חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ח – ברכת הפירות ושהכל

א – פירות העץ והאדמה

על פירות האילן מברכים "בורא פרי העץ", ועל פירות הארץ מברכים "בורא פרי האדמה". לדוגמה, על ענבים, רימונים, תפוחים, אגסים, אגוזים ושקדים – מברכים 'העץ'; ועל תירס, עדשים, אפונה, עגבניות ומלפפונים – מברכים 'האדמה'.

פרי האדמה גדל במהירות. תוך חודשים ספורים מעת זריעתו או שתילתו הוא נותן פרי, וכוח האדמה הפשוט ניכר בו יותר. לעומתו פרי העץ עובר תהליך מורכב, בשנים הראשונות העץ צריך לצמוח ולהתעצב, אח"כ בתהליך ארוך יחסית יקלוט מזון מהאדמה, יעכל אותו ויצמיח את פירותיו. אפשר לומר שפרי האדמה מבטא בסיסיות ופשטות, ואילו פרי העץ מבטא שכלול ומורכבות, ובדרך כלל גם טעמו עמוק ועשיר יותר.

העץ דומה לאדם, שניהם צריכים לעבור תהליך ממושך עד שיגיעו לבשלות, אבל אח"כ פירותיהם משובחים יותר. וכמו העץ, שפירות שלוש השנים הראשונות שלו אסורים באכילה מדין ערלה, כך גם האדם, צריך ללמוד תורה ולהתחנך למצוות לפני שיתחיל לפעול בעולם.

מתחילה ראוי היה לו לאדם לאכול פירות אילן בלבד, שנאמר (בראשית ב, טז): "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". ואף הדגן שהוא עיקר מאכלו של אדם, היה צומח על עץ, ולדעת רבי יהודה, עץ הדעת חיטה היה (ברכות מ, א). לעומת זאת, בעלי החיים היו אמורים לאכול פירות אדמה ועשבים. לאחר החטא, נפל האדם ממדרגתו, וכדי לתקן את עצמו הוא נזקק לפירות האדמה, לתיקונים פשוטים ובסיסיים יותר. ואף הדגן נפל עמו ונעשה עשב. ועל האדם הוטל לטרוח ולהתייגע כדי להפיק את מזונו מן האדמה, לחרוש, לזרוע, לקצור, לטחון, ללוש ולאפות, שנאמר (בראשית ג, יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה". ביגיעה זו האדם מתקן את מידותיו הרעות, ובתהליך ארוך וממושך מכין את עצמו ואת העולם לגאולה.

ואף שעיקר מזונו של האדם עתה מפירות האדמה, עדיין יש חשיבות עצומה לפירות האילן, שהם מרוממים ומשביחים את איכות חייו, ומקשרים אותו אל מדרגה גבוהה יותר. ולעתיד לבוא, לאחר שהעולם יתוקן, יחזור מאכלו של האדם להיות פרי עץ, ולא יהיה בו טורח לזורעו כל שנה, וכפי שאמרו חכמים (כתובות קיא, ב): "עתידה חטה שתתמר כדקל… שמא תאמר יש צער לקוצרה (מפני גובהו של הדקל)… הקב"ה מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה ומשירה את סלתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פיסת ידו, וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו". ועל ארץ ישראל אמרו: "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (עוגות מוכנות) וכלי מילת (בגדים נאים)". (עי' פרי צדיק ט"ו בשבט א).

הרי שיש מעלה מיוחדת לפרי העץ, וגם לפרי האדמה חשיבות משלו, ועל כל אחד מהם צריך להודות לה' בנוסח הברכה המיוחד לו. ועל ידי הברכה, מעלתו הפנימית של הפרי יוצאת אל הפועל, והניצוץ הקדוש שבו מתגלה ומוסיף ברכה לחייו של האדם.

ב – בין פרי אדמה לפרי עץ

טעה ובירך על פרי אילן 'בורא פרי האדמה', יצא ידי חובה, מפני שגם האילן גדל מן האדמה ונמצא שלא שיקר בברכתו. אבל אם טעה ובירך על פרי אדמה 'בורא פרי העץ', לא יצא, מפני שפרי האדמה לא גדל על העץ, ונמצא שלא אמר ברכה ראויה, ועליו לחזור ולברך 'האדמה'. לפיכך, כאשר יש ספק על פרי, אם הוא פרי אדמה או עץ, מברכים 'האדמה' (שו"ע רו, א).

לעץ יש גזע שמתקיים שנים רבות, וממנו צומחים ענפים ועליהם פירות. ואפילו אם הוא נמוך ונקרא בפינו שיח, כיוון שגזעו מתקיים משנה לשנה הוא נחשב כעץ. למשל, על אוכמניות מברכים 'העץ' הואיל והם גדלים על שיחים שגזעם וענפיהם מתקיימים במשך שנים. ועל פירות צמח שצריכים לזורעו או לשותלו בכל שנה, מברכים 'האדמה'.

לגבי צמחים רב-שנתיים כדוגמת בננות ואננס, התעורר ספק. מצד אחד בסוף כל עונה גזעם נובל לחלוטין כפירות האדמה, ומצד שני, אין צורך לזורעם בכל שנה כי הם צומחים מחדש מתוך שורשיהם, והם גם מתנשאים לגובה של ארבעה מטרים כעצים גדולים. להלכה, כיוון שגזעם אינו מתקיים, ברכתם 'האדמה' (שו"ע רג, ב-ג). ואף לגבי פפאיה התעורר ספק, שאמנם גזע הפפאיה מתקיים כמה שנים, אבל הוא חלול כדוגמת גבעול עבה, וכבר בשנתו הראשונה הוא נותן פרי כמו ירק. וכיוון שכך, גם על פרי הפפאיה מברכים 'האדמה'. וכן על פירות פטל ואסנה מברכים 'האדמה', מפני שבכל שנה הם מוציאים מהאדמה ענפים חדשים, שנותנים פרי בשנתם השנייה ואח"כ נובלים. ולכן גם אין בהם איסור ערלה.[1]


[1]. ברכות מ, ב: "היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק (כאשר קוטפים ממנו פירות אין גווזא שאח"כ חוזר להוציא פירות) – לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה". בפנה"ל כשרות ב, ח, 12-13, מובא שאמנם יש סוברים שנחלקו הראשונים בהגדרת גווזא, וממילא יצא לדעתם מחלוקת לעניין ערלה וברכות בכמה מינים. אולם להלכה ולמעשה נראה שהכל מסכימים שעץ הוא צמח שיש לו גזע ושורשים שמתקיימים ומתעצמים משנה לשנה, ומכוח זה פירותיהם מתרבים משנה לשנה, ולכן על צלף מברכים 'העץ' למרות שלעיתים כל ענפיו נובלים משנה לשנה, הואיל והגזע שלו מתעצם משנה לשנה. ומנגד מובן מדוע מברכים 'האדמה' על בננות, חצילים, פלפלים, פפאיה ופסיפלורה, וכן אין להם דין ערלה, הואיל והגזע שלהם אינו מתעצם משנה לשנה אלא או נוצר מחדש או נחלש. לגבי פטל ואסנה, ברור שהם מינים שגדלים לכל היותר שנתיים, ולכן דינם כפרי אדמה, כמבואר שם בהערה 13.

ג – על מה מברכים 'שהכל'

על מאכלים שאין גידולם מן הארץ, כגון בשר בהמה, חיה, עוף ודגים, וכן על ביצים, חלב וגבינה, תקנו חכמים לברך "שהכל נהיה בדברו". וכן השותה מים לצמאו מברך 'שהכל'. וכן על פטריות מברכים 'שהכל', ואף שהן נראות כפירות האדמה, כיוון שאינן יונקות את מזונן מן האדמה, ברכתן 'שהכל' (שו"ע רד, א).

וכן על פירות בר ועלים שראויים לאכילה בשעת הדחק מברכים 'שהכל', ואף שגדלו על עץ או מהאדמה, כיוון שאין נוטעים מינים אלו כדי לאוכלם, אין להם חשיבות של פרי, וברכתם 'שהכל' (כמבואר להלן בהלכה ו).

וכן על מיצי פירות, כגון מיץ תפוזים ותפוחים, מברכים 'שהכל', ואף שהמיץ יצא מהפרי, כיוון שנשתנה כל כך עד שהמאכל הפך למשקה, ברכתו 'שהכל' (להלן טו). וכן על שֵׁכר הנעשה משעורים, או קפה ותה שטעמם נוצר מצמחים או פירות, הואיל ונעשו משקים, ברכתם 'שהכל' (להלן יז).

וכן האוכל מאכלים שנתקלקלו אבל עדיין ראויים לאכילה בשעת הדחק, כמו למשל פת שהתעפשה, ותבשיל שנשתנתה צורתו ונתקלקל, מברך 'שהכל'. אבל אם התקלקלו לגמרי עד שאינם ראויים למאכל אדם, אין מברכים עליהם (שו"ע רד, א; מ"ב א-ב).

וכן פירות שרגילים לאוכלם כשהם מבושלים, כגון דלעת ותפוחי אדמה, אם אכלם חיים – מברך 'שהכל' (שו"ע רה, א, להלן יד).

ככלל אפשר לומר שברכת 'שהכל' נתקנה לשני סוגי מאכלים, האחד, מאכלים חשובים שמקורם מן החי – בשר, מוצרי חלב וביצים, וכן פטריות שיניקתם מהאוויר. השני, מאכלים שהשתנו מטבעם עד שאבדו את ברכתם המקורית. כגון מאכלים שהפכו למשקה, ומאכלים שהתקלקלו אבל עדיין ראויים לאכילה בדוחק. וכן גידולים שלא הגיעו לחשיבות פרי, כמו פירות בר. חלק נכבד מהדיונים ההלכתיים בפרק זה עוסק בשאלה, אימתי השלב שבו מאכל משתנה ומאבד את ברכתו המקורית לברכת 'שהכל'.

ד – משמעות ברכת 'שהכל' ודין ספק

כיוון שיש בברכת 'שהכל' שבח כללי, היא יכולה לפטור את כל מיני המאכלים, שאם טעה ובירך 'שהכל' על פרי עץ או פרי אדמה, ואף על לחם או מזונות או יין – יצא ידי חובה. אלא שלכתחילה יש לברך על כל מין ומין את ברכתו הראויה. ורק כשיש ספק לגבי מאכל מסוים אם ברכתו 'שהכל' או ברכה אחרת, כדי לצאת מהספק מברכים 'שהכל' (שו"ע רד, יג; רו, א).

כאשר יש ספק לגבי פרי, אם ברכתו 'העץ' או 'האדמה', מברכים 'האדמה' (לעיל הלכה ב). ואף שגם אם נברך עליו 'שהכל' נצא ידי חובה, עדיף לברך 'האדמה' שהיא ברכה מבוררת יותר, שיש בה ביטוי לכך שמדובר בפרי.

כל מה שלמדנו שבמקום ספק מברכים 'שהכל' או 'האדמה', הוא רק במקום שאין את מי לשאול, או שזה ספק שלא הוכרע להלכה. אבל כאשר אפשר לשאול חכם, מה הברכה הראויה, אסור לברך מספק 'שהכל' או 'האדמה', אלא חובה לברר איזו ברכה צריך לברך (שועה"ר רב, כד; מ"ב רב, פד).

ככלל יש עדיפות לומר ברכה מיוחדת לכל סוג של מאכל, שכל סוג מאכל מעניק לאדם תועלת והנאה ייחודית, ואם יברך על כל הסוגים באופן אחיד וסתמי, לא יתן ביטוי לשפע הברכה שהשפיע ה' לעולם. מנגד, אם יברך על אפרסק ברכה משלו ועל תפוז ברכה משלו, וכך על כל מין ומין, לא יעמוד על המגמה הכללית של הקב"ה בעולמו, אלא ישקע בתוך פרטי הפרטים שבעולם המגושם. על ידי תקנת הברכות לסוגים השונים של המאכלים, יש מצד אחד ביטוי להתפרטות של הברכה האלוקית ומצד שני ביטוי למגמה הכללית. ברכת 'שהכל' היא הברכה שנותרה כמייצגת יותר את העניין הכללי. מצד אחד היא אינה מבוררת, ולכן מעלתה פחותה, וכל אימת שאפשר, צריך לברך ברכה מבוררת. אולם מאידך, היא מבטאת את הרעיון הכללי "שהכל נהיה בדברו". ודווקא בה ישנו דגש על המקור הרוחני של הבריאה, שעל ידי דיבור ברא הקב"ה את עולמו, שככל שנפגשים יותר עם הצד הכללי, האחדותי, שבבריאה – כך עומדים יותר על השורש הרוחני שלו.

ה – קליפות וגרעיני הפירות

מפני חשיבותם של פירות העץ ופירות האדמה תקנו להם חכמים ברכות מיוחדות, אבל על שאר הדברים הגדלים על העצים והשיחים לא תקנו ברכה מיוחדת, וממילא אם הם ראויים לאכילה ברכתם 'שהכל'. לפיכך הרוצה לאכול עלים וגבעולים של עץ או שיח חד שנתי, כמו גבעולים רכים שבגפן או בתבואה – מברך 'שהכל' (שו"ע רד, א).[2]

קליפות פרי שרגילים לאכול עם הפרי, כמו קליפת תפוחים, אגסים ומלפפונים, נחשבות כחלק בלתי נפרד מהפרי, ולכן גם מי שאוכלן לבדן, מברך עליהן את ברכת הפרי. על קליפות מלפפונים 'האדמה', ועל קליפות תפוחים ואגסים 'העץ'. אבל על קליפות שאין רגילים לאכול, כמו קליפות תפוזים, אם המתיקו אותן על ידי סוכר או שוקולד, מברכים 'שהכל', שהואיל ורגילים לזורקן, אינן נחשבות חלק מהפרי (מ"ב רב, לט).

האוכל שרביטים לחים של קטניות, כמו תרמילי שעועית ירוקה. אם אוכלם עם השעועית, מברך על השעועית 'האדמה' ופוטר את התרמיל. ואם אוכל את התרמיל לבדו – יברך 'שהכל' (מ"ב רד, ט).

על גרעיני פירות שראויים לאכילה מברכים 'שהכל', מפני שאין הם עיקר הפרי. אבל כאשר הם נאכלים יחד עם הפרי, הרי הם טפלים לפרי וברכת הפרי פוטרתם.

אבל על גרעינים שחורים של חמניות מברכים 'האדמה', מפני שהם עיקר הפרי. וכן על גרעיני דלעת (לבנים), ועל גרעיני אבטיח – מברכים 'האדמה', מפני שמגדלים אותם מזנים מיוחדים שבשרם מועט וגרעיניהם מרובים, ועיקר שתילתם לצורך הגרעינים, וכיוון שהם עיקר הפרי, ברכתם 'האדמה' (עי' שו"ע רב, ג, ומ"ב שם).


[2]. כל מה שרגילים לאוכלו ונוטעים את העץ גם למענו, אבל אינו שייך לעיקר הפרי, ירד ממדרגת ברכת העץ לברכת האדמה, וכפי שלמדנו לגבי התמרות והקליפות של הצלף (ברכות לו, א, שו"ע רב, ו). ואם הוא דבר שלא חושבים עליו בעת הנטיעה, למרות שניתן לאוכלו, ברכתו 'שהכל'. לגבי אגוז קשיו שגדל על עץ, רצו לומר בתחילה שברכתו 'האדמה', מפני שאגוז הקשיו גדל בקצה הפרי של אותו העץ, וכיוון שאינו עיקר הפרי, ברכתו 'האדמה'. אלא שבאמת עיקר גידולו של העץ הוא בשביל אגוז הקשיו, הוא נחשב עיקר הפרי וברכתו 'העץ'.

על קורא, שנקרא כיום לבבות דקל, שגדל בראש גזעי דקלים שנקראים פלמיטו, מברכים 'שהכל', מפני שאין האילן ניטע עבורו. ולהיפך, כשחותכים אותו גורמים לפגיעה בצמיחתו (שו"ע רד, א, מ"ב ט). אולם כיום מגדלים דקלים מיוחדים עבור לבבות הדקל. דקלים אלו מוציאים חוטרים רבים, וכורתים אותם באופן מבוקר כך שהדקל ממשיך לגדול ולהפיק לבבות נוספים, ולכן ברכתם 'האדמה' (ולא 'פרי העץ' הואיל ואינו פרי, וכמובא בבה"ג לגבי קנה סוכר, הובא בבאו"ה רב, טו, 'על').

ו – פירות בוסר ובר וקנה סוכר

פירות שטעמם חמוץ אך אפשר לאוכלם בשעת הדחק – אם גדלו והבשילו כדרכם – מברכים עליהם את ברכתם. ואם טעמם חמוץ כי הם עדיין בוסר – נחלקו הפוסקים אם אפשר לברך עליהם את ברכתם, ולכן מוטב לברך עליהם 'שהכל'.

על פירות הגדלים בעצי סרק שאינם טעימים כל כך, כמו תפוחים קטנים ואגסים קטנים הגדלים על עצי בר, אע"פ שהם ראויים לאכילה בשעת הדחק, כיוון שלא ניטעו לשם כך, אין להם חשיבות והאוכלם מברך 'שהכל'. ואף אם בישלם ונעשו טעימים, כיוון שלא ניטעו כדי לגדל פירות, אין לפירותיהם חשיבות, וברכתם 'שהכל' (שו"ע רג, ד-ה). וכן על גבעולים שיש להם טעם מסוים והם גדלים בר, מברכים 'שהכל' (שו"ע רד, א). אבל על פירות טעימים, אפילו שגדלו על עצי בר, מברכים 'העץ' (מ"ב רג, ה; רד, יח-יט). לפיכך, על פרי הצבר (סברס) שהוא טעים, מברכים 'העץ' (כה"ח רב, ו). וכן על אגוזים טעימים שגדלים על עצי בר, מברכים 'העץ'.

על מציצת קנה סוכר מברכים 'שהכל', ואף שהקנים גדלים מהאדמה, ולכן יש סוברים שברכתם 'האדמה', כיוון שאין אוכלים את הקנים עצמם אלא רק מוצצים מהם טעם, ברכתם 'שהכל' (שו"ע רב, טו, מ"ב עו).

ז – ירקות ופירות הגדלים בעציץ ובמים

על פרי אדמה שגדל בעציץ שאינו נקוב, מברכים 'האדמה', למרות ששורשיו אינם מתחברים לאדמה, הואיל והגדל שם הוא מין אדמה, בנוסף לכך, גם בעציץ עצמו יש אדמה.

יש מסתפקים לגבי עלים ופירות אדמה שגדלו במים בלא אדמה, שאולי כיוון ששורשיהם אינם מחלחלים באדמה, אין נכון לברך עליהם 'האדמה', ולכן הורו שעדיף לברך עליהם 'שהכל' (רשז"א). אולם למעשה, הואיל והם צמחים שרגילים לגדל באדמה, ואף מקורם של הצמחים והפירות הללו בצמחים ופירות שגדלו באדמה, ברכתם 'האדמה' (אול"צ ח"ב יד, יג; הרב אליהו; שבט הלוי א, רה).

אבל על נבטים, שידוע שגדלים על מים, התעורר ספק, שאולי ברכתם 'האדמה' הואיל והם דומים בגידולם לפירות אדמה, ואולי ברכתם 'שהכל' הואיל ואין רגילים לגדלם באדמה. ומחמת הספק נכון לברך עליהם 'שהכל'.

ח – פירות חתוכים ומרוסקים

פירות שנחתכו או נתמעכו, ברכתם נשארה כבראשונה. למשל, החותך ירקות לסלט, מברך 'האדמה', וכן המרסק גזר בפומפיה, מברך 'האדמה'. ואם עשה כן בתפוחי עץ, מברך 'העץ'. וכן הממעך בננה – מברך עליה 'האדמה'.

אם הפרי רוסק לגמרי, נחלקו הפוסקים אם השתנתה ברכתו. יש אומרים, שלמרות שצורת הפרי השתנתה לגמרי, כיוון שבפועל הפרי שהיה הוא שנשאר, נשארה לו ברכתו הראשונה (רמב"ם). ויש אומרים, שכיוון שהשתנה מאוד עד שבעיני בני האדם כבר אינו נחשב כפרי, ברכתו 'שהכל' (תרומת הדשן). וכך נוהגים למעשה.

לסיכום, אם הפרי רוסק לגמרי ברכתו 'שהכל', ואם לא רוסק לגמרי ברכתו כבראשונה. אלא שהואיל והדין תלוי בדעתם של בני אדם, יש יוצאים מהכלל, כי לפעמים למרות שנתרסק לגמרי, כיוון שהוא פרי שרגילים תמיד לרסקו, גם אחר ריסוקו הוא עדיין נחשב כפרי בעיני האנשים, וממילא מברכים עליו את ברכת הפרי. ופעמים שהפרי לא נתרסק לגמרי, אבל בעיני האנשים השתנה מאוד, ולכן אף שלא נתרסק לגמרי – ברכתו 'שהכל'.[3]

בהלכות הבאות נמשיך לברר דין זה, אולם תחילה נקדים כי למעשה, אין בזה כל כך חשש טעות, מפני שאם בירך על פירות שנתרסקו לגמרי 'העץ' – יצא, שלא שיקר בברכתו, כי אכן רסק זה הוא תוצר של פרי העץ. וכן אם בירך על פירות שלא נתרסקו לגמרי 'שהכל' – יצא, שכן להלכה אפילו אם בירך על פרי שלם 'שהכל' – יצא (שו"ע רו, א; מ"ב ג). יתר על כן, פעמים רבות סוגי המאכלים, אופן ריסוקם, ודעת בני אדם, משתנים תכופות ממקום למקום ומזמן לזמן. לפיכך, אין לחשוש כל כך בשאלות אלה, ובמקום של ספק יכול המברך לבחון בעצמו, אם ניכר עדיין על הרסק שם הפרי הראשון, יברך כברכתו הראשונה, ואם נשתנה מאוד – יברך 'שהכל'.[4]


[3]. יסוד הסוגיה בברכות לח, א, בדין טרימא – תמרים שנמעכו שברכתם 'העץ'. לדעת תה"ד כט ועוד ראשונים, אם נתרסקו ברכתם 'שהכל', ולדעת רמב"ם ועוד ראשונים, גם כשנתרסקו לגמרי ברכתם 'העץ', ורק כשנעשו כנוזלים, ששותים אותם מרוב ריסוק, ברכתם 'שהכל'. ויש בזה עוד גווני דעות בהגדרת ריסוק גמור ולא גמור, וי"א שאין כאן מחלוקת (ט"ז, ערוה"ש), וכתבתי את הדעות העיקריות. דין ירקות חתוכים מבואר בברכות לט, א, שעדיין ברכתם 'האדמה'. ולכאורה יש סיוע לרמב"ם מברכות לו, ב, מדין הומלתא, שהוא בשמים כתושים בדבש, שברכתו כבראשונה 'האדמה' (וכ"כ בשו"ע רג, ז). אולם תה"ד ודעימיה מבארים, שהואיל ודרך אכילתם בריסוק, הריסוק אינו משנה את ברכתם. וכ"כ מ"ב רב, מד, ובאו"ה רג, ו. ←

ונראה לענ"ד ששורש מחלוקתם הוא, שלדעת רמב"ם, בכל מקרה, ריסוק אינו משנה את מהות הפרי, וברכתו נשארת כבראשונה. אולם לתה"ד ודעימיה, הכל תלוי בדעת בני אדם, ובדרך כלל, לאחר ריסוק גמור הרסק כבר אינו נחשב פרי אלא מאכל חדש, ולכן ברכתו 'שהכל'. אבל אם הוא פרי שדרך אכילתו בריסוק, וגם אחר שנתרסק לגמרי ונשתנתה צורתו מחשיבים אותו כפרי – ברכתו כבראשונה, כי לא הריסוק קובע אלא דעתם של בני אדם. (ועי' בבאו"ה רב, טו, שברכת הסוכר עפ"י מה שניכר לעין).

ואף שהשו"ע רב, ז, פסק כרמב"ם, שבכל ריסוק הברכה נשארת כבראשונה, ונראה שכך דעת רוב הראשונים, נהגו ישראל כדעת תה"ד, שאם הריסוק שינה את צורת הפרי, מברכים עליו 'שהכל', שכך היא דעתם של בני אדם. ואולי גם חששו לטעות בברכה, שאם המאכל השתנה מאוד, אין ידיעה ודאית ממה הוא מורכב, ולכן נהגו לברך עליו 'שהכל'. וכ"כ רמ"א רב, ז, שטוב לחשוש לדעת תה"ד. וכ"כ למעשה רוב האחרונים. ונחלקו עד היכן ראוי לחשוש בריסוק: למ"א ועוד אחרונים, רק בריסוק גמור שמשנה את צורתו לגמרי מברכים 'שהכל', ולכנה"ג ועוד אחרונים, גם בריסוק גמור שאינו משנה את צורתו לגמרי מברכים 'שהכל'. והכריע במ"ב רב, מב, ובאו"ה 'תמרים' כדעת מ"א, מפני שיש לצרף את דעת רמב"ם שמעיקר הדין אפשר היה לפסוק כמותו, ולכן כשלא נשתנתה כל כך צורתו מברכים עליו כבראשונה 'העץ' או 'האדמה'. וכן המנהג לספרדים ואשכנזים. ואמנם ביבי"א ז, כט, פסק כשו"ע, אבל הרבה מגדולי הפוסקים הספרדים הורו כתה"ד ורמ"א, וכ"כ ברב פעלים ב, כח; כה"ח רב, נז; אול"צ יד, ב.

בפס"ת רב, טו, סיכם מדברי האחרונים כמה כללים: א' שאם נתבשל ונתרסק ברכתו 'שהכל' (ממ"א). ב' שאם עירב בהם עוד מין ברכתם 'שהכל' (מפמ"ג). ג' שאם נתרסק בכלי מיוחד לריסוק ברכתו 'שהכל' (מנהר שלום). עוד הוסיף שם כמה כללים. אבל כפי שכתבתי שיטת תה"ד (שכך מנהגנו), ללכת אחר דעת בני אדם, שאם הרסק הזה נתפס כאותו הפרי, ברכתו כבראשונה, ואם כבר לא נתפס כפרי, כי השתנה מאוד, ברכתו 'שהכל'. וכל הגדרים והכללים שקבעו האחרונים נועדו לסייע להכרעה, אבל אינם משנים את היסוד, שהכל תלוי בדעת בני אדם. וכיוון שהדבר תלוי בדעת בני אדם, רבו בזה הדעות, כי יש מצבים גבוליים. ואם נבדוק את מנהגנו בכל הברכות על פירות מרוסקים, נמצא ששום כלל אינו עומד לבדו במבחן הברכות שאנו נוהגים לברך. ולעיתים נראה שישנה מחלוקת בין האחרונים, ובאמת דיברו על מקומות שונים והרגלי אכילה שונים. לפיכך עלינו ללכת לפי המקובל על דעת רוב בני האדם וכך בפועל פסקו רוה"פ.

[4]. למדנו בשו"ע רו, א, שעל כל המינים אם בירך 'שהכל' יצא. וכן להיפך, אם בירך על פרי שנתרסק מאוד עד שנשתנתה צורתו לגמרי 'העץ' – יצא, מפני שאין בדבריו שקר, וכפי שכתב בדומה לזה מ"א רו, א, והסכימו עמו רוב ככל האחרונים, ומהם ברכ"י רו, ב, ח"א נא, יב, מ"ב רו, ג. והרחיב בזה ביבי"א ח"ז כט, ט. ואף שיש שחלקו על זה, הלכה כרוב. מה עוד שלדעת רמב"ם ודעימיה, בכל עניין ברכתו כבראשונה. לפיכך, במקום שהדין אינו ידוע, יכול המברך להכריע על פי הנראה לעיניו.

כאשר האדם נותר בספק שקול – יברך 'שהכל', וכפי שכתב רמ"א רב, ז, וכ"כ ב"י רב, טו, לגבי ברכת הסוכר, וכן דעת רוב האחרונים. מפני שברכת 'שהכל' לפי פשטה יכולה לחול על כל המינים, ואילו ברכת 'העץ' רק לפי הדרש תחול על מין שהשתנה. (ושלא כפי שכתב ביבי"א, שהלכה כרמב"ם ועדיף לברך ברכה מבוררת).

ט – פירות שלא התרסקו לגמרי ונשארה ברכתם

על תמרים שנמעכו ונעשו כעיסה, מברכים 'העץ', ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש. שהואיל ולא נתרסקו לגמרי, לא איבדו את צורתם ותוארם לגמרי, וברכתם נשארה כבראשונה.[5]

על אבוקדו שנמעך, הואיל ולא התרסק לגמרי והמרקם המיוחד שלו נשאר, מברכים 'העץ'. ואפילו אם הוסיפו לו בצל ולימון לטעם, הואיל ולא נשתנה כל כך, והכל מתייחסים אליו כאל אבוקדו, ברכתו 'העץ'.

על סלט חצילים העשוי מחצילים מעוכים עם מיונז, כיוון שאין מרסקים אותו לגמרי, אם רצה לאכול ממנו לבדו, מברך 'האדמה'.

על לביבות (לאטקעס) מתפוח אדמה מגורד (במגרדת), כיוון שתפוח האדמה לא רוסק לגמרי, מברכים 'האדמה'. אבל על לביבות מקמח תפוחי אדמה, כיוון שרוסק לגמרי, ולא ידוע כל כך ממה נעשה, מברכים 'שהכל'. וכן על קוגל מתפוחי אדמה, אם ניכרות בו חתיכות תפוחי אדמה, מברכים 'האדמה', ואם אינן ניכרות – 'שהכל'.

לעיתים חותכים פרי לפרוסות ומשנים את צורתו על ידי ייבוש או טיגון, כגון פרוסות דקות של תפוח עץ מיובש, וכיוון שהפרי לא עבר ריסוק, אין ברכתו משתנה.[6]


[5]. כ"כ במ"ב רב, מב, ויבי"א ח"ז כ, אותיות ד, י, יד. ואם הריסוק שינה לגמרי את תוארו וצורתו של פרי משבעת המינים, עד שלא ניכר איזה פרי הוא, אף שבתחילה נפסק שיברך 'שהכל', אם אכל ממנו כשיעור 'זית' מתעורר ספק לגבי ברכה אחרונה, שלרמב"ם ברכתו 'מעין שלוש' – 'על העץ', ולתה"ד ברכתו 'בורא נפשות'. ולהלכה כתב במ"ב רב, מב, שיברך 'על העץ', מפני שכדעת רמב"ם סוברים רוב הראשונים, ורק מחמת הספק כתבו רוב האחרונים כתה"ד. ואמנם כתב בכה"ח נז, שיברך 'בורא נפשות', אולם כיוון שלרוה"פ אם יברך 'בורא נפשות' יברך לבטלה, יש ללכת אחר הרוב, וכדברי מ"ב (ראו להלן י, ד, 5). ואין בזה סתירה, שכן דין ברכה ראשונה תלוי יותר בדעת בני אדם, ואילו ברכה אחרונה תלויה יותר במציאות, שאנו מודים על מה שכבר אכלנו ונמצא במעיים. וכן מצינו כיוצא בזה באורז, שבתחילה מברכים עליו 'מזונות' ובסוף 'בורא נפשות'.[6]. על 'לדר' העשוי ממשמש שנמעך ורוסק לגמרי, ובנוסף עירבו בו טעמים נוספים ששינו את טעמו, מברכים 'שהכל' (רב פעלים ב, כח).

י – פירות שנתרסקו לגמרי וברכתם 'שהכל'

על מְחִית פירות שרוסקו במכונה (שרגילים להאכיל לתינוקות), מברכים 'שהכל', שהואיל ועברו ריסוק גמור ששינה את צורתם, נשתנתה ברכתם. ואם נותרו בתוך הרסק חתיכות פרי, הרי שלא נתרסק לגמרי, ומברכים על חתיכות הפרי 'העץ' ופוטרים בכך את כל הרסק (בא"ח פנחס יב).

על ריבה רגילה שאין בה חתיכות פרי, אף שידוע שנעשתה מפירות, מברכים 'שהכל'. ואם נותרו בה חתיכות פרי (קונפיטורה), מברכים על חתיכות הפרי 'העץ' ופוטרים את השאר.

על רסק עגבניות מברכים 'שהכל', הואיל והתרסקו לגמרי. ואף שכיום הרבה מאוד עגבניות מיועדות לרסק, כיוון שעיקר ייעודו של רסק העגבניות להטעמת תבשילים, אין לו חשיבות עצמית, וכיוון שהשתנה לגמרי, האוכלו מברך 'שהכל'.

על במבה מברכים 'שהכל', ואף שנעשית מקמח תירס וחמאת בוטנים, כיוון שרוסקו לגמרי, ברכתו 'שהכל'. וכן על מרציפן העשוי משקדים מרוסקים מברכים 'שהכל'.

על חלווה או טחינה מברכים 'שהכל', שהואיל וגרעיני השומשום נטחנו לגמרי ואיבדו את צורתם הראשונה ואת שמם, איבדו גם את ברכתם.[7]

אבל על ממתק העשוי משומשום וסוכר ודבש, מברכים 'האדמה', הואיל ורובו משומשום שלא רוסק ולא השתנה.


[7]. כאשר פרי נטחן ואח"כ יצרו ממנו מאכל אחר, דוגמת דוחן ותירס שנטחנו ונאפו לפת, אפילו לשו"ע רח, ח, שפוסק כרמב"ם, מברכים 'שהכל'. וכן הדין לגבי במבה וחלווה שנטחנו בתחילה ונתגבשו שוב כמאכל חדש.

יא – סוכר, מוצרי סויה ושוקולד – 'שהכל'

על סוכר, בין אם נעשה מקני סוכר ובין אם נעשה מסלק סוכר, נוהגים לברך 'שהכל'. ואמנם נחלקו בזה גדולי הראשונים, ולדעת רבים, כיוון שעיקר ייעודם של קני הסוכר וסלק הסוכר לעשיית סוכר, ברכת הסוכר 'האדמה'. אולם למעשה נוהגים לברך עליו 'שהכל', וזאת משום שהסוכר נשתנה כל כך, עד שאין ניכר כלל שנוצר מפרי אדמה או מקני סוכר. וכבר למדנו שבדיני ברכות הולכים אחר דעתם של בני אדם (שו"ע רב, טו, מ"ב עו, באו"ה שם).

וכן על שניצלים וקציצות ונקניקים שנוצרו מסויה נוהגים לברך 'שהכל'. ולכאורה היה ראוי לברך עליהם 'האדמה', שכן הם נעשים מפולי סויה שרוב גידולם לשם טחינה ועשיית מאכלים. אלא שהואיל ונטחנו ולא ניכר עליהם כלל שבאו מן הצומח, והם נראים יותר כמוצרי בשר, לפיכך נוהגים לברך עליהם 'שהכל'. ומאותה סיבה מברכים על גבינת סויה 'שהכל'.

וכן על שוקולד נוהגים לברך 'שהכל'. ואמנם יש סוברים שעל שוקולד חום מברכים 'העץ', הואיל ונעשה מפולי קקאו הגדלים על עץ, וכך היא דרך אכילתם, ואף ניכר שהשוקולד נוצר מהם, שצבעו כצבע הקקאו. אבל כאמור, המנהג לברך על שוקולד 'שהכל', מפני שנשתנה מאוד מצורתו הראשונה, עד שלא ניכר עליו שבא מפרי. בנוסף לכך, בדרך כלל, מערבים בשוקולד סוכר ועוד מרכיבים, עד שהקקאו הוא רק ארבעים אחוז מהשוקולד.

שינה ובירך על סוכר וסויה 'האדמה', ועל שוקולד 'העץ', יצא ידי חובתו (מ"ב רב, עו).[8]


[8]. יסוד השאלה בשלושת המינים הללו הוא, שלמדנו בשו"ע רג, ז; רד, יא, שפרי שרגילים לאוכלו אחר טחינה, למרות שרוסק לגמרי ברכתו כבראשונה. ואכן הגאונים פסקו לברך על סוכר שהופק מקנים 'האדמה' או 'העץ'. אבל המנהג כרמב"ם לברך עליו 'שהכל'. ובבאו"ה רב, טו, ביאר את הדין לגבי סלק סוכר, שכל שלא ניכר עליו כלל שמוצאו מפרי, ברכתו 'שהכל'. (לגבי סוכר שמופק מקנים, יש עוד סברה, שבתחילתו הוא מי פירות, כמבואר להלן הלכה טו שברכתם 'שהכל'). וכן הדין במוצרי סויה שאין ניכר עליהם כלל שמוצאם מפרי. לגבי שוקולד, רבו יותר הפקפוקים, הואיל וצבעו כצבע פרי הקקאו שממנו נוצר, וכן הקשה במנחת שלמה צא, ב. אלא שגם הוא מודה שהמנהג לברך עליו 'שהכל', משום. והטעם למנהג, מפני שהוא משתנה מאוד מצורתו המקורית, שבנוסף לכך שטחנים אותו גם מערבים בו סוכר ועוד מרכיבים, וכפי שכבר למדנו בדין הריבה, שלדעת פמ"ג (רב, משב"ז ד) ועוד אחרונים, מברכים 'שהכל' על פרי שגם רוסק וגם עירבו בו מרכיבים נוספים שיש בהם חשיבות. וכן המנהג בהסכמת רבים מהאחרונים.

יב – קורנפלקס, צ'יפס, כדורי פלאפל, ממתק קוקוס

על קורנפלקס העשוי מפתיתי תירס, כיוון שהתירס רוסק ומראהו השתנה מאוד, מברכים 'שהכל'.

על צ'יפס ופירה העשויים מתפוחי אדמה, מברכים 'האדמה'.[9]

על כדורי פלאפל נוהגים לברך 'שהכל'. ואף שעיקרו מחומוס, ולא נתרסק לגמרי, כיוון שמערבים בו מרכיבים נוספים ולא ניכר על מראהו וטעמו שהוא חומוס, ברכתו 'שהכל'. והמברך עליו 'האדמה' יצא. האוכל סלט חומוס, כיוון שהכל יודעים שהוא חומוס ועיקר גידולו לשם כך, ואף שמו נשאר עליו, מברך 'האדמה'.

על ממתק קוקוס, שיש בו הרבה סוכר, נוהגים לברך 'שהכל'. ואף שריסוקו אינו גמור, כיוון שהוסיפו בו הרבה סוכר, וגם נתרסק הרבה, אין הוא נתפס כפרי הקוקוס, ומברכים עליו 'שהכל'. וקל וחומר שעל עוגיות קוקוס מברכים 'שהכל'.


[9]. גם אם מרסקים את הפירה מאוד, כיוון שרגילים לעשות מתפוחי אדמה פירה, ושמו ומרקמו נותר כבראשונה, ברכתו 'האדמה' (כדין הומלתא, ראו לעיל הערה 3).

פירה מקמח תפוחי אדמה, כיוון שנתרסק לגמרי, וגם טעמו השתנה מעט, נוהגים להורות שברכתו 'שהכל'. וכן נוהגים להורות לגבי חטיף צ'יפס העשוי מקמח תפוחי אדמה (פרינגלס), שברכתו 'שהכל'. אמנם הרוצה רשאי לברך עליהם 'האדמה', שכן לשו"ע אליבא דרמב"ם, בכל מקרה ברכתם 'האדמה'. וגם אליבא דתה"ד, כיוון שידוע וניכר עליהם שהם באים מתפוח אדמה, ייתכן שברכתם 'האדמה'.

יג – אורז, פריכיות אורז ופופקורן

על האורז, אף שהוא מין קיטניות שאינו מחמשת מיני דגן, קבעו חכמים לברך 'מזונות', משום שהוא מזין כמותם. אבל כיוון שאינו משבעת המינים, אין מברכים לאחר אכילתו ברכה 'מעין שלוש' אלא 'בורא נפשות' בלבד (שו"ע רח, ז).

דין זה שייך באורז בלבד, מפני שהוא הדומה ביותר למיני דגן. אבל על תירס ודוחן, אף שגם הם מזינים, ויש שמכינים מהם לחם, לא תקנו חכמים לברך 'מזונות'. וכשלא נתרסקו ברכתם 'האדמה', וכשנטחנו ועשו מהם פת ברכתם 'שהכל'. ובארצות דרום אמריקה שהכל רגילים לאכול פת תירס, הרי שזו דרך אכילת התירס, וברכת לחם התירס – 'האדמה' (עי' מ"ב רח, לג). גם על אורז, רק אם נתבשל או נילוש ונאפה מברכים 'מזונות', אבל אחר קליה או בישול מועט, מברכים 'האדמה' (שו"ע רח, ז-ח).

על פריכיות אורז נתעורר ספק, משום שדרך הכנתן אינה בבישול אלא על ידי ניפוח גרגירי אורז בחום והדבקתם זה לזה על ידי לחץ וחום. וכיוון שהשתנו מאוד, המנהג לברך עליהן 'שהכל'.[10]

על פופקורן העשוי מגרגירי תירס שהתנפחו בחום, רבים כתבו לברך 'האדמה', הואיל ולא השתנו מחמת ריסוק אלא רק התנפחו. ויש אומרים לברך 'שהכל', וכך הוא המנהג הרווח.


[10]. לרשז"א, אול"צ יד, כא; חזו"ע (ברכות עמ' קפד), 'האדמה'. לרב אלישיב ופתחי הלכה לד – 'מזונות' (שעה"ב כג, 582). לרב אליהו ולרב פישר 'שהכל' (וזה"ב עמ' 108-109). והבוחר יבחר, והמנהג לברך 'שהכל'. על פריכיות חיטה ראו ו, יג, שמברכים 'מזונות' ו'על המחיה'.

יד – פירות חיים ומבושלים

האוכל פרי כדרך שמקובל לאוכלו, בין חי בין מבושל, מברך עליו כברכתו, אם הוא פרי אדמה – 'האדמה', ואם פרי עץ – 'העץ'. ואם אכלו שלא כדרכו, איבד את מעלתו, אבל כיוון שהוא עדיין ראוי לאכילה בשעת הדחק, מברך עליו את הברכה הכללית – 'שהכל' (שו"ע רה, א; רב, יב).

למשל, תפוח אדמה ודלעת, רגילים לאכול מבושלים ולא חיים. לפיכך, האוכלם מבושלים מברך 'האדמה', והאוכלם חיים, אם הם ראויים לאכילה בשעת הדחק – מברך 'שהכל' (שו"ע רה, א). אבל אם אינם ראויים לאכילה אפילו בשעת הדחק, כגון פלפל חריף ושאר תבלינים, אין מברכים עליהם כלל (שו"ע רב, טז).

פירות העץ, כמו תפוחים ואגסים, רגילים לאכול גם חיים וגם מבושלים, לפיכך, בשני המצבים ברכתם 'העץ'.

יש פירות, כדוגמת שום ובצל, שאין רגילים לאוכלם חיים בפני עצמם, אלא תמיד הם טפלים למאכל אחר ותפקידם לתת בו טעם. וכיוון שכך, אִבדו את מעלתם הייחודית כפרי, והרוצה לאוכלם חיים בפני עצמם, יברך 'שהכל'. אבל המבשל או צולה את הבצל כדי לאוכלו כך, יברך עליו 'האדמה' (עפ"י מ"ב רה, ה-ז).

והכל תלוי במנהג המקום, לדוגמה, לפני כמאה שנה היה מקובל באירופה לאכול כרוב רק כשהוא מבושל או כבוש, ומי שהיה אוכלו חי, היה מברך 'שהכל' (מ"ב רה, ד). ואילו במזרח התיכון היה מקובל לאוכלו גם כשהוא חי, וממילא היו מברכים עליו 'האדמה' (כה"ח רה, ח). כיום בארץ ישראל, גם יוצאי אשכנז התרגלו לאכול כרוב חי, ולכן השתנה הדין לגביהם, שאף הם מברכים עליו 'האדמה'.[11]

בדינים אלו גם אם טעה יצא בדיעבד ידי חובה. לדוגמה, אם היה צריך לברך על פרי מבושל 'העץ', וטעה וחשב שאין זו דרך אכילתו ובירך 'שהכל' – יצא, שעל הכל אם בירך 'שהכל' יצא. וכן להיפך, אם אכל תפוח אדמה חי, שהיה צריך לברך עליו 'שהכל', כי אין דרך לאוכלו חי, וטעה ובירך עליו 'האדמה' – יצא, מפני שאכן הוא פרי אדמה (שו"ע רו, א, מ"ב ג).[12]


[11]. דרך אכילה נקבעת לפי הנהוג ולא לפי האפשרות לאכול, עובדה שאפשר לאכול כרוב חי, ואע"פ כן בשעה שנהגו באירופה לאוכלו כשהוא מבושל או כבוש, על אכילתו חי בירכו 'שהכל' (וכ"כ במ"ב רה, ג). ובשעה שהחלו לאוכלו חי נשתנה דינו. ואע"פ שעדיין הרוב אכלוהו מבושל, מ"מ גם חי התחיל להיחשב כדרך מקובלת (באו"ה רב, י, 'על'). וכן פטרוזיליה, מקובל במקומות מסוימים לאוכלה לעצמה בלא בישול, וממילא ברכתה 'האדמה', ויוצאי אשכנז אינם רגילים לאוכלה כך, ולכן יברכו עליה 'שהכל' (זו אחת הסיבות שיוצאי אשכנז אינם אוכלים פטרוזיליה לכרפס בפסח. עי' בפנה"ל פסח טז, טו).

[12]. כתב בשע"ת רו, א, שבמקרה של ספק, עדיף לברך את הברכה המבוררת יותר, 'העץ' או 'האדמה'. אולם למעשה, במקום של ספק, ההוראה לברך את הברכה הבטוחה יותר: אם הספק בין 'האדמה' ל'העץ' – 'האדמה'. ואם הספק בין 'האדמה' ל'שהכל' – 'שהכל', כמבואר בשו"ע רו, א, שעה"צ רה, ז, וכפי שכתבתי בהערה 9.

טו – מיץ פירות

על מיצי פירות, כגון מיץ תפוזים ומיץ גזר, מברכים 'שהכל'. ואפילו אם הם טהורים ללא תערובת מים, ואפילו אם נותרו בהם חלקיקי פירות, הואיל ונשתנו כל כך, עד שממאכל הפכו למשקה, איבדו את ברכתם המקורית וקיבלו את הברכה הכללית – 'שהכל'. הפרי היחיד שלא ירד ממדרגתו לאחר שנסחט הוא הענב, שלאחר הסחיטה נתעלה למדרגת יין ותקנו לו ברכה מיוחדת – "בורא פרי הגפן" (כמבואר לעיל ז, ג).

גם כאשר המיץ יצא מהפרי באופן טבעי, כמו למשל דבש שזב מן התמרים, או מיץ שנתקבץ בתוך מלון, או חלב קוקוס, כיוון שהוא משקה – מברכים עליו 'שהכל' (שו"ע רב, ח; בא"ח פנחס ט).

וכל זה דווקא במצב שהמשקה הופרד מהפרי, אבל האוכל את הפרי ותוך כדי אכילתו או בסוף אכילתו רוצה לשתות את המיץ שיצא ממנו, כיוון שהמשקה טפל לפרי, נפטר בברכתו. ולכן האוכל אשכולית ובירך עליה 'העץ', יכול לשתות אח"כ מהמיץ שנתקבץ בתחתית הצלחת, מפני שהוא טפל לפרי, ונפטר בברכת 'העץ' שבירך על האשכולית (בא"ח שם).[13]


[13]. חוץ משמן ויין, כל המשקים היוצאים מהפירות דינם שונה מדין הפירות, הן לעניין תרומה, שאסור לעשות מפירות תרומה משקים, והן לעניין ברכה, שמשקים היוצאים מפירות ברכתם 'שהכל', כמבואר בברכות לח, א. ביאר בשעה"צ רב, נד, שנחלקו הראשונים בדין פרי שרוב גידולו לסחיטה, לרשב"א ברכת המיץ שלו 'העץ', ולרא"ש 'שהכל', ומחמת הספק הלכה כרא"ש. וכן נפסק בשו"ע רה, ג, ועי' בשעה"צ רה, כא; ורב, לו. לפיכך, גם אם יתברר שרוב התפוזים גדלים לצורך סחיטה, מברכים על מיץ תפוזים 'שהכל'. בנוסף, ייתכן שכל דברי רשב"א שהולכים אחר הרוב הוא רק כשאוכלים אותו כמרק בכף, אבל אם רגילים לשתותו, ברכתו 'שהכל'. וכ"כ תוס' ברכות לח, א, 'האי' בסופו, והגר"א רב, ד, ואג"מ יו"ד ח"ב סו"ס כה, שעל שתייה מברכים תמיד 'שהכל'. וכ"כ לגבי מיץ תפוזים באול"צ יד, ו; חזו"ע (ברכות עמ' קכה), שבט הלוי ד, יט.

ברכה אחרונה על מיץ רימונים: נראה שכיום רוב הרימונים גדלים עבור מיץ. ולמרות שהוא פרי משבעת המינים, שהספק לגביו גדול יותר, שאולי ברכתו 'על העץ', כמבואר להלן בהלכה יז לגבי מיץ של תבשיל משבעת המינים; כאן שהמיץ נסחט, יש לברך לבסוף 'בורא נפשות', מפני שאולי גם רשב"א יסכים לכך הואיל ואינו נאכל בכף. ועוד, שלתוס' תמיד מברכים על שתייה 'שהכל' ו'בורא נפשות', וכן יש לצרף את דעת הסוברים שברכת 'בורא נפשות' פוטרת בדיעבד את החייבים בברכת 'על העץ' (להלן י, 5).

טז – מרק ירקות (בלא מיני דגן)

האוכל מרק ירקות, שעיקר טעמו בא מן הירקות שבתוכו, מברך על הירקות 'האדמה' ופוטר את שאר המרק. ואפילו אם הנוזלים הם רובו המוחלט של המרק ורק מעט ירקות נותרו בו, כיוון שטעם המרק בא מהירקות, הם העיקר, ומברך עליהם 'האדמה' ופוטר את הנוזלים. ואם טעמו של המרק נוצר על ידי אבקת מרק ולא מהירקות עצמם, אין המים שבמרק נקראים מרק ירקות, וממילא הם אינם טפלים לירקות, ויברך על הירקות 'האדמה' ועל המים 'שהכל' (ראו להלן יא, ט, בדין עיקר וטפל במרק).

ועל מרק צלול, בכל אופן מברכים 'שהכל'. ואפילו אם כל טעמו בא מהירקות ועוד נותרו בו חלקיקי ירקות, כל זמן שאין בו חתיכות ירק שצריך ללועסם – ברכתו 'שהכל'. ואמנם לדעת רוב הראשונים, כיוון שטעמו בא מירקות שרגילים לבשלם, ברכתו 'האדמה'. אולם למעשה, כיוון שהדין שנוי במחלוקת, מחמת הספק מברכים על מרק צלול 'שהכל'.

אבל על מרק אפונים, עדשים או בטטות, מברכים 'האדמה'. ואף שנתמעכו עד שאינם ניכרים בו, כיוון שממשותם ניכרת במרק, שנעשה סמיך על ידם, והוא אף נקרא על שמם, ברכתו 'האדמה'.[14]


[14]. המברך על מים 'האדמה' ברכתו לבטלה, אמנם על מרק ירקות בתנאים מסוימים מברכים 'האדמה'. יסוד הסוגיה בברכות לט, א: "מיא דכולהו שלקי – ככולהו שלקי". לדעת הרא"ש, העיקר תלוי בטעם, וכיוון שבבישול נכנס טעם הירק בנוזלים, ברכת הנוזלים כברכת הירק, ובתנאי שכוונתו לבשל את הירקות כדי לאוכלם. ולדעת הרשב"א, הדין תלוי במנהג הרווח, שאם מקובל לבשל את אותם הירקות, גם הנוזלים שבתבשיל נחשבים חלק מדרך אכילתם וברכתם 'האדמה'. והרמב"ם סובר כרשב"א, אלא שמוסיף שמגמת הבישול צריכה להיות גם בשביל המרק (כס"מ), וי"א שצריך שמגמת הבישול תהיה רק לצורך המרק (ערוה"ש). לכל הדעות שהזכרנו, בתנאים האמורים, גם אם יאכל את הנוזלים לבדם יברך 'האדמה', ובלבד שעיקר טעמם מהירקות, ובכלל זה גם אם הוסיפו למרק מלח ופלפל. אבל אם המרק בושל גם עם בשר, כיוון שטעמו חשוב יותר, ברכת המרק 'שהכל'. וכן פסק שו"ע רה, ב. וכן אם הטעימו את המרק באבקת מרק, וגם בלי הירקות היה מקבל טעם של מרק, אין מרק זה נחשב כמרק ירקות, וברכת הנוזלים שבו 'שהכל' (עי' בפס"ת רה, ו).

אולם לדעת רא"ה, ריטב"א ומאירי, רק כאשר יאכל ירקות עם מרק שטעמו בא מהם, יברך על הירקות ויפטור את המרק אע"פ שהנוזלים עיקר, כי עדיין הם נחשבים טפלים לירקות שמהם בא טעמם. אבל אם יאכל את הנוזלים לבדם – יברך 'שהכל'. ולמהר"ם, רק אם המרק נעשה סמיך מחמת הירקות ברכתו 'האדמה'. וכתבו רבים מפוסקי הספרדים האחרונים, שיש לחוש לשיטת רא"ה וריטב"א, שרק אם יאכל גם את הירקות יפטור בברכתם את המרק (כה"ח רה, יא; אול"צ ח"ב יד, לא; חזון עובדיה ברכות עמ' קסד; ויעוין עוד ערוה"ש רב, לג; לו). לפיכך, על מרק צלול שקיבל את טעמו מירקות מברכים 'שהכל', ואם יש בו קצת ירקות מברכים על הירקות 'האדמה' ופוטרים בכך גם את המרק.

מרק עדשים, אפונים ובטטות: כאשר על ידי הבישול נתמעכו הירקות שבו ועשו את המרק סמיך, גם רא"ה וריטב"א מודים שברכתו 'האדמה'. ואין לומר שהואיל ונתרסקו לגמרי ברכתם 'שהכל', שכן לרמב"ם והרבה פוסקים גם בנתרסקו לגמרי ברכתם 'האדמה', ובנוסף לכך, כאן שמם נותר עליהם, והרי הם כ'הומלתא', וכמובא בהערה 3.

יז – מרק פירות, קפה ותה

דין מרק פירות (קומפוט) שיש בו פירות ומשקים שנתבשלו עם הפירות כדין מרק ירקות. אם יאכל את הפירות עם המים, יברך על הפירות 'העץ' ויפטור בכך את המים, ואף אם ישארו לו בסוף מים בלא פירות, ימשיך לאוכלם בלא לברך עליהם 'שהכל', שהם נגררים אחר הפירות וטפלים להם.

אבל אם יאכל את מי המרק לבדם, נחלקו בזה גדולי הראשונים, האם ברכתם 'העץ' או 'שהכל'. וכיוון שיש בזה ספק, מברכים עליהם 'שהכל'.[15]

אלא שאם עשה מיץ מתבשיל של פירות שבעת המינים, מתעוררת בעיה גדולה לגבי ברכה אחרונה. לדעת הסוברים שצריך לברך עליהם בתחילה 'העץ', דינם כדין פירות שבעת המינים ובסוף יצטרך לברך עליהם ברכה אחת מעין שלוש – 'על העץ'. ולדעת הסוברים שצריך לברך עליהם בתחילה 'שהכל', בסוף צריך לברך עליהם 'בורא נפשות'. ובמקרה זה אין מוצא, מפני שכל ברכה שיברך בסוף תהיה לפי אחת השיטות ברכה לבטלה, ונמצא שאינו יכול לברך על מיץ זה ברכה אחרונה. והרוצה לצאת מהספק, לא ישתה מיץ זה אלא בתוך הסעודה, שברכת המזון פוטרת את הכל. או שיאכל מאכל שברכתו 'בורא נפשות', ופרי משבעת המינים שברכתו 'על העץ', ובברכותיהם יפטור את המיץ של פירות שבעת המינים (שו"ע רב, יא).

על קפה ותה מברכים 'שהכל', ואף שטעמם בא על ידי בישול פרי או עלים, כיוון שדרכם בשתייה, מברכים עליהם 'שהכל'.[16]


[15]. כמבואר בהערה 14, ועי' שו"ע רב, י-יא. וק"ו שאם מתכוון לשתות אותם בכוס, שברכתם 'שהכל', כדברי תוס' ברכות לח, א. וכן המנהג. והמהדרים משתדלים למצוא פרי כדי לברך עליו 'העץ' ועוד מאכל לברך עליו 'שהכל', ומתכוונים לפטור בברכותיהם את המים של מרק הפירות.

[16]. ראו בהערה 14, ולכאורה היה מקום לטעון, שלדעת רא"ש, כיוון שטעמם בא על ידי בישול פולי הקפה ועלי התה, הרי הם מי שלקות. וגם לרשב"א, כיוון שרובם הולכים לעשיית משקה הקפה והתה, דינם כמי שלקות. אלא שכבר למדנו שלרא"ש יש עוד תנאי, שעיקר הבישול צריך להיות בשביל הפרי, ובתה וקפה אין אוכלים את הפרי. וגם בקפה נמס אין המטרה לאכול את הפרי אלא רק להטעים את המשקה. והטעם העיקרי לכך שמברכים עליהם 'שהכל', מפני שהכלל המקובל להלכה, שעל שתייה לעולם מברכים 'שהכל'. וכך דעת תוס' ברכות לח, א, ותר"י שם, והגר"א רב, ד. וראו לעיל הערה 13. וע"ע בשו"ע רד, א, ומ"ב טז, שעל שכר שעורים מברכים 'שהכל' הואיל והוא עומד לשתייה. ועי' במ"ב רב, לד, ושעה"צ לו, על אניגרון.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן