חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – כללי ברכה ראשונה

א – הברכה על ההנאה

תקנו חכמים לברך את ברכות הנהנין על ההנאה שאדם נהנה מאכילתו ושתייתו, ואפילו אם הוא אוכל או שותה כלשהו, אם הוא נהנה, עליו לברך, ש"אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה" (ברכות לה, א). אבל מי שאינו נהנה – אינו מברך. לפיכך, מי ששבע לגמרי, עד שנפשו קצה באכילה נוספת, ובכל זאת נאלץ לאכול, כגון שלא נעים לו לפגוע במארחיו, לא יברך על אכילה זו, שנקראת 'אכילה-גסה'. אבל אם למרות ששבע עדיין יש לו תחושת הנאה בגרונו – יברך (מ"ב קצז, כח).

וכן הדין לגבי מים, כיוון שאין להם טעם, פעמים שהשותה אותם אינו נהנה בחיכו, לפיכך אמרו חכמים, שדווקא "השותה מים לצמאו מברך" (ברכות מד, א), אבל אם שתאם לסיבה אחרת, כיוון שלא נהנה, אינו מברך. לדוגמה, מי שנתקע לו מאכל בגרונו ושותה מים כדי להעבירו, או ששותה מעט מים כדי לסייע לו בבליעת גלולה לרפואה, אינו מברך. אבל השותה מיץ כדי להעביר את המאכל שנתקע בגרונו או כדי לסייע לבליעת תרופה, למרות שעיקר כוונתו להעביר את המאכל או לבלוע את התרופה, כיוון שיש למיץ טעם שהוא נהנה ממנו – עליו לברך (ברכות מה, א, תוס' שם, שו"ע רד, ז, מ"ב מב).

וכן השותה מים לפני צום כדי לאגור נוזלים בגופו לקראת הצום, או העומד לצאת למסע ושותה מים כדי שלא יצמא אחר כך, או הסובל מעצירות ושותה מים כדי שיוכל להתפנות, או מינקת ששותה מים כדי להרבות את חלבה, כל זמן שאין להם הנאה מן השתייה – לא יברכו. אבל אם שתו לשם כך מיץ, או שהיו צמאים ולכן הם נהנים מהמים – יברכו.

האוכל מאכל או שותה משקה לרפואתו, אם טעמם מר, אינו מברך, ואם אין טעמם רע, למרות שבלא הצורך הרפואי לא היה אוכלם, כיוון שחיכו נהנה מהם מעט – מברך. אבל המוצץ גלולה שיש לה טעם מסוים, כיוון שאינה מאכל, רק אם הוא ממש נהנה מהטעם, מברך 'שהכל', ואם אינו נהנה, אלא שבעזרת הטעם הוא יכול למצוץ את הגלולה בלא תחושת גועל – לא יברך (שו"ע רד, ח, מ"ב מג).

הטועם מאכל רק כדי לדעת את טעמו, ואח"כ פולטו מפיו, לא יברך. וכן מי שלועס אוכל לתינוק, אע"פ שהוא מרגיש בטעמו, אינו מברך. אבל הלועס מסטיק צריך לברך 'שהכל', מפני שכוונתו ליהנות מן הטעם, וזו דרך הנאה מקובלת. בנוסף לכך הוא גם בולע את מרכיבי הטעם שבמסטיק.[1]


[1]. לרי"ף ורמב"ם, הטועם תבשיל, גם אם יבלע עד 'רביעית' משקה או כ'זית' מאכל, לא יברך, כי אין כוונתו לאכול או לשתות ואף אין כוונתו ליהנות מטעמו, מפני שהוא טרוד בטעימתו. ולר"ח, רא"ש ורוה"פ, הבולע מהאוכל או המשקה צריך לברך, הואיל והוא ניזון מזה, אבל הטועם ופולט – אינו מברך. למעשה, מוטב שלא לבלוע תבשיל כדי לבדוק את טעמו, אבל אם יעשה כן, מספק לא יברך (שו"ע ורמ"א רי, ב). וכדי לצאת מהספק, הנצרך לבלוע תבשיל כדי להרגיש במלא טעמו, יתכוון גם ליהנות מהאכילה, ויברך (מ"ב רי, יט).

לגבי מסטיק, דינו כדין מוצץ קני סוכר שמברך 'שהכל' (שו"ע רב, טו). וכ"כ במפורש בח"א נא, טו, והביאו מ"ב רב, עו. וכ"כ רבים מפוסקי דורנו (יבי"א ז, לג, אול"צ ח"ב יד, ח, פס"ת רב, לד). ואף שיש סוברים שאין לברך עליו (ישכיל עבדי ח"ח כ, נד), להלכה יש לברך על מסטיק 'שהכל', וכן המנהג.

ב – דרך הנאה

הנאת האכילה כוללת שני מרכיבים: הנאת החיך מטעמו של האוכל, והנאת המעיים מערכו התזונתי, שמעניק לאדם כוח וחיוניות. יש מקרים שבהם אדם נהנה במעיו ולא בגרונו, ואזי הדין, שאם הוא אוכל כדרך אכילה, עליו לברך לפני אכילתו.

לדוגמה, חולה שאינו מסוגל להרגיש בטעם האוכל, כיוון שהאוכל מזין אותו – עליו לברך. וכן כשאדם בולע את מזונו בלי להרגיש את טעמו, כיוון שהוא מזין אותו – עליו לברך. אבל חולה שמזינים אותו דרך צינור (זונדה) שמזרים את מאכלו לתוך קיבתו, אינו מברך לא לפני אכילתו ולא אחריה. ואף שיש לו מזה תועלת מרובה, שעל ידי כך הוא מקבל את המזון הנצרך לקיומו – כיוון שאין זה כדרך אכילה, לא חלה על כך תקנת הברכות. ואם ירצה להדר, יודה לה' בנוסח אישי.

האוכל מאכל מר או חמוץ שטעמו דוחה, למרות שהוא מזין, לא יברך, מפני שאין דרך לאכול דברים שטעמם דוחה. ולכן השותה שמן זית או חומץ, שטעמם מעורר דחייה, אינו מברך. וכן האוכל מיני תבלינים, שמרוב חמיצותם או חריפותם אין רגילים לאוכלם לבדם, אינו מברך. אבל מי שבאופן אישי נהנה מטעם החומץ, השמן או התבלינים, הואיל ועבורו זוהי דרך אכילה או שתייה, מברך 'שהכל'. וכן להיפך, מי שנאלץ לאכול אוכל מסוים שמאוס עליו, למרות שבעיני אחרים הוא נחשב לאוכל טוב, לא יברך הואיל ועליו הוא מאוס.[2]
אדם שאוכל מאכל שטעים לו אבל מבחינה תזונתית גורם לו יותר נזק מתועלת, צריך לברך, משום שבפועל הוא נהנה ממנו כדרך אכילה. לדוגמה, חולה סכרת שאוכל עוגות, או חולה לב שאוכל מאכל שומני, או הסובל מצרבת שאוכל מאכל מטוגן, אף שהמאכל עלול להזיק לו, כיוון שהוא נהנה בגרונו ואוכלו כדרך אכילה, עליו לברך. אבל האוכל מאכל שממש מסכן את נפשו, לא יברך, הואיל ואסור לו לאוכלו.[3]


[2]. מבואר בברכות לה, ב, שהשותה שמן זית אינו מברך, מפני שמזיקו, וכן נפסק בשו"ע רב, ד. ומבואר במ"א ח, וערוה"ש כ, שהכוונה ב'מזיקו' שהוא מעורר דחייה בגרונו. וכן מסתבר שמבחינה תזונתית אין בו פגם, וההיזק הוא תחושת הגועל שהוא גורם. וכן פסק בשו"ע רד, ב, שעל חומץ חזק אינו מברך כלום מפני שמזיקו. וכן פסק בשו"ע רב, טז, שאינו מברך על פלפל חריף וזנגביל יבש, מפני שאין הנאה באכילתם. ומי שבאופן אישי נהנה, יברך (פס"ת רב, יא).

נהנה במעיו ולא בגרונו (אבל גם לא סבל בגרונו) – י"א שצריך לברך (אגלי טל טוחן סב, מחב"ר רד, א), לפי זה יתכן שהמקבל מזון בזונדה צריך לברך. וי"א שגם אם נהנה בגרונו ולא במעיו – מברך (אוהל מועד עפ"י ב"י רי, ב, תה"ד קנח בדעת ר"ח, לכן לדעתם אם טעם 'רביעית' אף שלא בלע אותה צריך לברך). ודעת רוה"פ שחכמים תקנו ברכה רק כשנהנה בגרונו ובמעיו. וכשאין הנאת גרון ומעיים, הרי שאין זו דרך אכילה. ולכן אין מברכים על מאכל שנכנס בזונדה (עי' שערים המצוינים בהלכה נ, ח, פס"ת רד, יג). ואם ירצה להדר, יוכל להודות לה' בנוסח אישי או בפסוקי הודאה. אמנם כאשר בלע מאכל טוב, אף שהוא עצמו לא נהנה, כיוון שבדרך כלל נהנים ממנו, נחשב שיש בו הנאת גרון ומעיים. ורק אם יסבול בגרונו מהטעם הדוחה – לא יברך (שועה"ר תעה, כה). וכן קטן שהוריו חייבוהו לאכול, וחולה שהרופאים ציווהו לאכול, הואיל וחייבוהו לטובתו, צריך לברך, כל עוד האוכל אינו מעורר אצלו גועל (עי' מ"ב רד, מה; פס"ת רד, יט).

[3]. בברכות לו, א, מבואר שעל קמח שעורים מברך 'שהכל' למרות שקשה לקוקיאני, היינו לתולעים שבמעיים (וכ"כ שו"ע רד, א). מכאן שגם כאשר יש נזק בריאותי באכילה, כל שיש ממנה הנאה – מברך. וכעין מה שאמרו שמי שיש לו בשורה טובה ורעה כאחד, מברך על הטובה ועל הרעה (ברכות נט, ב: "מת אביו והוא יורשו", שו"ע רכג, ב, ועי' גם רכב, ד), ואף כאן, כיוון שיש גם טובה בהנאה, עליו לברך עליה. אבל אם יש בו סכנה קרובה ומוחשית, הרי הוא כדבר איסור שאינו מברך עליו, כמבואר בשו"ע קצו, א, ולהלן יב, י.

ג – שלא להפסיק בין הברכה לאכילה

הברכות שתקנו חכמים לומר לפני שאדם נהנה מאכילתו, צריכות להיאמר בצמוד לאכילה. ואין להפסיק אפילו בשתיקה בין הברכה לאכילה או השתייה, אבל הפסקה למשך זמן שאין בו שהות לומר שלוש מילים, כמו: "שלום עליך רבי", אינה נחשבת הפסקה. כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה, יש להכין תחילה את המאכל והמשקה ורק אח"כ לברך עליו. לדוגמה, הרוצה לאכול תפוז, יקלפנו תחילה וכשיהיה מוכן לאכילה יברך עליו. והרוצה לאכול שקדים או גרעינים, יפצח תחילה את הקליפה ורק אח"כ יברך. וכן צריך להיזהר שלא לברך על תה שחומו גבוה עד שאינו יכול לשתותו מיד ויצטרך לשהות בין הברכה לשתייה.

וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד, אם בירך והמתין בשתיקה בין הברכה לאכילה יותר משיעור אמירת "שלום עליך רבי", ואפילו אם באותו זמן זמזם או השמיע קולות שונים לרמוז דבר לחבירו, כל זמן שלא הסיח את דעתו מכך שהוא נמצא בין הברכה לאכילה, לא הפסיד את הברכה. אבל אם אמר אפילו מילה אחת שאינה קשורה לברכה ולאכילה, כיוון שהפסיק בדיבור – הפסיד את הברכה, וצריך לחזור ולברך בשנית כדי לאכול (שו"ע רו, ג, מ"ב יב).

ואם יש לו צורך לומר דבר דחוף, ימתין עד שיבלע מעט מהמאכל או המשקה, ורק אח"כ ידבר. ואם טעה ודיבר לאחר שהכניס את המאכל לפיו אבל עדיין לא בלע ממנו כלום, יש ספק אם יצא ידי חובת הברכה. ולמעשה, כיוון שהדבר שנוי במחלוקת, לא יחזור לברך, שספק ברכות להקל. אבל לכתחילה יש להיזהר שלא לדבר כלל לפני בליעת משהו מהמאכל או המשקה.[4]

אם טעה ודיבר בין הברכה לאכילה בנושא הקשור לאוכל, אינו חוזר לברך. לדוגמה, אם בירך על תפוח וביקש סכין או שאל אם שטפו אותו, למרות שעשה שלא כדין, שאין לדבר כלל בין הברכה לאכילה, כיוון שדיבורו היה בנושא הקשור לאכילה, אין דיבורו חוצץ בין הברכה לאכילה, ואינו צריך לחזור ולברך שנית (שו"ע ורמ"א או"ח קסז, ו. וראו לעיל ג, ג).


[4]. למהר"ם חביב וא"ר, אם דיבר לפני שבלע כלשהו, הפסיד את הברכה. ולח"א ובאו"ה קסז, ו, 'ולא', אם בלע קצת מהטעם, לא הפסיד את הברכה. ולשל"ה, בגדי ישע, מג"ג ורוה"פ, אם התחיל ללעוס מן הסתם הרגיש טעם ואף אם דיבר לא הפסיד את הברכה. ולדעת המאירי ולקט יושר, אפילו אם רק הכניס את המאכל לפיו, אף שלא הרגיש טעם כלל, אם דיבר לא הפסיד את הברכה. ובסוכריה ומסטיק, כבר כשהתחיל לבלוע את הטעם, יכול להפסיק בדיבור לכתחילה, כי זו האכילה בהם (יבי"א ה, טז, ה).

ד – אופן אמירת הברכה

המברך על מאכל או משקה, ראוי שיאחוז אותו בידו בשעת הברכה, שעל ידי כך יכוון ליבו יותר. וראוי לאחוז את המאכל ביד ימין, מפני שהיא חשובה יותר (שו"ע רו, ד). אדם שהוא שמאלי, יש אומרים שהואיל וידו החזקה היא שמאל, היא המכובדת אצלו ולכן יאחז את המאכל ביד שמאלו (מ"ב רו, יח). ולמנהג המקובלים, גם שמאלי יאחז את המאכל ביד ימין, שהיא רומזת לחסד ויש לכבדה יותר (בא"ח שלח יט). ורשאי אדם לבחור בזה את מנהגו. אבל נראה שכאשר שמאלי מברך לציבור, כמו בקידוש או בשבע ברכות, עדיף שיאחז את הכוס ביד ימין.

אין לברך על מאכל שאינו נמצא לפניו. ואם בירך על דבר שאינו לפניו, אם ישנה ודאות שיאכל ממנו, למרות שאינו לפניו, ברכתו ברכה. אבל אם יש חשש כלשהו שאולי לא יטעם מהמאכל, ברכתו בטילה. לדוגמה, אדם שיודע בוודאות על מאכל שנמצא בתוך הארון, ובירך עליו, בדיעבד יצא. אבל אם בירך על מאכל שחבירו עומד להביא לו, כיוון שהוא תלוי בחברו ואין בזה ודאות גמורה – לא יצא.

הרוצה לשתות מים מן הברז, יכול לברך ואח"כ לפתוח את זרם המים, ואף שהמים שישתה אינם נמצאים לפניו, כיוון שברור בוודאות שהמים יזרמו מיד עם פתיחת הברז, הם נחשבים כנמצאים לפניו (שו"ע רו, ה-ו, מ"ב יט).

בשעה שאדם מברך, צריך שפיו יהיה ריק ממאכל, שאם לדוגמה, אכל פרי עץ וברצונו לאכול פרי אדמה, יסיים תחילה לבלוע את כל הפרי שבפיו, ורק אח"כ יברך על פרי האדמה. שאין מכבודה של הברכה שתיאמר בפה שיש בו אוכל, שנאמר (תהלים עא, ח): "יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ" (ברכות נא, א). ולכן גם לא יברך בשפה רפה, אלא יאמר כל מילה בצורה ברורה (מ"ב קעב, ז).

טעה והכניס אוכל לפיו בלא ברכה, אם יכול להוציאו בלא שיימאס, יוציאו מפיו ויברך. ואם יימאס כשיוציאנו מפיו, יסלק את האוכל לצד אחד של פיו ויברך. טעה והכניס לפיו משקה בלא ברכה, אם  יכול לסלקו לצד פיו ולברך בדוחק, יסלקו לצד פיו ויברך. ואם אינו יכול לברך כשהמשקה בפיו, מוטב שיפלוט אותו, כדי שלא ליהנות ממנו בלא ברכה. ואם הוא נצרך לו מאוד, יבלע אותו בלא ברכה. וכן אם כשיפלוט אותו יעורר גועל אצל חבריו, יבלע אותו בלא ברכה (שו"ע קעב, א-ב, מ"ב א-ב).

ה – עד כמה ברכה פוטרת

בירך על פרי "בורא פרי העץ" מתוך מחשבה שייתכן שירצה לאכול עוד פירות ממה שנמצא בביתו, פטר את כל הפירות שבביתו, ואף שאינם לפניו על השולחן, ואף שלא ידע במדויק אילו פירות נמצאים אצלו. וכן מי שרגיל תמיד אחר שהוא אוכל פרי אחד ליטול עוד פירות ממינים שונים, גם אם לא חשב על כך במפורש בעת שבירך על הפרי הראשון, פטר את כל הפירות שהוא רגיל לאכול. ואף אם אינו רגיל תמיד לאכול עוד, אם הפירות היו לפניו בעת הברכה, כיוון שלעיתים אדם נגרר לאכול עוד ממה שלפניו, נפטרו בברכתו. וכדין פרי עץ דין מאכלים שברכתם 'שהכל', 'אדמה' ו'מזונות'.[5]

אבל אם כיוון לאכול רק פרי אחד ולא יותר, פטר אותו בלבד, ואם ירצה לאכול פירות נוספים, יצטרך לברך שוב. וכן אם בירך סתם, והביאו לו פרי שלא היה צפוי כלל שיביאו לו, כגון שהביאו אותו מבית אחר, צריך לברך עליו (שו"ע קעז, ה; רו, ה, מ"ב רו, כ).

בירך סתם על מאכל, בלא שהתכוון לפטור את כל סוגי המאכלים שנפטרים באותה ברכה, וגם בלא שהתכוון לאכול רק את המאכל שעליו בירך, ורצה אח"כ לאכול עוד מאכלים שנמצאים בביתו ואינם על שולחנו, נחלקו הפוסקים אם נפטרו בברכתו. וכיוון שספק ברכות להקל, יאכלם בלא ברכה. ולכתחילה נכון לכוון תמיד בכל ברכה שמברכים, לפטור את כל המאכלים והמשקים שנמצאים בבית וברכתם זהה (שו"ע ורמ"א רו, ה). ומי שהתרגל לחשוב כך, נחשב כמי שכיוון לכך גם בפעמים ששכח לכוון זאת במפורש.[6]


[5]. אם המאכל השני חשוב באופן משמעותי מהראשון כך שלכל הדעות ראוי להקדימו לברכה, אפילו היו שניהם לפניו בעת הברכה, אין הפחות חשוב יכול לפטור את היותר חשוב בלא כוונה מפורשת לכך (רשב"א, הובא בב"י רו, ורמ"א ריא, ה, ומ"ב לב, בא"ח בלק ט, ושלא ככה"ח רו, לט). אמנם כמבואר בהמשך הסעיף, מי שרגיל תמיד לכוון לפטור בברכתו את כל המאכלים שבביתו שברכתם זהה, פוטר גם מאכל חשוב שלא נתן את דעתו עליו.

[6]. עצה לצאת מהספק: מי שאכל מאכלים שברכתם האחרונה 'בורא נפשות', ולא כיוון לפטור הכל, יכול לצאת מהבית לטיול קצרצר, וכיוון שיעקור ממקומו, כשיחזור יתחייב לכל הדעות לברך ברכה ראשונה על מה שירצה לאכול (להלן ז). ראו עוד על פרטי הספקות בב"י רו, ה; דרכ"מ ג; מ"ב רו, כ-כב; ערוה"ש רו, טו; חזו"ע ברכות עמ' קעח-קפא. וכן בהרחבות. בירך על פרי ונפל מידו, ונמאס עד שאינו ראוי לאכילה, יאכל פירות אחרים שנמצאים לפניו, או פירות שנמצאים בארון וכיוון עליהם במפורש בברכתו (ואף שבשו"ע רו, ו, פסק כמחמירים, כ"כ למעשה בבאו"ה רו, ו, וספק ברכות להקל).

ו – היסח הדעת

בירך על מאכל מתוך מחשבה שאולי ירצה להמשיך לאכול ממנו וממאכלים הנפטרים בברכתו, כל זמן שהוא עדיין מתכוון להמשיך לאכול, אפילו אם הפסיק כל היום כולו, יכול להמשיך לאכול על סמך ברכתו הראשונה. אבל אם גמר בדעתו שלא לאכול יותר, הסיח דעתו מהאכילה, ואם אח"כ יחזור בו וירצה להמשיך לאכול, צריך לברך שוב ברכה ראשונה על מה שירצה לאכול. וכדין אכילה כך דין שתייה (רמב"ם ברכות ד, ז).[7]

לפעמים אדם נמצא במצב של ספק 'היסח-דעת', כגון מי שמכיר בעצמו, שגם לאחר שיחליט שלא לאכול יותר, הוא עלול לחזור בו. במצב כזה לכתחילה עדיף שלא יאכל עוד, אולם אם יתעקש להמשיך לאכול, יאכל בלא ברכה, כי אולי הברכה שבירך בתחילה עדיין מועילה לו. ואם ירצה להמשיך לאכול ולברך בלא ספקות, יברך ברכה אחרונה על מה שאכל וייצא מביתו לטיול קצרצר, וכשיחזור, אם ירצה להמשיך לאכול, יברך ויאכל.

אורח שחשב שלא יביאו לו עוד דברי מאכל, וכבר הסכים בדעתו שלא לאכול עוד, ואחר כך הביאו לו עוד מאכלים, כיוון שהוא סומך על דעתו של בעל הבית, יכול להמשיך לאכול בלא לברך. ואפילו אם גם בעל הבית גמר בליבו שלא לאכול עוד ונמלך והביא עוד מאכלים, למרות שבעל הבית צריך לברך על אכילתו החדשה, האורח אינו צריך לברך, שהואיל והוא אורח, הוא אינו מחליט באופן סופי לסיים את אכילתו. ורק אם הסכים בדעתו שגם אם יפצירו בו להמשיך לאכול לא יאכל, אם ירצה להמשיך לאכול, יצטרך לברך שוב ברכה ראשונה (שו"ע קעט, ב; ה).

מי שהפסיק באמצע אכילתו לתפילה, כשחוזר לאכול אינו צריך לברך שוב, מפני שלא הסיח את דעתו מלהמשיך לאכול (שו"ע קעח, ו). וכן מי שהתנמנם, אפילו למשך שעה, אין זה נחשב להפסק, וכשימשיך לאכול לא יברך שוב. אבל אם הלך לישון שינת קבע על מיטתו (לפחות חצי שעה), הרי זה כמי שהסיח דעתו מהאכילה, וכשיחזור לאכול יצטרך לברך לפני אכילתו (שו"ע קעח, ז, מ"ב מח).


[7]. עסקנו כאן בדין ברכה ראשונה, שיכולה להועיל לכל היום. אמנם מצד ברכה אחרונה, אם יפסיק יותר מדי, ברכתו לא תחול על מה שאכל, כמבואר להלן י, יב, 15-16. רוב ההלכות שבסעיף זה מופיעות גם לעיל ג, י, 11, ונשנו כאן מפני הבדל עקרוני, שבאכילת ארעי, אם החליט לסיים וחזר בו, עליו לחזור ולברך ברכה ראשונה. אבל לגבי אכילת פת המבוארת שם, נחלקו הראשונים אם החלטה לסיים נחשבת כ'היסח-דעת' גמור. וכן דין הקובע סעודה על מינים שאינם לחם (פמ"ג, באו"ה קעט, א, 'אם'). והיודע בעצמו שהוא נוטה להימלך בהחלטתו, גם באכילת ארעי הוא בספק 'היסח-דעת'.

ז – איזה שינוי מקום מחייב ברכה חדשה

כפי שלמדנו, המברך על מאכל, כל זמן שהוא עדיין מתכוון לאכול ממנו, אפילו אם הפסיק כל היום כולו, יכול להמשיך לאכול על סמך ברכתו הראשונה. אבל אם שינה את מקומו, מתעוררת שאלה גדולה, האם עליו לברך שוב. ובדין זה ישנו הבדל בין סוגי המאכלים.

לגבי מאכלים שמברכים עליהם ברכת המזון או 'מעין שלוש', כיוון שהם מאכלים חשובים, יש ספק אם שינוי מקום מפקיע את כוחה של הברכה הראשונה. ולכן לכתחילה, המעוניין להמשיך לאכול מהם לא ישנה את מקומו, ואם שינה, עדיף שלא ימשיך לאכול. ואם הוא מתעקש להמשיך לאכול, לא יברך, שספק ברכות להקל (ומהו שינוי מקום יבואר בהמשך לגבי סוג המאכלים השני)[8]
אבל לגבי מאכלים שמברכים עליהם 'בורא נפשות', לכל הדעות, אם שינה את מקומו פקע כוחה של הברכה הראשונה, ואם ירצה להמשיך לאכול, יהיה חייב לברך שוב ברכה ראשונה. וכיוון שאין בדין זה ספק, כל שיש לו צורך לשנות את מקומו, רשאי לעשות זאת ולברך שוב ברכה ראשונה. אלא שיש לבאר מהו שינוי מקום המחייב ברכה חדשה:

האוכל בתוך ביתו בחדר אחד ורצה ללכת לחדר אחר או למרפסת או לחצרו הפרטית, אם תכנן מתחילה לעבור לשם, או שהם מקומות שהוא רגיל לפעמים ללכת אליהם בזמן אכילתו, רשאי לכתחילה ללכת אליהם ולהמשיך לאכול בלא ברכה, מפני שאין זה נחשב אצלו שינוי מקום. ואם הוא חדר או מרפסת או חדר מדרגות או חצר פרטית שאינו רגיל ללכת אליהם בזמן שהוא אוכל או שותה, לכתחילה לא ילך אליהם, ואם הלך, כיוון שהם טפלים לביתו, אינו צריך לברך מחדש (עי' באו"ה קעח, א, 'בבית אחד').

אבל אם יצא לרחוב או לבית אחר, אפילו אם מתחילה התכוון להמשיך שם באכילתו, כיוון ששינה את מקומו, אם ירצה להמשיך לאכול – עליו לברך (ועי' מ"ב קעח, יב; לט; באו"ה א, 'לפתח ביתו').

אם כשיצא, נשאר חבירו שאכל עמו במקום אכילתם או שתייתם, הרי שחבירו שמר על זיקתו למקום האכילה ולברכה הראשונה, וכשיחזור יוכל להמשיך לאכול ולשתות בלא ברכה. ובשעת הצורך אפשר לנהוג כך לכתחילה (שו"ע קעח, ב).

מי שאכל בחוץ, כל זמן שהוא רואה את המקום שבו בירך בתחילה, עדיין נחשב שלא שינה את מקומו.

דין מיוחד ישנו להולכי דרכים, שכל הדרך היא מקומם, ולכן אין שינוי מקום נחשב הפסק לגביהם (שו"ע קעח, ד, מ"ב מב).


[8]. למדנו לעיל ג, יא, שנחלקו אמוראים וראשונים, אם יציאה ממקומו במאכלים הטעונים ברכה אחרונה במקומם נחשבת הפסק (עי' שו"ע רמ"א קעח, א-ב). וכן נחלקו לגבי מזונות ופירות שבעת המינים אם טעונים ברכה במקומם (לעיל ד, יג). ומחמת ספק ברכות, היוצא ממקומו בכל המאכלים שמברך עליהם ברהמ"ז או 'מעין שלוש' ורצה להמשיך לאכול – לא יברך. ולכתחילה אין לשנות מקום בעת אכילת מאכלים אלו. ואם יצא ממקומו וחזר, נכון שיברך ברכה אחרונה, ואם ירצה אח"כ לאכול, ימתין כרבע שעה או יצא לטיול קצרצר, ואח"כ יברך ברכה ראשונה לכל הדעות. ומי שמתכוון לצאת ממקומו, מוטב שיברך ברכה אחרונה לפני שיצא, ואח"כ כשירצה להמשיך לאכול במקום החדש, יברך ברכה ראשונה. ואין בזה חשש ברכה שאינה צריכה, הואיל ומלכתחילה נכון לברך ברכה אחרונה במקום אכילתו, ועוד שהוא עושה זאת כדי לצאת מהספק.

ח – סדר הקדימה בברכות השונות

כשיש לפני האדם כמה מאכלים שברכותיהם שונות, נכון להדר ולברך עליהם לפי סדר החשיבות שאמרו חכמים. שכשם שאדם העומד לדבר לפני שר חשוב, מתכנן היטב את דבריו, במה יפתח ובמה ימשיך, כך העומד לברך לפני מלך מלכי המלכים ראוי שיאמר את ברכותיו לפי הסדר המושלם. שני כללים נאמרו לגבי סדר הברכות: האחד, שיש לברך תחילה על המאכל החשוב יותר. והשני, שיש לברך תחילה את הברכה המבוררת יותר, היינו את הברכה המכוונת לסוג מיוחד ומבורר של מאכל.

לפי זה ברור שברכת הלחם היא הקודמת לכל, הואיל והלחם הוא המאכל החשוב ביותר. וכאשר אין כוונה לאכול לחם, אזי סדר החשיבות בברכות הוא: מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכל [ראשי תיבות – מג"ע א"ש].

ברכת 'מזונות' חשובה משאר הברכות, מפני שמאכלי המזונות הם המשביעים ביותר. (לכן בעת הקידוש מכסים את החלה והמזונות, שלא יראה כמקדים את היין ללחם ולמזונות, ראו פנה"ל שבת ו, ח).

לאחר מכן, ברכת היין היא החשובה, שהואיל והיין מזין ומשביע, תקנו לו חכמים ברכה מיוחדת (רמ"א ריא, ד-ה).

לאחר מכן, ברכות הפירות – 'העץ' ו'האדמה' קודמות לברכת 'שהכל', הואיל והן מבוררות יותר, שהן נועדו לפירות בלבד, ואילו ברכת 'שהכל' היא ברכה כוללת לכל שאר המאכלים.

בתוך ברכות הפירות, ברכת 'העץ' קודמת לברכת 'האדמה', הואיל וברכת 'העץ' מבוררת יותר, שכן בדיעבד אם בירך 'האדמה' על פרי עץ יצא, ואם בירך 'העץ' על פרי אדמה לא יצא. אמנם לגבי ברכת הפירות יש עוד כמה כללים, שיש להעדיף את החביב, ואת פירות שבעת המינים, ונפרטם בהלכה י'.

סדרי הקדימה בין הברכות הם בתנאי ששני מיני המאכלים מונחים לפניו והוא רוצה לאכול עתה את שניהם. אבל אם אחד נמצא לפניו והשני בארון, כגון שיש לפניו פירות, ואח"כ הוא מתכוון להביא מזונות ויין, יכול לכתחילה לברך תחילה על הפירות, ואח"כ כשיביא את המזונות והיין יברך עליהם. וכן מי שהגישו לפניו מרק ירקות ופתיתים, ולפי סדר האכילה שלו, הוא רוצה להתחיל לאכול את מרק הירקות, כיוון שעתה הוא אינו מעוניין לאכול משניהם, יכול לברך תחילה 'האדמה' על מרק הירקות, ואח"כ יברך 'מזונות' על הפתיתים (ריטב"א, שועה"ר רמט, קונ"א ד).

ט – סדר הקדימה בברכות שוות

הרוצה לאכול כמה מיני מאכלים שברכתם שווה, נכון שיאמר את הברכה על המאכל החשוב יותר, שכך הוא כבודה של הברכה שתיאמר על המאכל החשוב, ותפטור בכך את שאר המאכלים שברכתם שווה.

כמה כללי חשיבות ישנם: א) המאכל השלם קודם לחתוך, לפיכך המברך על עוגיות, ויש שם עוגיה שלימה ושבורה, יברך על השלימה. ב) החביב קודם, שאם היו שם שתי עוגיות מסוגים שונים, יברך על העוגיה החביבה עליו יותר. ג) הגדול קודם לקטן, שאם היו לו שתי עוגיות שהוא רוצה לאוכלן, שתיהן שלימות וחביבות בשווה, ואחת גדולה יותר, יברך על הגדולה.

וכן במיני בשר ודגים שברכתם 'שהכל', השלם קודם לחתוך, והחביב קודם לפחות חביב, והגדול קודם לקטן.

כאשר ישנה התנגשות בין הכללים הללו, הכלל הראשון קודם לשני, והשני לשלישי. לדוגמה, אם יש לו עוגיה שלימה שפחות חביבה, ומנגד עוגיה שבורה וחביבה, עדיף שיברך על השלימה.[9]


[9]. לגבי סדר הקדימה במיני פת שונים, ראו לעיל ג, ב. ושם בהערה 1 מקורות לדינים שכאן. נחלקו הראשונים בהגדרת החביב: לרמב"ם ואו"ז, הכוונה לחביב עליו עתה, ולתר"י ורא"ש, הכוונה לחביב עליו בדרך כלל, למרות שעתה השני חביב עליו יותר, ולכך נוטה שו"ע ריא, א. וכתב הגר"ז סדבה"נ י, טו, שרשאי האדם לבחור כמי לנהוג.

כשיש מאפה מזונות ותבשיל מזונות, עדיף לברך על המאפה, מפני שהוא דומה יותר ללחם (גר"ז סדבה"נ ט, ז). וכמובן חיטה קודמת לשעורה, ואח"כ כוסמין, שיפון ושבולת שועל. אח"כ אורז קודם ליין, ולמרות שאינו משבעת המינים, יש לו חשיבות שהוא מזין וברכתו מבוררת (אהע"ז, אמנם הפמ"ג כתב להקדים את שבעת המינים). בין יין למיץ ענבים, יין קודם, שהוא חשוב יותר.

אם לפי הכללים עליו לברך על המאכל החשוב והחביב, ואילו הוא מעוניין לאכול בתחילה מהפחות חשוב וחביב, עדיף שיברך על החשוב, ואח"כ יאכל כפי שיחפוץ (מ"ב ריא, י).

י – סדר הקדימה בברכת הפירות ושבח ארץ ישראל

שבעה מינים הזכירה התורה בשבח ארץ ישראל, שנאמר (דברים ח, ז-ח): "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה… אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". כיוון שמינים אלו נזכרו לשבח, כאשר אדם עומד לאכול שני מיני פירות, מצווה שיברך על הפרי שנשתבחה בו ארץ ישראל, ובברכתו יפטור את המין השני. לדוגמה, אם הביאו לפניו ענבים ותפוחים, יברך על הענבים ויפטור בברכתם את התפוחים.

היו לפניו שני מינים משבעת המינים, יברך על הקרוב יותר למילה 'ארץ', שכל הקרוב יותר ל'ארץ' חשוב יותר. לפיכך סדר הקדימה הוא כדלהלן: זית, תמר, ענבים, תאנה ורמון.

היו לפניו שני מיני פירות, האחד משבעת המינים והשני אינו משבעת המינים אבל הוא חביב עליו יותר. לדעת הרמב"ם, מוטב שיברך על הפרי החביב עליו, שכיוון שהוא חביב עליו, ההודאה עליו חשובה יותר מבחינתו. אולם לדעת רוב הפוסקים, מוטב לברך על הפרי שנשתבחה בו ארץ ישראל. וכך עדיף לנהוג (שו"ע ריא, א-ב, מ"ב ריא, לג).[10]

היו לפניו פירות אדמה ופירות עץ – אם שניהם חביבים עליו במידה שווה, כבר למדנו (בהלכה ח) שעדיף לברך על פרי העץ תחילה, כי ברכתו מבוררת יותר. וקל וחומר שאם אחד הפירות הוא משבעת המינים, אם הם חביבים בשווה, יקדים לברך על הפרי משבעת המינים. אבל אם פרי האדמה חביב עליו יותר, למרות שפרי העץ הוא משבעת המינים, עדיף לברך תחילה על פרי האדמה, שהואיל והוא אינו פוטר את פרי העץ בברכתו, מוטב שיקדים לברך על מה שחביב עליו יותר.[11]


[10]. נחלקו במשנה (ברכות מ, ב), לר' יהודה מין שבעה קודם, ולחכמים חביב קודם. לרוה"פ הלכה כר' יהודה, וכ"כ בה"ג, תר"י, תוס', רא"ש, סמ"ג, ראב"ד, מרדכי, מהר"ם ועוד. ולרב האי גאון, ר"ח, רמב"ם, ראבי"ה ועוד, הלכה כחכמים. וכאשר אין ביניהם מין חביב, לכל הדעות שבעת המינים קודמים. אמרו בגמרא (מא, א), שכל הקודם בפסוק קודם לברכה. ולכאורה רימון קודם לתמר, שכן הרימון הוא חמישי והתמר שביעי, אלא שאמר רב המנונא (ברכות מא, ב), שהחשיבות תלויה בסמיכות למילה 'ארץ', ואם כן רימון הוא חמישי ל'ארץ' הראשונה, ואילו תמר שני בסמיכותו ל'ארץ' השנייה, ולכן התמר קודם. שנאמר (דברים ח, ח): אֶרֶץ חִטָּה (1) וּשְׂעֹרָה (2) וְגֶפֶן (3) וּתְאֵנָה (4) וְרִמּוֹן (5), אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן (1) וּדְבָשׁ (2)" (דבש הוא תמר). ועי' בדברי מרן הראי"ה (עין איה שם), שביאר שה'ארץ' נזכרה פעמיים כנגד שני סוגי קרבה לארץ: א) רוחנית, ב) טבעית-לאומית. הסוג הראשון קודם וחשוב מהשני, וגם השפעתו ארוכה יותר עד חמישה מינים. אולם הקרוב יותר ל'ארץ' השנייה קודם למי ששייך ל'ארץ' הראשונה אך קרבתו אליה פחותה, ולכן זית ותמר (1 ו-2 מה'ארץ' השנייה) קודמים לגפן, תאנה ורימון (3, 4, ו-5 מה'ארץ' הראשונה).

לגבי חיטה ושעורה, כבר למדנו, ש'המוציא' ו'מזונות' קודמים לברכת הפירות. וכן כוסמין, שיפון ושיבולת שועל, שמברכים עליהם 'המוציא' ו'מזונות' קודמים לפירות שבעת המינים (שמינים אלו נגררים בדיניהם אחר חיטה ושעורה, מ"ב ריא, כד-כה).

[11]. בין מיני 'העץ' ו'האדמה', לדעת רא"ש אין שום עדיפות, ששתיהן ברכות מבוררות. ולדעת רי"ף ורמב"ם ועוד רבים, יש להקדים את החביב, ואפילו כנגד מין שבעה. ולבה"ג ועוד רבים, פרי עץ קודם לאדמה, שברכתו מבוררת יותר, וכן דעת א"ר, בא"ח מטות ג, וכה"ח ריא, ו; יד. ולבאו"ה (ריא, א, 'וי"א'), ככלל יש להקדים 'העץ' ל'האדמה', ורק כאשר מין האדמה נחשב חביב לכל הדעות, היינו תמיד נחשב כחביב יותר, וגם עתה הוא רוצה בו יותר, יקדים לברך על פרי האדמה (וראו בהערה 9).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן