חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

יא – עיקר וטפל

א – עיקר וטפל

אמרו חכמים: "זה הכלל, כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה" (ברכות מד, א). משל למה הדבר דומה, לאדם שקיבל מחברו מתנה ארוזה בנייר יפה, שראוי לו שיודה על המתנה, ובכלל ההודאה על המתנה כלולה הודאה על עטיפתה הנאה. ואם יודה על נייר העטיפה בפני עצמו, יבטא בכך שלא הבין מהי המתנה או שהיא לא חשובה בעיניו, עד שהוא משווה אותה לעטיפתה. כמו כן האוכל מאכל עיקרי שיש עמו מאכל שטפל לו, תקנו חכמים שיברך על המאכל העיקרי ויפטור בכך את המאכל הטפל לו. אלא שצריך להגדיר מתי מאכל טפל לחברו ומתי אינו טפל, וכדי להבין היטב את ההלכה, נזכיר בפרק זה דוגמאות רבות:

היו לו בצלחת: דג, פתיתים ותפוחי אדמה, כיוון שלכל אחד מהמאכלים חשיבות בפני עצמו, מברך על כל אחד את ברכתו, על הפתיתים 'מזונות', על תפוחי האדמה 'האדמה' ועל הדג 'שהכל'. ולמרות שהדג חשוב לו יותר, ולמרות שהוא מתכוון לאוכלם ממש יחד, אין הם נחשבים טפלים לדג, ולכן עליו לברך על כל מאכל את ברכתו. וכן בסוף יברך 'על המחיה' על הפתיתים, ו'בורא נפשות' על הדג ותפוחי האדמה.

אבל אם היו לו בצלחת פתיתים ובצידם תוספת שנועדה להטעימם, כגון: קטשופ, טחינה, חריף (סחוג), סלט חצילים או מטבוחה, מברך על הפתיתים 'מזונות' ופוטר את התוספות שבצידם. מפני שכל מטרתן של התוספות להטעים את הפתיתים, ולולי היה אוכל את הפתיתים – לא היה אוכל את התוספות. ואמנם, אם ירצה לטעום מהקטשופ או הטחינה לבדם, כדי ליהנות מטעמם, יהיה צריך לברך עליהם 'שהכל'. אבל כאשר הפתיתים עיקר והקטשופ והטחינה טפלים להם, מברך על הפתיתים ופוטר את התוספות.

ואם לאחר שבירך על הפתיתים חזר ובירך על אחת התוספות, ברכתו לבטלה, מפני שהתוספות כבר נפטרו בברכה שבירך על הפתיתים. ואם לפני שבירך על הפתיתים בירך על התוספות, כגון שבירך תחילה 'שהכל' על הקטשופ, אף שאין בזה איסור חמור של 'ברכה לבטלה', שכן עדיין לא בירך על העיקר וממילא עוד לא פטר את הטפל, מכל מקום יש בזה איסור של 'ברכה שאינה צריכה'. כלומר זו ברכה מיותרת, שהרי בברכה שהוא עומד לברך על הפתיתים שהם העיקר, הוא עתיד לפטור את התוספות שנועדו להטעימם (שו"ע ריב, א, מ"ב קסח, מח; רטו, יח).

ואף אם ישארו לו בצלחתו, אחר שיסיים את הפתיתים, מעט מהתוספות, וירצה לאוכלן, לא יברך עליהן, שהואיל והיו טפלות לפתיתים, בברכה שבירך על הפתיתים נפטרו. אבל אם נשאר לו מהתוספות הרבה, והוא רוצה לאוכלן מפני טעמן, יש לאכילתן חשיבות עצמאית, ועליו לברך עליהן (מ"ב קסח, מו).[1]

אפילו לחם יכול לעיתים רחוקות להיחשב כטפל. לדוגמה, הרוצה לשתות משקה חריף, וכדי להפיג את חריפותו אוכל עמו פת – כיוון שהמשקה עיקר, מברך עליו ופוטר את הפת. אבל אם רצה גם לשבוע מהלחם או ליהנות מטעמו, למרות שעיקר מגמתו לשתות את המשקה, כיוון שהוא מעוניין גם בלחם, מפני חשיבותו הוא נעשה לעיקר, ובברכת 'המוציא' שיברך על הלחם הוא פוטר גם את המשקה (שו"ע ריב, א, מ"ב ה, וראו לעיל ג, ו).


[1]. בירך על הפתיתים ורק אח"כ הביא את התוספות – אם בעת שבירך על הפתיתים חשב להביא את התוספות או שהוא רגיל בכך, בברכה על הפתיתים פטר אותן. אבל אם לא חשב להביאן וגם אינו רגיל בכך, כשיביא אותן יצטרך לברך עליהן, שהואיל ולא היו לפניו בעת הברכה על העיקר, לא נפטרו (מ"ב ריב, ד). ולא יברך אחריהן ברכה אחרונה, הואיל ובפועל אכלן כטפלות (עי' שעה"ב טו, הערה י). אכל מאכל והופתע מחריפותו, ונזקק למאכל מתוק, חייב לברך על המאכל המתוק. אבל אם מתחילה חשב להפיג את החריפות במאכל המתוק, המתוק טפל לחריף ונפטר בברכתו (מ"ב ריב, ה). אם מתוך מה שאכל נעשה צמא, למרות שצמאונו התעורר מתוך המאכל, כיוון שבפועל הוא רוצה עכשיו את השתייה מצד עצמה, עליו לברך עליה (עי' שעה"צ ריב, יט, פס"ת יא).

ב – כשיש ספק אם מאכל טפל לחבירו

האוכל קוגל עם מלפפון חמוץ, אם ברור לו שהמלפפון טפל לקוגל, מפני שכל מגמת אכילתו היא להטעים את הקוגל בברכת 'מזונות' שיברך על הקוגל יפטור את המלפפון. אבל אם יש לו ספק, שאולי יש למלפפון חשיבות עצמאית, ואף שבלא הקוגל לא היה אוכלו, ובזכות הקוגל הוא נהנה ממנו יותר, מכל מקום בפועל הוא נהנה ממנו כשלעצמו, ולכן גם ירצה לטעום ממנו לבד – במקרה כזה, יאכל בתחילה מעט מהקוגל לבדו ויברך עליו 'מזונות', ומעט מהמלפפון לבדו ויברך עליו 'האדמה', ואח"כ ימשיך לאוכלם יחד.

וכך נכון לנהוג בכל מקרה שמתעורר ספק אם מאכל מסוים טפל לחבירו, שיברך תחילה על כל מאכל בנפרד ויאכל ממנו מעט, ובזה יצא מהספק, ואח"כ יוכל להמשיך לאכול את שניהם יחד. ואין בזה חשש 'ברכה שאינה צריכה', הואיל והיא נצרכת כדי לצאת מהספק (פמ"ג, שדי חמד).[2]

ולעניין ברכה אחרונה, אם אכלם יחד, אף שאכל מכל אחד מהם כ'זית', יברך 'על המחיה' בלבד, שהואיל ויש לו ספק אם המלפפון חשוב לעצמו, אינו יכול לברך עליו. וכדי לצאת מהספק, טוב שיאכל או ישתה דבר אחר שיחייב אותו בברכת 'בורא נפשות'. וכן אם יאכל מהמלפפון כ'זית' בנפרד, יתחייב לברך עליו 'בורא נפשות'.


[2]. האיסור לגרום ברכה שאינה צריכה הוא רק כאשר אין בה שום צורך, אבל כאשר מטרתו לצאת מהספק, זהו צורך חשוב שלמענו אפשר לגרום לברכה (פמ"ג פתיחה י, שדי חמד אס"ד ברכות א, ד. וראו להלן יב, ב). יש לציין כי לאבה"ע וגר"ז בסדבה"נ ג, יד, אם ברכת הטפל שונה מברכת העיקר, מידת חסידות לברך על הטפל תחילה כדי לברך עליו את ברכתו המבוררת. ולשאר הפוסקים, כשאין בכך שום צורך זו 'ברכה שאינה צריכה'.

לעניין סדר הברכות, יש חוששים שאם יברך תחילה על העיקר (הקוגל) יפטור את הטפל (מלפפון), ולכן לדעתם או שיקדים לברך על הטפל, או שיכוון במפורש בברכה על העיקר שלא לפטור את הטפל. ונראה כדעת פמ"ג ורב פעלים (ב, כז), שכאשר הוא מתכוון לברך על שני המינים, נחשב כמכוון במפורש בברכת הראשון שאינו מוציא את השני, וממילא אין בשעת ברכתו עיקר וטפל. והמהדרין יחשבו על כך במפורש (עי' ברכ"ה ח"ג י, ב-ג; ט, 40; פס"ת ריב, ב (ח-ט), שעה"ב י, יג).

ג – תערובת של שני מינים

מאכלים רבים מורכבים ממיני מאכלים שונים, שאילו היו נאכלים בנפרד היו מברכים על כל אחד מהם ברכה מיוחדת, אבל כיוון שעירבו אותם יחד נעשו למאכל אחד. ולעניין הברכה, המאכל המרכזי שבתערובת הוא העיקר, ושאר המאכלים נעשים טפלים לו ונפטרים בברכתו. לדוגמה, אורז שעירבו בו צימוקים או טונה, כיוון שהאורז עיקר – מברך עליו 'מזונות' ופוטר את הצימוקים והטונה. וכן האוכל סלט ירקות שעירבו בו מעט חתיכות זית כדי להוסיף בו טעם, כיוון שהירקות עיקר, מברך על הסלט 'האדמה' ופוטר את הזיתים. וכן אורז שהניחו עליו שקדים כדי לייפותו ולהטעימו, השקדים טפלים לאורז, וברכת 'מזונות' שמברך על האורז פוטרת את השקדים.

כאשר שני המינים שבתערובת חשובים ומעורבבים לגמרי, הולכים אחר הרוב. לדוגמה, אם הכינו פשטידה מגבינה וירקות: אם הרוב ירקות – ברכתה 'האדמה', ואם הרוב גבינה – ברכתה 'שהכל'. וכן אם עירבו אורז ועדשים: אם הרוב אורז – מברכים 'מזונות', ואם הרוב עדשים – מברכים 'האדמה'. וכן אם עירבו יוגורט וחתיכות פרי: אם הרוב יוגורט – ברכתו 'שהכל', ואם הרוב פרי עץ – ברכתו 'העץ'.[3]

אמנם כאשר החתיכות שבתערובת ניכרות, כמו בסלט פירות שיש בו חתיכות של פירות עץ, וחתיכות של פירות אדמה, כיוון שהחתיכות גדולות יחסית וניכר על כל אחת מהן מאיזה פרי היא, יש ספק אם הברכה על הרוב תפטור את המיעוט. לפיכך, יש לקחת תחילה חתיכה של פרי עץ ולברך עליה 'העץ', וחתיכה של פרי אדמה ולברך עליה 'האדמה'. ואח"כ ימשיך לאוכלם יחד.[4]


[3]. אמנם לפעמים הרוב אינו קובע, לדוגמה, קציצת בשר שעירבו בה ירקות או אורז, אף שהבשר מיעוט, כיוון שהוא חשוב יותר (ולכן היא נקראת 'קציצת בשר'), הוא העיקר וברכת הקציצה 'שהכל'. וכך משמע במ"ב ריב, א, וכ"כ באול"צ ח"ב יד, כט-ל, ושעה"ב טו, הערה כב. אמנם י"א שכאשר שני המינים חשובים, הולכים תמיד אחר הרוב (עי' ברכ"ה ח"ג י, 130, וזה"ב עמ' 93). אולם נראה שהרוב קובע רק כאשר לא ברור מה העיקר, אבל בבשר ואורז ברור שלדעת בני אדם הבשר חשוב יותר.

כאשר יש ספק מה הרוב או העיקר, אם יש לו שני מאכלים שבברכות עליהם יפטור את שתי האפשרויות, מוטב שיברך עליהם תחילה. ואם לא, אם אפשר, יפריד בין המינים שבתערובת, ובתחילה יברך ויאכל מכל מין בנפרד. וכשאין פתרון, יברך את הברכה שגם אם טעה בה, תפטור בדיעבד את המין השני. שאם הספק בין 'העץ' ל'האדמה' – יברך 'האדמה'. ואם הספק בין 'האדמה' ל'שהכל' – יברך 'שהכל'.

[4]. אם החתיכות שבתערובת גדולות, עד שפעמים רבות עולה בכף שהוא אוכל רק סוג אחד של מאכל, אין זו תערובת, וחובה לברך על כל מין את ברכתו (ערוה"ש ריב, ב). אבל אם בדרך כלל עולים בכף משני המאכלים, אבל כל מאכל ניכר לעצמו, לפמ"ג זו תערובת ומברך ברכה אחת על הרוב, ולח"א (נא, יג), ובא"ח (פנחס יז), אינה תערובת וצריך לברך על כל מין את ברכתו. וכדי לצאת מהספק נכון לבודד בתחילה כל מין לבדו ולברך עליו, כפי שהתבאר למעלה ובהלכה ב.

לגבי ברכה אחרונה, בדרך כלל ברכת שני המינים 'בורא נפשות'. אבל אם יש שם מפירות שבעת המינים, ואכל מכל אחד מהסוגים כ'זית', אלא שאכלם בתערובת, מחמת הספק יוכל לברך רק על המאכל שממנו הרוב. ואם ירצה לצאת מהספק, יאכל מהמיעוט כ'זית' בנפרד, וכך יוכל לברך בסוף 'מעין שלוש' ו'בורא נפשות'. וראו בהערה הבאה ולעיל י, ג, 4.

ד – תערובת שיש בה מין דגן

כפי שלמדנו, בתערובת רגילה הולכים אחר הרוב, אבל אם אחד המינים שמרכיבים את התערובת הוא מחמשת מיני דגן, ברכתה 'מזונות'. לדוגמה, עוגה, אף שרוב מרכיביה מסוכר, ביצים, אגוזים ושוקולד, אם יש בה קמח מחמשת מיני דגן, ברכתה 'מזונות'. וכן פשטידת ירקות שעירבו בה מעט קמח כדי להשביח את טעמה, הקמח עיקר, ומברכים על הפשטידה 'מזונות'. וזאת משום שחמשת מיני דגן הם החשובים שבמאכלים, שמהם עושים לחם ומזונות, לפיכך, כל אימת שהם נמצאים בתערובת הם קובעים את הברכה. וכן דין סלט אטריות (נודלס) וכרוב, שהואיל ומעורב בסלט מין דגן, גם כשהדגן מיעוט, ברכתו 'מזונות'.

וכל זה בתנאי שהדגן נועד לתת טעם במאכל או כדי להשביע, אבל אם תפקידו של הדגן להדביק את מרכיבי התבשיל או המאפה, הרי שהדגן טפל למרכיבים האחרים, ואין בידו כוח לקבוע את הברכה. לפיכך, פשטידת ירקות שעירבו בה קמח כדי להדביק את הפשטידה, מברכים עליה 'האדמה' (שו"ע רח, ב-ג). קציצת דג או בשר שעירבו בה פירורי לחם כדי להגדיל את נפחה ולעשותה רכה, פירורי הלחם טפלים לבשר או לדג, ומברכים על הקציצה 'שהכל' (אבנ"ז או"ח לח).[5] במקרה של ספק, על האדם להחליט לפי הבנתו האם תכלית הדגן לטעם או להדביק וכדומה.

לפעמים יש ספק אם המאכל שלפנינו הוא מאכל אחד שיש בו כמה מרכיבים וממילא צריכים לברך על העיקר ולפטור את הטפל, או שהוא צירוף של כמה מאכלים שצריך לברך על כל אחד מהם בנפרד. לדוגמה, חמין (טשולנט עיסתי) שיש בו גריסים, פשטידת קמח, חתיכות תפוחי אדמה, שעועית ובשר. וגם כאשר פשטידת הקמח התפוררה והתפזרה בכולו, עדיין יש ספק האם החמין נחשב לתערובת אחת וברכתו 'מזונות', או שחתיכות הבשר ותפוחי האדמה נחשבות כמינים נפרדים, מפני שהן ניכרות, וצריך לברך עליהן את ברכותיהן. כפי שלמדנו (בהלכה ג), במצב כזה יש לברך בתחילה על כל מאכל בנפרד: על גריסים 'מזונות', על תפוח אדמה 'האדמה', ועל חתיכת בשר 'שהכל', ואח"כ יאכל את החמין כתערובת.

לגבי ברכה אחרונה, אם אכל כ'זית' ממיני הדגן, מברך 'על המחיה'. לגבי שאר המינים, אם היו מעורבבים לגמרי, עד שלא אכל מהם כ'זית' בנפרד, מפני שכמעט תמיד העלה במזלגו גם מין דגן, יש ספק אם יברך עליהם 'בורא נפשות', שאולי נפטרו בברכת הדגן. אבל אם אכל מהם כ'זית' בנפרד, היינו שבסך כל הפעמים שאכל מהן לבד היה כ'זית', יברך 'בורא נפשות'. וכן אם לא היה בדגן שאכל כ'זית', ובשאר המאכלים היה כ'זית', אף שהיו מעורבים – יברך 'בורא נפשות' (ערוה"ש ריב, ב).


[5]. דין ברכה אחרונה מבואר לעיל בפרק י. בהערה 14 שם מבואר שכאשר אכל כחצי 'זית' שברכתו 'מעין שלוש' וכחצי 'זית' שברכתו 'בורא נפשות', חוששים לדעת המחמירים שאינם מצטרפים לחייב ברכת 'בורא נפשות'. אבל אם הם מאכל אחד שאינו מעורבב לגמרי כאחד, כדוגמת עוגה עם מילוי, או סלט אטריות (נודלס) וכרוב, אם ביחד יש שיעור כ'זית', למרות שהרוב מזונות – מברכים 'בורא נפשות'.

אם הוא מאכל אחד ששני המרכיבים שבו מעורבבים לגמרי, מבואר לעיל י, ט, שבעוגה כל המרכיבים נגררים אחר הקמח, ובתנאי שהוא מהווה לפחות שמינית מכלל המרכיבים, ואז האוכל כ'זית' מברך 'על המחיה'. ובפשטידה אם היה רוב קמח, כשאכל כ'זית' מהתערובת מברך 'על המחיה', ואם לא היה רוב קמח, אם בפועל אכל כ'זית' מהדגן בשיעור אכילת פרס, מברך 'על המחיה', ואם לא אכל כ'זית' מהדגן, מברך 'בורא נפשות'. וראו שם בהרחבות בביאור הדין.

ה – מאכלים נוספים (שניצל, קובה, שטרודל, פלפל ממולא, מוסקה)

על שניצל עוף או דג מברכים 'שהכל'. ואף שבציפוי שלו יש דגן שמוסיף טעם, כיוון שאינו מעורב בתוך המאכל, ומגמתו היא רק להטעים את הבשר מבחוץ, הבשר נשאר עיקר. וכן חצילים מטוגנים שמצופים בקמח או פירורי לחם, ברכתם 'האדמה' (כך המנהג. וגם לסוברים שברכתם 'מזונות', הואיל ויש בזה ספק צריכים לברך 'שהכל').

אבל על קובה, שהיא קציצה שיש לה מעטה עבה של בצק ובתוכה בשר, כיוון שיש לבצק חשיבות עצמית, הוא העיקר ולכן ברכתה 'מזונות'.

וכן על שטרודל שמילאוהו בבשר, כיוון שיש למעטה הבצק שנאפה עם המילוי חשיבות עצמית, אף שהוא דק ומועט יחסית לבשר, הבצק עיקר וברכת השטרודל כולו 'מזונות'. ובסוף, אם היה בבצק כשיעור 'זית' (חצי ביצה), יברך 'על המחיה'. ואם לא היה בבצק כשיעור 'זית' אבל ביחד אכל כ'זית', יברך 'בורא נפשות'. ואם רצה מתחילה להפריד את מעטה המזונות שבשטרודל מהבשר, הרי שהפך אותו לשני מאכלים, ויברך על המזונות לחוד ועל הבשר לחוד, הן ברכה ראשונה והן ברכה אחרונה.

בלינצ'ס (חביתיות), שעשוי מבצק דק שהוכן על מחבת וממלאים אותו בגבינה או בירקות מרוסקים – גם כשהבצק לא טוגן עם המילוי, כל זמן שאינו מעוניין להפריד את המעטה מהמילוי, הרי זה מאכל אחד, וממילא הבצק עיקר וברכתו 'מזונות' (לגבי ברכה אחרונה דינו כשטרודל).

בוטנים אמריקאים, הם בוטנים שמצופים בשכבה עבה של קמח עם מתיקות, וכיוון שהקמח הוא אחד ממרכיבי המאכל, ברכתו 'מזונות'. ואם אכל מהקמח לבדו כשיעור 'זית', מברך בסוף 'על המחיה'. ואם לא אכל מהקמח שיעור כ'זית', אבל משני המרכיבים יחד אכל כשיעור 'זית', יברך 'בורא נפשות'.

יש מאכלים שקשה לקבוע אם יש ביניהם עיקר וטפל, כדוגמת מוסקה, שהוא מאכל העשוי מפרוסות חצילים ממולאות בקציצת בשר, שהואיל ושני המרכיבים שלו חשובים וניכרים, קשה לקבוע איזה מהם חשוב יותר. לפיכך, יאכל תחילה מהחצילים לבד ויברך 'האדמה', ויאכל מהבשר לבד ויברך 'שהכל', ואח"כ יאכלם יחד.

על פלפל ממולא באורז ומעט בשר מברך 'מזונות', מפני שהאורז עיקר, ותפקיד הפלפל לעוטפו ותפקיד הבשר להטעימו. ואם הפריד את המילוי מהפלפל, כדי לאכול כל אחד מהם בנפרד, יברך על המילוי 'מזונות' ועל הפלפל 'האדמה'.

ו – מצייה ומה שעליה

המורח גבינה או חומוס על מצייה, לחמית או קרקר, גם אם מרח שכבה עבה, כל זמן שהממרח נועד להטעים את המאפה, למרות שהממרח חביב עליו מאוד, הוא טפל למאפה, ויברך על המאפה בתחילה 'מזונות' ויפטור את הממרח, וכן בסוף, אם אכל מהמאפה כ'זית', יברך 'על המחיה' ויפטור את הממרח. ואם לא אכל מהמאפה כ'זית', אבל בשניהם יחד יש שיעור כ'זית', כיוון שהממרח טפל למאפה, נחשבים כמאכל אחד שיש בו כ'זית', ויברך 'בורא נפשות' שהיא ברכה כללית יותר. וכן הדין אם הניח על המאפה נקניק כדי להטעים אותו (דעת תורה ריב, א; כה"ח ב).

אבל אם הוא רוצה לאכול את הנקניק מצד עצמו, והוא מניח אותו על המאפה כי טעים לו יותר לאכול את שניהם יחד – אין אחד מהם טפל לחברו, ויברך תחילה 'מזונות' ויאכל מהמאפה, ואח"כ יברך 'שהכל' ויאכל מהנקניק, וימשיך לאכול את שניהם יחד. וכן הדין אם רצה לאכול את המאפה עם חתיכת דג או עם הרבה גבינה או ירקות, שאם הוא רוצה לאכול כל אחד מהם בפני עצמו, יברך על המאפה בנפרד ועל מה שהוא רוצה להניח עליו בנפרד, ואח"כ יאכל אותם יחד (מ"ב ריב, ו; קסח, מה).

לגבי ברכה אחרונה, אם אכל מהמאפה כ'זית' וממה שעליו כ'זית', למרות שאכלם יחד, כיוון שאין אחד מהם טפל לחברו, ולא אפאם יחד – הרי הם כשני מאכלים, ויברך בסוף 'על המחיה' ו'בורא נפשות'. ואם בשניהם לא היה כ'זית', למרות שביחד הם כ'זית', כיוון שאינם מאכל אחד, לא יברך ברכה אחרונה (לעיל י, 14).

גם כאשר יש לו ספק אם המאכל המצורף למאפה טפל אליו, יברך תחילה על המאפה בנפרד ועל המאכל הנוסף בנפרד, ואח"כ יאכלם יחד. ואין בזה חשש ברכה לבטלה, הואיל ומתחילה התכוון שלא לפטור בברכה שבירך על המאפה את המאכל הנוסף (ראו הערה 2). לגבי ברכה אחרונה, אם אכל מהמאפה כשיעור 'זית', יברך 'על המחיה', ועל המאכל הנוסף לא יברך 'בורא נפשות', כי אולי הוא נפטר בברכת 'על המחיה'. ורק אם יאכל מהתוספת כ'זית' בנפרד, יברך גם 'בורא נפשות'. וכן אם לא היה במאפה כ'זית', ובתוספות היה כ'זית', יברך 'בורא נפשות'.

ז – עוגות שונות, גלידה בגביע וקרמבו

עוגה שיש בה מילוי פרי או ירק (שטרודל, כרוכית – פאי), כיוון שהבצק והמילוי נאפו יחד, הרי שמדובר במאכל אחד, וכיוון שיש בו מיני דגן, גם אם הדגן מיעוט הוא העיקר, ולכן מברכים על העוגה 'מזונות'. וכן עוגה שתחתיתה בצק ועליה פרוסות פרי, כיוון שהכל נאפה יחד, הרי שזה מאכל אחד וברכתו 'מזונות'. ולברכה אחרונה, אם אכל מהבצק שיעור כ'זית', יברך על העוגה 'על המחיה'. ואם לא אכל מן הבצק שיעור כ'זית', אבל ביחד עם המילוי אכל שיעור כ'זית', יברך 'בורא נפשות' (ראו לעיל י, 14).

אבל אם אפו תחילה בסיס מבצק, ועליו הניחו קצפת או גלידה או גבינה או ג'לי, אם מה שהניחו על הבצק מרובה, כיוון שלא אפו אותם יחד, גם למה שהניחו על הבצק ישנה חשיבות עצמאית, ולכן צריך לברך על עוגה זו שתי ברכות (מ"ב קסח, מה). וכן בברכה אחרונה, יברך על כל אחד מהם בנפרד, על כ'זית' מהבצק – 'על המחיה', ועל כ'זית' ממה שמעליו – 'בורא נפשות'.

גלידה בתוך גביע העשוי ממיני דגן. אם מבחינתו הגביע תפל, וכל מגמתו להחזיק את הגלידה, מברך 'שהכל' על הגלידה ופוטר את הגביע. אבל אם הוא מעוניין בטעמו של הגביע, הרי שגם לגביע יש חשיבות, ולכן יש לברך גם על הגלידה וגם על הגביע. מצד סדר הקדימה עדיף לברך תחילה 'מזונות' על הגביע, אבל כאשר לא נוח להתחיל לאכול מהגביע, יברך תחילה 'שהכל' ויאכל מהגלידה, וכשיגיע לגביע, יברך 'מזונות' וינגוס מהגביע. בסיום האכילה יברך 'בורא נפשות' (ואם הוא מעריך שאכל מהגביע כ'זית', יברך גם 'על המחיה'. וראו לעיל י, יא).

קרמבו: כיוון שיש חשיבות גם לקצפת וגם לביסקוויט שתחתיו, יש לברך על הקרם 'שהכל' ועל הביסקוויט 'מזונות'. ובסוף, יברך על הקרם 'בורא נפשות', ועל הביסקוויט לא יברך, כי אין בו שיעור כ'זית' (חצי ביצה).

אבל על גליליות גדולות העשויות ממזונות ובתוכם גלידה, כיוון שהמזונות עוטפים את הגלידה, הרי הם מאכל אחד, ומברך עליהם 'מזונות'. ובסוף, אם אכל מהמזונות כשיעור חצי ביצה, מברך 'על המחיה' ופוטר את הגלידה. ואם אכל מהמזונות פחות אבל ביחד אכל שיעור חצי ביצה – מברך 'בורא נפשות'.[6]


[6].. קסטה – גלידה שבתוך שני ביסקוויטים, אף שהמזונות חשובים, כיוון שהגלידה בכמות גדולה, יש לה חשיבות עצמית, ולמדנו במ"ב קסח, מה, שאם לא נאפו יחד אינם מאכל אחד, וכן למדנו בח"א נא, יג, שכל ששני המינים ניכרים, אין אחד טפל לחברו. לפיכך, יברך תחילה 'מזונות' ויטעם מהביסקוויט, ואח"כ יברך 'שהכל' ויטעם מהגלידה. ולבסוף, אם אכל כ'זית' מהמזונות יברך 'על המחיה', ויפטור את הגלידה, הואיל ואפשר לומר שהם מאכל אחד. ואם לא היה במזונות כ'זית', אבל יחד עם הגלידה היה כ'זית', כיוון שהם מאכל אחד, יברך 'בורא נפשות' (כמבואר לעיל י, 14). אבל לגבי גלידה בגביע שהוזכרה לעיל, אין היא והגביע מאכל אחד (שקוטר הגביע גדול ובדרך כלל הגלידה גבוהה מהגביע), ולכן אם היה בכל אחד מהם כ'זית', יברך על כל אחד את ברכתו.

ח – ממתקים

בוטנים מסוכרים, וכן שקדים מצופים בשוקולד, העיקר הוא הבוטן או השקד, והציפוי נועד להטעימו, ומברכים על הבוטן 'האדמה' ועל השקד 'העץ'. ועל סוכריה שיש בתוכה שקד מברכים 'שהכל'. וכן על שוקולד אגוזים מברכים 'שהכל', שהאגוזים טפלים לשוקולד (לעיל ח, ט). בדרך כלל, שם המאכל מצביע על מהותו, שאם הוא נקרא סוכריה או שוקולד, הרי שהפרי שבתוכו טפל, וברכתו 'שהכל'. ואם הוא נקרא בוטן מצופה או שקדים בשוקולד, אזי הפרי עיקר. ומכל מקום גם כאשר הממתק נקרא על שם הפרי, אם מתעורר ספק, שאולי הציפוי עבה והוא העיקר, יברך מספק 'שהכל', שברכת 'שהכל' פוטרת הכל.

גלידה שיש בה חתיכות פרי ואגוזים שנועדו להוסיף בה טעם, הגלידה עיקר, ובברכת 'שהכל' פוטרים את חתיכות הפרי. וכן אם הניחו על הגלידה אגוז, האגוז טפל לגלידה, ובברכת 'שהכל' שעל הגלידה פוטרים את האגוז. ואם לפני שהתחיל לאכול את הגלידה רצה לאכול את האגוז לבדו, יברך עליו 'העץ'.

חטיפים רבים כיום מורכבים מוופל שסביבו שכבה עבה מאוד של שוקולד. מצד אחד ברור שעיקר המאכל הוא השוקולד, ומנגד, כיוון שהוופל ממין דגן יש לו חשיבות. להלכה, הדין תלוי במגמת הוופל, בדרך כלל הוא נועד לתת טעם, וממילא ברכתו 'מזונות'. אבל אם הוא נועד רק כדי להעמיד את השוקולד וליצור לו מרקם מיוחד, נכסס, אזי הוופל טפל, וברכת החטיף 'שהכל'. למעשה, האדם שאוכל צריך להחליט האם יש בוופל חשיבות עצמאית ויברך 'מזונות', או שהוא רק מסייע וטפל לשוקולד ויברך 'שהכל'. ואין לחשוש כל כך לטעות, כי בשני האופנים יוצאים ידי חובה (שעה"צ רח, לא. ולגבי ברכה אחרונה יברך 'בורא נפשות', אלא אם יודע בוודאות שאכל מהדגן שיעור כ'זית' והדגן היה חשוב לטעם. ראו לעיל הלכה ד).

ט – מרק שיש בו כמה מינים

מרק ירקות המקובל כיום, הוא מרק שעיקר טעמו נוצר מאבקת מרק, לפיכך ברכת המים שבו 'שהכל', וברכת הירקות שבו 'האדמה' (לעיל ח, טז). ואם אחד מהם עיקר והשני טפל, מברך על העיקר ופוטר את הטפל. דין זה נחלק לשלושה מצבים:

א) אם רובו הגדול של המרק נוזלים, ויש בו מעט מאוד ירקות, הם טפלים למרק, ומברך על המרק 'שהכל' ופוטר בברכתו את מעט הירקות שבו (שעה"צ רח, כז). ב) אם רובו נוזל ומיעוט חשוב ירקות, למרות שהירקות הם מיעוט, כיוון שיש להם חשיבות, אין כאן עיקר וטפל, וצריך לברך על המרק שתי ברכות, על הירקות 'האדמה', ועל הנוזלים 'שהכל'. ג) אם קרוב לחצי מהמרק הוא ירקות, עד שברור לו שהם העיקר והנוזלים טפל, מברך על הירקות 'האדמה' ופוטר את הנוזלים (מ"ב רב, נד; רה, יג). ואף אם אחר שיסיים את הירקות עוד ישארו כמה כפות נוזלים, הם טפלים לירקות ואין צריך לברך עליהם בנפרד. לגבי ברכה אחרונה, על מרק שעיקרו מים לא יברך, הואיל ולא שתה מהם 'רביעית' ברציפות (כמבואר לעיל י, י), ואם היו בו ירקות ואכל מהם כ'זית' בכדי 'אכילת פרס', היינו כשיעור נפח חצי ביצה בתוך שבע דקות (כמבואר לעיל י, ז), מברך עליהם 'בורא נפשות'.

מרק כופתאות (קניידלאך), אם היו בו הרבה כופתאות, ובדרך כלל הוא אוכל את המרק עם הכופתאות, הכופתאות עיקר ומברך 'מזונות' ופוטר את המרק. ואם היו בו מעט כופתאות, יברך על הכופתאות 'מזונות', ועל המרק 'שהכל'.

מרק שיש בו אטריות וירקות שקשה לבודדם, גם כאשר האטריות מיעוט, הואיל והן מיני דגן – הן העיקר, ומברך בתחילה 'מזונות' ובסוף 'על המחיה' (שו"ע רח, ב). אבל אם היו במרק חתיכות ירק ניכרות שאפשר לבודדן, יש ספק אם הן נחשבות כחלק מהתערובת וטפלות לאטריות. כדי לצאת מהספק, יברך בתחילה על האטריות 'מזונות', ועל הירקות 'האדמה', ורק אח"כ יאכל משניהם יחד (כמבואר לעיל הערה 4). לגבי ברכה אחרונה, אם אכל מהאטריות כשיעור חצי ביצה (במשך 7 דקות), יברך 'על המחיה'. ואם אכל מהירקות בנפרד כשיעור חצי ביצה, יברך גם 'בורא נפשות'. ואם אכל מהאטריות פחות משיעור חצי ביצה אבל מהירקות אכל שיעור חצי ביצה, אפילו אם לא אכלם לחוד, מברך 'בורא נפשות'.[7]

חלב או לבן שהניחו בו מיני דגן שברכתם 'מזונות', והם מעורבבים עד שברוב הפעמים עולה בכף גם ממיני הדגן, יברך על הכל 'מזונות' (לעיל ד). אבל אם אינם מעורבים כל כך, עד שפעמים רבות יאכל לבן או חלב בלא דגן, יברך על הדגן 'מזונות' ועל החלב 'שהכל'. ולגבי ברכה אחרונה, אם אכל מהדגן כ'זית', יברך 'על המחיה' ויפטור את הלבן או החלב. ואם לא היה במה שאכל כ'זית' דגן, אבל יחד עם הלבן היה שם כ'זית', יברך 'בורא נפשות'. ואם אכל את הדגן עם חלב, לא יברך בסוף כלום, שהואיל ואכלם בכף, לא יתכן שהספיק לשתות מהחלב 'רביעית' בזמן שמחייב ברכה אחרונה (ראו לעיל י, י. ולגבי דין שלווה בחלב, ראו לעיל ו, יד).


[7]. כדין אטריות כך דין שקדי מרק, שאם קשה לבודד את שאר מרכיבי המרק, וכבר הוסיף את השקדים למרק, ובדרך כלל הוא מעלה בכף מרק עם שקדי מרק – יברך על הכל 'מזונות'. אבל לכתחילה, לפני שיוסיף את השקדים, נכון שיברך עליהם 'מזונות' ויאכל מהם, ועל המרק יברך את ברכתו ויאכל ממנו, ואח"כ יאכלם ביחד. וזאת משום שפעמים רבות יש ספק אם שקדי המרק הופכים את המרק כולו לטפל להם, כי אולי אינם מרובים או אינם מעורבבים לגמרי במרק. וכדין ירקות כך דין בשר.

לגבי ברכה אחרונה, אם לא היה בשקדי המרק שיעור כ'זית', אין הירקות מצטרפים להשלים לשיעורם, מפני שספק אם הם מאכל אחד. ראו לעיל י, 14.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן