"ב טו, חששו לדבריו וכתבו שכאשר אדם מארח את חברו, מוטב שיתן לו רשות למזוג מהבקבוק כפי שירצה, או שיחשוב בליבו שגם לאחר שימזוג לכוסו של האורח, עדיין הוא שותף עם האורח ביין שבכוסו, וכך לכל הדעות יוכלו לברך 'הטוב והמטיב' (שעה"צ טו). אולם למעשה גם אם לא חשב על כך יוכלו לברך 'הטוב והמטיב', כי עיקר הברכה על השמחה שבשתייה המשותפת, כפי שכתב ב"י. וכך משמע מסתימת דברי הראשונים, וכך דעת רבים מהאחרונים (פרח שושן א, יב, נהר שלום רכא, סדבה"נ יב, יג), וכך משמע מדברי מרן הרב קוק במשפט כהן קכד עמ' רעד.

כדי לברך 'הטוב והמטיב' על היין השני, צריך שיישתו שניהם את אותו היין (גינת ורדים א, מא; א"ר קעה, ז; מאמ"ר ו), אמנם בראשון יכולים לשתות יינות שונים.

יש שהחמירו להצריך לשתות 'כמלא לוגמיו' מכל יין (א"א בוטשאטש, אול"צ ח"ב יב, ח). ויש שהחמירו שצריך לשתות מכל יין שיעור 'רביעית' לפחות (דעת תורה, כה"ח י), אולם כל הראשונים לא כתבו בזה שיעור, ומשמע שגם על טעימה מברכים. וכן כתבו רוב האחרונים (מהר"י הלוי, חסד לאברהם, קצוה"ש; יבי"א ח, כג, טז; ושמש ומגן ג, פח, ג). וכך הלכה. והרוצה להדר ישתה 'כמלא לוגמיו', ואם ישתה רביעית ברציפות, יוכל לברך ברכה אחרונה בלא ספק (ראו להלן י, י).

יש מאחרוני זמנינו שחששו להחשיב מיץ ענבים כיין ראשון, אולם מהראשונים והאחרונים שלא העירו על כך, עולה שאפשר להחשיבו כיין. אמנם נראה שאין להחשיבו כיין שני שמברכים עליו 'הטוב והמטיב', וכן דעת רבים מאחרוני זמנינו (ראו וזאת הברכה עמ' 173).

אם כבר שתה מהיין השני בלא שבירך 'הטוב והמטיב', אם הוא מתכוון להמשיך לשתות ממנו – יברך (מ"ב קעה, טו).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן