חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

טו – ברכות הראייה

א – פתיחה לברכות הראייה

בכל יום הננו משבחים ומודים לה' על העולם הנפלא שברא למעננו – בברכות השחר, בברכות קריאת שמע ובתפילות. אולם בנוסף לסדר התפילות והברכות הקבועות, לפעמים הננו נפגשים עם מראות מיוחדים, מרגשים ומפעימים, וכדי לבטא את התוכן הערכי שלהם, תקנו חכמים לומר ברכה על ראייתם, ולקשור אותם בכך לשורשם האמוני. לפיכך, תקנו ברכות על ראיית נופים מיוחדים, תופעות טבע, מקומות שהתרחשו בהם ניסים, ישובים חדשים בארץ ישראל, חכמים ומלכים, בריות נאות ומשונות, וכן מראות שמזעזעים את הנפש כמו עבודה זרה או קברים.

חכמים תקנו ברכות אלה כחובה. אמנם כאשר יש ספק לגבי מראה מסוים, אם הוא בכלל הדברים שתקנו לברך עליהם, מחמת הספק אין מברכים, שספק ברכות להקל. והרוצה להדר, יאמר את הברכה בלא שם ומלכות.

כדי לברך את ברכות הראייה, צריכים להתקיים שני תנאים: הראשון, שהמראה יהיה מיוחד ומעורר התפעלות אצל רוב האנשים. השני, שהרואה לא ראה אותו במשך שלושים יום, שאז יש לו בראייתו חידוש (שו"ע ריח, ג; רכד, יג). ואף שיש אנשים רגישים שגם לאחר שבוע יתרגשו מהמראה, ויש אדישים שגם לאחר שנה לא יתרגשו, תקנו חכמים לברך על פי המקובל אצל רוב בני אדם, שאחר שלושים יום מתעורר בנפשם חידוש.

כדי להקל על חישוב הימים, נבאר שיום השלושים ואחד שבו מברכים בשנית, יהיה תמיד לאחר ארבעה שבועות ויומיים. שאם ראה ביום ראשון, יגיע היום השלושים ואחד לאחר ארבעה שבועות ביום שלישי. ואם ראה ביום שני, יגיע היום השלושים ואחד לאחר ארבעה שבועות ביום רביעי.

את הברכה יש לברך בתוך משך זמן הראייה או לכל המאוחר תוך כדי דיבור מסיום הראייה (עי' שו"ע רכז, ג, באו"ה ריח, א, 'במקום').

כאשר כמה אנשים נמצאים יחד ומתחייבים באותה ברכה, נכון שכל אחד יברך לעצמו. וכאשר ישנם כאלה שאינם יודעים לברך או אינם זוכרים את נוסח הברכה, מוטב שאחד יברך עבורם (לעיל יב, ז). ונראה שאם נסעו לטיול משותף, נעשו כקבוצה אחת שרואה את המראות יחד, ועל כן אפשר שאחד יברך בקול עבור כולם, וכל השומעים יענו אחריו אמן (עי' שו"ע ריג, א).

הרואה את המראות הללו על ידי משקפיים, ראייתו נחשבת כראייה רגילה. אבל הרואה את המראות הללו בתמונה או סרט או בעזרת טלסקופ, אינו מברך, שאין ראייה זו מעוררת התפעלות כמו ראייה מוחשית. עובדה היא שאנשים אינם מסתפקים בראיית תמונות וסרטים, אלא יוצאים לטייל כדי לראות את הדברים בעיניהם.

ומאיזה מרחק אפשר לברך? ממרחק שאפשר להתפעל מהמראה המיוחד. על הר וים אפשר לברך ממרחק רב. וכדי לברך על גבעה צריכים להתקרב יותר, על מנת להבחין בצורתה היחודית. וכדי לברך על חכם ומלך, צריכים להתקרב יותר, על מנת להבחין בדמותו. וכדי לברך על בריה נאה, צריכים להתקרב יותר, על מנת להבחין ביופייה.

ב – ברכת ימים, נהרות, מדבריות, הרים וגבעות

מתוך ראיית נופים מרשימים, ניתן להתבונן בגדולתו של הבורא ולומר לפניו ברכה של שבח. לפיכך תקנו חכמים שהרואה ימים, נהרות, הרים, גבעות ומדבריות, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית" (ברכות נד, א). גם מי שאינו מתרגש בראייתם, כל זמן שראייתם נחשבת מרגשת בעיני רוב הבריות ועברו עליו שלושים יום שלא ראם – חייב לברך.

ים תמיד מרשים, ולכן על כל ים ואגם מברכים, ובלבד שיהיו בו מים רבים בכל ימות השנה, ואינו מעשה אדם. לפיכך מברכים על ראיית ים התיכון וים סוף, וכן מברכים על ים הכינרת וים המלח, שיש בהם מים כל השנה. אבל אם האגם נוצר על ידי סכר שעשו אנשים, גם אם יהיה גדול מאוד, אין מברכים עליו, הואיל והברכה נתקנה כשבח למעשה הבורא ולא למעשי בני אדם.

על הים הגדול, הוא האוקיינוס שמקיף את היבשות, מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה את הים הגדול". ואמנם יש סוברים שהים הגדול הוא הים התיכון, שנקרא גדול מפני מעלתו שהוא סמוך לארץ ישראל, או מפני שאף ימים בגודל שלו נחשבים גדולים (תר"י, שו"ע רכח, א). אולם לדעת הרבה פוסקים, רק על האוקיינוס מברכים "שעשה את הים הגדול", ואילו על הים התיכון מברכים "עושה מעשה בראשית". וכך נוהגים (רא"ש, רע"ב, מ"א, מ"ב רכח, ב, עי' באו"ה שם).

לגבי נהרות נאמרו שני תנאים: א) שהם זורמים כטבעם בלא שבני אדם שינו את אפיק זרימתם. ב) שיהיו גדולים לפחות כמו הפרת שנקרא 'גדול' בתורה. וקל וחומר שמברכים על נהרות גדולים יותר כדוגמת הנילוס, הוולגה, הריין, האמזונס והמיסיסיפי. אבל על נהרות רגילים כדוגמת הירקון, הירדן ודומיהם, אין מברכים, כי אינם מרשימים כל כך (מ"ב רכח, ב).

הרים וגבעות: לגבי הרים התנאי שיהיו גבוהים במיוחד ביחס לסביבתם, ולגבי גבעות התנאי שצורתן תהיה מרשימה במיוחד, כגון שיש להן צוקים תלולים ומחודדים, כדוגמת הצוקים המרשימים שבמדבר יהודה. אבל על ההרים הרגילים שבהרי יהודה, שומרון והגליל – אין לברך. על ראיית גמלא, ארבל, מצדה וסרטבה, מברכים, מפני שמראם מיוחד. וכן מברכים על התבור, שגובהו מרשים, ויש לו מראה [1]

מדבר הוא מקום צחיח ושומם, שיורדים בו מעט גשמים. גם על מדבר יהודה מברכים, ובתנאי שהמראה מעורר רושם, כגון שהולכים לטייל בתוכו, וכל השטחים שמסביב שוממים, או שהולכים לנקודת תצפית כדי להביט במרחביו הצחיחים. אבל הרואה אותו תוך נסיעה שגרתית בכביש – אינו מברך.


[1].. על הרים מרשימים שמטיילים נוהגים לנסוע כדי לראותם, ודאי צריך לברך. דוגמאות לכך: בגולן – הר החרמון וגמלא. בגליל – ארבל, הר חזון, הר עצמון, הר מירון, רכס ראש הניקרה (בצידו המערבי). בשומרון ויהודה – הרי גריזים ועיבל, הר כביר, הר טמון, סרטבה, הר בעל חצור, מצדה, מצוק העתקים לכל אורכו בתצפית לבקעת ים המלח. בעמק יזרעאל – התבור והגלבוע (בעיקר הר שאול). בכרמל – הר הכרמל, במקומות שבהם הוא יורד בתלילות לעמק או לים. בנגב ובאילת – מכתשים (מבט לתוך המכתש), הר ארדון (במכתש רמון), הר שלמה, הר צפחות. אלו דוגמאות להרים מפורסמים, אבל כל המתפעל מכיוצא בהם, צריך לברך.

ג – מספר ברכות על נופים שונים

אין ראייה של הר גדול אחד פוגעת בראיית הר אחר, שאם יראה את החרמון ומיד אח"כ יטוס לאירופה ויראה את הרי האלפים, יברך שוב "עושה מעשה בראשית". ורק על ראייה של אותו ההר בתוך שלושים יום אין מברכים.

נמצא שיכול אדם להתחייב בברכת "עושה מעשה בראשית" מספר פעמים ביום אחד, שאם יראה ביום אחד את הים התיכון, ואח"כ את הר-חרמון, ואח"כ את אגם-כינרת, ואח"כ את ים המלח, ואח"כ את ים-סוף, יברך על כל אחד מהם בנפרד. וכן הטס מארץ ישראל לאמריקה, כשיראה את הים התיכון יברך "עושה מעשה בראשית", ואחר שיעבור את אירופה ויראה את האוקיינוס האטלנטי, יברך "שעשה את הים הגדול". ואם יראה מהמטוס הרים גדולים במיוחד – יברך גם עליהם "עושה מעשה בראשית".

הרואה יחד כמה נופים שצריך לברך עליהם, יברך על כולם ברכה אחת. לדוגמה, הנמצא במקום שממנו הוא רואה את ים-כינרת ואת הר-ארבל, יברך על שניהם ברכה אחת.

המטייל באזור שיש בו כמה גבעות מיוחדות שצורתן דומה, כיוון שכולן שייכות לאותו אזור ויש דמיון בצורתן, גם אם יראה אותן בזו אחר זו, יברך ברכה אחת על כולן. וכן לגבי הרים גדולים, כל שהם באזור אחד, על כולם יברך ברכה אחת. לדוגמה, הכרמל כולו נחשב לאזור אחד. ויהודה, שומרון והגליל, שהם שטחים גדולים יותר, נחלקים למספר אזורים לפי תוואי השטח. ויברך על ההרים לחוד ועל הגבעות לחוד, אלא אם כן יראם יחד.

המטייל במדבר יהודה, כשיכנס למדבר יברך על המדבר, ואם אח"כ יראה הר גדול במיוחד – יברך גם עליו. וכשיגיע למקום הצוקים המרשימים, יברך גם עליהם, ואף אם יראה שם אח"כ עוד צוקים מיוחדים, הברכה שבירך בתחילה עולה על כולם, הואיל והם באותו איזור וצורתם דומה.

ד – ראייה שיש בה חידוש והתפעלות

המתגורר סמוך לים או רגיל לנסוע בקרבתו, כיוון שאין לו בראייתו חידוש – אינו מברך, אבל על ראיית ים אחר – יברך. לפיכך, המתגורר קרוב לחוף הים התיכון, או רגיל לנסוע בכביש החוף, אינו מברך על ראיית הים התיכון, ואפילו אם יראה אותו מחוף אחר. ואף אם במקרה יעברו עליו שלושים יום שלא הביט בו – לא יברך, שהואיל ובקלות היה יכול להתבונן בו, אין לו בראייתו חידוש. אבל אם יעזוב את מקומו לשלושים יום, וכשיחזור ירצה להביט בים, יחשב כ'רואה' ויברך. וכן הדין לגבי המתגוררים סמוך להר גבוה או גבעה מיוחדת.[2]

הנמצא רחוק מהנוף המיוחד או שעננים מטשטשים את מראהו, כיוון שראייה זו אינה מעוררת התפעלות, לא יברך עליה. ואם למחרת יתקרב אליו ויראה אותו היטב, תיחשב לו ראייתו כראייה חדשה ויתחייב לברך עליה.

לא ניתן לקבוע בזה מרחקים, כי הכל תלוי בגודל הנוף ובזווית הראייה. והכלל הוא שכאשר המראה מרשים – מברכים.


[2]. יסוד לזה מדין המתגורר ליד מקומות של ע"ז, שאינו מברך על ראייתה, שאינה חדשה לו (תוס' נז, ב, נמוקי יוסף שם, הגה"מ לרמב"ם ברכות י, ט). ולדעת עולת תמיד, כוונתם לומר, שכיוון שלא עוברים שלושים יום בלא שיראה את הע"ז – לא יברך. אולם לדעת א"ר, אפילו אם במקרה לא ראה את הע"ז שלושים יום, לא יברך, כי למתגוררים שם, אין בראייתה חידוש. וכ"כ נהר שלום, פמ"ג, ומ"ב רכד, ג. ומזה נלמד לכל ברכות הראייה. אמנם יש ספק לגבי מי שמתגורר מעט רחוק מהים, כך שבאופן טבעי אינו רואה את הים אלא אחת לכמה חודשים, האם הוא בכלל היכולים לראות את הים בקלות. ולמעשה, אם אכן לא יראה את הים שלושים יום, ויתרגש ממראהו – יברך, כי אולי אינו נחשב מהגרים בסמוך לו, ואף אם יחשב מהגרים בסמוך לו, הלא דעת העולת תמיד ודעימיה, שכל שלא ראה אותו שלושים יום – יברך. אבל אם לא יתרגש – לא יברך.

ה – ברכת ראיית הנופים לימינו

בימינו, כשאנשים רגילים לגמוע מרחקים ברכב כדי להגיע לעבודתם או למפגשים חברתיים ומשפחתיים, פעמים רבות אדם רואה תוך כדי נסיעתו הרים, גבעות וימים, ומתעוררת שאלה, האם יברך גם על ראייה כזו שנעשית כדרך אגב ובאופן שגרתי. יסוד הספק, שבעבר, כשהיו מהלכים ברגל או על חמור, רק לעיתים נדירות ראו את הנופים המיוחדים, ולכן כשהיו רואים את הים, התרגשו מראייתו, וכשהיו מהלכים ליד החוף ופתאום ראו את הרי הכרמל הנישאים ונושקים לחוף, התרגשו מראייתם. אבל כיום, רגילים לנסוע שם הלוך ושוב, והמראה נעשה שגרתי. יתר על כן, בעבר, כאשר אנשים הלכו רגלי ועל חמורים, היו רגילים לראות פחות הרים, ולכן התבור והכרמל נחשבו בעיניהם כהרים מרגשים ביותר. אבל כיום, שאנשים רגילים לטייל בארצות רבות, וכבר ראו הרים גבוהים ונישאים מאלה, הכרמל והתבור עלולים להיראות בעיניהם כהרים בינוניים שאינם מעוררים רושם מיוחד.

למעשה, רק מי ששם ליבו לנופים המיוחדים, נחשב כ'רואה' שצריך לברך. אבל מי שהנופים עברו לפני עיניו בלא שהתבונן בהם – לא יברך. ועל כן יש לחלק בין שני סוגי ראייה: בעת טיול ובעת נסיעה שגרתית. בעת טיול, כיוון שמגמת הטיול להתבונן ביופי הבריאה, ברור שיש לברך על כל הנופים המיוחדים, ובכללם הים, התבור והכרמל, ובלבד שלא ראה אותם שלושים יום ואינו גר או רגיל לנסוע בקרבתם (כמבואר בהלכה הקודמת). וגם מי שבאופן אישי אינו מתפעל, כיוון שיצא לטיול כדי לראות את הנופים, הרי שהוא מחשיב אותם וחובה עליו לברך. ואם יש לו ספק אם המראות שהוא רואה מרשימים מספיק, נכון שיאמר את הברכה בלא שם ומלכות. ואם מטיילים נוהגים לבוא לראותם, סימן שהם מרשימים, ויש לברך עליהם בלא ספק.

אולם בעת נסיעה שגרתית, הדין תלוי בהתפעלות ובהתרגשות. אם המראה מעורר את תשומת ליבו – יברך. ואם אינו תופס את תשומת ליבו, למרות שהוא רואה אותו – לא יברך. לדוגמה, הנוסע מירושלים לחיפה דרך כביש החוף, אם ישים את ליבו לים ויתרגש מעט – יברך. ואם לא – לא יברך. אם ישים לב להרי הכרמל ויתבונן במראם המיוחד ויתרגש מעט – יברך, ואם לא – לא יברך. וכך לגבי התבור, הכנרת והרים נישאים שביהודה ושומרון.[3]

מי שנסע ליד ים או ליד הר גדול, ולא שם ליבו למראהו, ולכן גם לא בירך, ובתוך שלושים יום שוב נסע והתבונן והתפעל מהמראה – לא יברך. ואף שבעת הראייה הקודמת לא התרגש ולא בירך, מכל מקום היא נחשבת כראייה שגורמת שכל מה שיראה בתוך שלושים יום לא ייחשב כראייה חדשה. כי זה שלא בירך בפעם הקודמת לא היה מפני שלא ראה, אלא מפני שלא התפעל מראייתו. אבל אם הראיה הראשונה היתה מרחוק או מזווית שאינה מרשימה – יברך על הראייה השנייה.


[3]. מצד אחד אין לומר שהואיל ותקנו חכמים לברך על הרים וגבעות מיוחדים לפי המקובל בארץ ישראל, חובה לכל רואה לברך עליהם, שכבר למדנו בהערה הקודמת, שאין מברכים על ראייה שאינה מעוררת התפעלות אצל רבים מבני המקום. ולכן כל שאינו מתפעל, כדרך שרבים מהנוסעים אינם מתפעלים, לא יברך. מנגד, אין לומר שהואיל ורבים אינם מתפעלים, גם המתפעל לא יברך, מפני שעיקר תקנת חכמים לברך עליהם נותרה על כנה

ו – רעידת אדמה, כוכבי שביט, רוחות זועפות

בדרך כלל אנו נפגשים עם הטבע המסודר – השמש זורחת ושוקעת כסדרה, הכוכבים נעים במסילותיהם, והכל ניצב על מכונו, ועל כך אנו מודים לה' בברכת 'יוצר המאורות' וב'פסוקי דזמרה'. אולם לפעמים אנו נפגשים עם תופעות יוצאות דופן שמזעזעות את הנפש, עד שנראה כאילו הסדרים שטבע הבורא בעולמו אינם מחזיקים עוד מעמד. אבל עלינו לזכור כי הכל מאת ה' הוא, וגם התופעות החריגות והמזעזעות הם מעשיו וגבורותיו, שנועדו ליישר את העולם ולתקנו, וכפי שאמרו חכמים (ברכות נט, א): "לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב".

חמש תופעות מופלאות ומרעישות הזכירו חכמים: א) החש ברעידת אדמה. ב) הרואה כוכב שביט שטס בשמיים, וכן הרואה כוכב נופל, שהוא מטאור שנפגש באטמוספירה ונשרף עד שאורו מבהיק. ג) על רוחות סערה זועפות. ד) הרואה ברקים. ה) השומע רעמים (שו"ע רכז, א).

ומה יברך? אחת משתי ברכות: או "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שכוחו וגבורתו מלא עולם", או "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית". לכתחילה עדיף לברך על האירועים המפחידים, כדוגמת סערה נוראה, רעידת אדמה חזקה ורעמים, 'שכוחו וגבורתו'; ועל הפחות מפחידים, כדוגמת כוכבים וברקים – 'מעשה בראשית' (עי' מ"ב רכז, ד-ה).

החש ברעידת אדמה, אפילו קלה – מברך. ואם בסמוך לזה יחוש ברעידה נוספת, בברכה שבירך תחילה פטר גם את הרעידה שלאחריה. אבל אם כבר הסיח דעתו והרגיש שוב ברעידת אדמה, יברך בשנית (ברכ"י רכז, ג). ואף שלמדנו לגבי ברכות הראייה שמברכים על אותו מראה רק לאחר שלושים יום, כאן מדובר ברעידת אדמה אחרת, והרי היא כמראה אחר.

הרואה כוכב שביט ובירך על ראייתו, ובלילה שאחריו ראה אותו שוב, לא יברך עליו, הואיל ולא עברו שלושים יום מראייתו. ואם יראה בלילה שלאחריו כוכב שביט אחר – יברך עליו. ואם בלילה אחד יראה שני כוכבי שביט, או כוכב שביט וכוכב שנופל, לא יברך על השני ברכה נוספת, מפני שיש מי שסובר שברכה אחת עולה על כל הכוכבים שאדם רואה בלילה אחד (מ"ב רכז, א-ב).

רוחות סערה: על רוחות חזקות וזועפות במיוחד, כטורנדו והוריקן, שבכוחן לעקור עצים ולהחריב בתים רעועים, יברך 'שכוחו וגבורתו', ואם בירך 'מעשה בראשית' – יצא. ועל רוח פחות זועפת, אבל עדיין חזקה דיה להעיף דברים כבדים ממקומם, יברך אך ורק 'מעשה בראשית' (מ"א רכז, א, עפ"י ירושלמי ותוס'). וכל זמן שמדובר באותה סופה לא יברך עליה פעמיים. אבל אם הסופה הסתיימה ואחר זמן התחילה סופה אחרת, יברך שוב.

על כל תופעת טבע מיוחדת, כדוגמת הר געש בהתפרצותו, גייזר, מפלי מים מרשימים וליקוי חמה או לבנה, צריכים לברך. כי מה שחכמים מנו אינם אלא דוגמאות, ללמדנו שכל הרואה תופעת טבע מרשימה כדוגמתם מברך (ראו שער העין ז, הערה טו; אול"צ ח"ב מו, סג).

ז – ברקים ורעמים

כיוון שגם על הברק וגם על הרעם צריך לברך, ועל שניהם אפשר לברך אחת משתי הברכות, נוהגים לברך תחילה על ראיית הברק "עושה מעשה בראשית", ואח"כ בעת שמיעת הרעם, שקולו מפחיד יותר: "שכוחו וגבורתו מלא עולם".

מי שכבר בירך פעם אחת במשך היום על ראיית ברק ושמיעת רעם, לא יברך עליהם שוב באותו היום. ואף שכל ברק ורעם נוצר בפני עצמו, מאחר שהם נוצרו מתוך אותה מערכת עננים, ברכה אחת עולה לכל הברקים וברכה אחת לכל הרעמים. אבל למחרת, גם אם מדובר עדיין באותה סופה, יברך עליהם שוב. ואף באותו יום, אם נסתלקו העננים לגמרי, ושוב נתכסו השמיים בעננים והחלו ברקים ורעמים, מאחר שמדובר במערכת עננים אחרת, יברך עליהם מחדש (שו"ע רכז, ב, מ"ב ח).

את הברכות על ברקים ורעמים יש לברך סמוך לראייתם או שמיעתם. כלומר 'תוך כדי דיבור', שהוא הזמן שניתן לומר בו שלוש מילים. ואם שהה יותר, הפסיד את הברכה, וימתין אולי יראה עוד ברק, ואז יזדרז לברך 'תוך כדי דיבור'. וכן לגבי שמיעת רעם (שו"ע רכז, ג, מ"ב יב).

כמו כן את הברכה על כוכב שביט, רעידת אדמה או רוח סופה, צריך לברך בתוך האירוע או מיד לאחריו, ואם עבר זמן של 'תוך כדי דיבור' מסיום האירוע, הפסיד את הברכה.[4]


[4]. ראה ברק או שמע רעם בעודו אומר ברכות קריאת שמע, אם הוא נמצא באמצע הברכה או באמצע פרק מפרקי קריאת שמע, לא יפסיק כדי לברך עליהם. אבל אם הוא נמצא בין ברכה לחברתה או בין פרק לפרק, מאחר שזו מצווה עוברת, כי אולי לא יופיעו שוב, רשאי להפסיק ולברך עליהם. ואם ראה ברק או שמע רעם באמצע פסוקי דזמרה, גם באמצע המזמור רשאי להפסיק ולברך. וכן הדין לגבי רעידת אדמה או ראיית כוכב שביט וכיוצא בזה (עי' ח"א כ, ג; מ"ב סו, יט).

ח – ברכת האילנות בימי ניסן

היוצא לגינה או לשדה בחודש ניסן ורואה אילנות פורחים, מברך את ברכת האילנות, כדי להודות לה' על חסדיו שהחיה והפריח את האילנות שעמדו יבשים בחורף.

נוסח הברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם" (ברכות מג, ב).[5]

הברכה היא על עצי פרי בלבד, שצומחת ברכה מפרחיהם שיגדלו לפירות. ותקנו לברך על אילנות ולא על ירקות, משום שהם יותר נאים. ועוד שבאילנות ניכר יותר חסדו של הקב"ה, שהם מצמיחים פירות בלא טרחה. ועוד, שהמזון הבסיסי לקיומו של האדם מגיע ממיני דגן, קטניות ושאר ירקות, ועשה ה' עמנו חסד והוסיף לנו פירות אילן, לגוון את מאכלנו בטעמים עשירים ומשובחים. ולכן אנו אומרים בברכה "שלא חיסר בעולמו כלום", אפילו דברים שאין בהם צורך קיומי.

לכתחילה יש לומר את הברכה על ראיית שני אילנות לפחות, אבל בשעת הצורך אפשר לברך גם על אילן פורח אחד.

מי שלא הספיק לראות את האילנות בפריחתם, וראה אותם לאחר שפירותיהם התחילו לגדול, לא יברך עליהם. אמנם אם פירותיהם קטנטנים ובקושי ניכרים, עוד אפשר לברך עליהם בדיעבד (עי' מ"ב רכו, ד; ברכ"ה ח"ד ד, 121). ראה את האילנות ולא בירך, לא הפסיד את הברכה, ויברך כשיראה אותם שוב (מ"ב רכו, ה).

אמרו חכמים שזמן הברכה בימי ניסן, מפני שאז האילנות רגילים לפרוח, אבל מצד הדין, אפשר לומר את הברכה גם לפני כן או אחרי כן. והמקובלים הפליגו במעלת ברכה זו, שעל ידה נעשים תיקונים עבור נשמות שהתגלגלו באילנות, ותיקונים אלה נעשים דווקא בחודש ניסן. ועל כן כתבו כמה אחרונים, שצריך להקפיד לומר את הברכה דווקא בחודש ניסן. וזריזים מקדימים לברך בראש חודש ניסן. אולם למעשה, מי שלא הספיק לומר את הברכה בחודש ניסן, לדעת רוב הפוסקים יכול להשלימה בחודש אייר (מחה"ש או"ח רכו; יד יצחק א, קצח; ישמח לב או"ח יב).

בארצות הצפון, בהן הפריחה מתאחרת לחודש אייר, מברכים לכתחילה בחודש אייר. ומי שנמצא בצד הדרומי של כדור הארץ, ששם פריחת האילנות מתרחשת בחודש תשרי, יברך על האילנות בחודש תשרי (הר צבי א, קיח).

יש נוהגים שלא לברך ברכה זו בשבת (כה"ח רכו, ד), אולם לדעת רוב הפוסקים, אין סיבה להימנע מברכת האילנות בשבת (יחו"ד א, ב). וכן נהגו במקומות רבים.

אין אומרים את הברכה על אילנות שידוע שהורכבו באיסור, כי לדעת רבים מהפוסקים, אין לשבח את ה' על עץ שנעשתה בו עבירה (הלק"ט ח"א ס, רסה). וכן אין לומר את הברכה על עצי ערלה, שהואיל ואסור ליהנות מפירותיהם, אין ראוי לברך עליהם (רע"א). אבל כל שאין ידוע שהעץ מורכב או ערלה, אפשר לברך עליו.


[5]. הנוסח הספרדי (סידור הרב אליהו) הוא: "אילנות טובות". גם נשים מברכות ברכה זו. למנהג אשכנז אין בכך חידוש, שהרי נשים שרוצות יכולות לברך על מצוות שהזמן גרמן. אולם גם למנהג ספרד נשים יכולות לברך, משום שהזמן הקבוע לברכת האילנות אינו תלוי במצווה אלא בהופעת הפרחים באילנות. וזה לא נחשב כמצווה שהזמן גרמה, אלא המציאות הטבעית גרמה. ראו בפנה"ל תפילת נשים ב, ח.

ט – ברכת הודאת גשמים

הורדת הגשמים מן השמיים היא אחד הביטויים המוחשיים לשפע החיים שהקב"ה מעניק לעולם, שכן בגשמים תלויים חיי האדם, החי והצומח. ולכן בכל ימות החורף בברכה השנייה שבתפילת עמידה אנו משבחים את ה' על הגשמים שהוא מוריד לעולם, ובברכה התשיעית מבקשים שיוריד לנו גשמי ברכה.

בשנה שנעצרו בה הגשמים, תקנו חכמים שאם אחר כך החלו לרדת, יברכו הכל ברכת הודיה, כל אדם לפי הראוי לו: מי שיש לו שדה שהוא הבעלים היחיד שלה, יברך 'שהחיינו'. ומי שיש לו שדה בשותפות עם חבירו או שהוא נשוי ואשתו שותפה עמו בנכסיו כפי שמקובל, יברך 'הטוב והמטיב'.

מי שאין לו שדה, יאמר ברכת הודיה כללית שמבוססת על נוסח 'נשמת': "מודים אנחנו לך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו. ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רנה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמיים, ורגלינו קלות כאיילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, ולברך את שמך מלכנו, על אחת מאלף אלפי אלפים, ורבי רבבות פעמים הטובות ניסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו. מלפנים ממצרים גאלתנו ה' אלוהינו, ומבית עבדים פדיתנו, ברעב זנתנו ובשבע כלכלתנו, מחרב הצלתנו ומדבר מלטתנו, ומחליים רעים ורבים ונאמנים דיליתנו. עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך. ואל תטשנו ה' אלוהינו לנצח. על כן אברים שפלגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפנו, ולשון אשר שמת בפינו, הן הם יודו ויברכו את שמך מלכנו. ברוך אתה ה', א-ל רוב ההודאות" (כך הוא נוסח אשכנז, ובנוסח ספרד ישנם שינויים קלים).

יש סוברים, שגם אלה שיש להם שדה צריכים בנוסף לברכת 'שהחיינו' או 'הטוב והמטיב' לומר את ברכת 'מודים' (רא"ה וריטב"א). אולם רבים סוברים, שהואיל והם צריכים לברך את ברכת ההודאה האישית שלהם, שוב אינם רשאים לברך 'מודים' (רי"ף, רמב"ם, שו"ע רכא, ב). בעלי שדות שרוצים להדר, יאמרו את ברכת 'מודים' בלא שם ומלכות.

אין אומרים את ברכת ההודאה על גשם מועט, אלא רק לאחר שהטיפות יצאו כחתן לקראת כלה (ברכות נט, ב). כלומר, כאשר יתקבצו הגשמים על הארץ, ובעקבות המטר היורד ומכה במים, יעלו כמין בועות וטיפות כלפי מעלה, עד שיראו כמחול של חתן וכלה (שו"ע רכא, א). וזאת למרות שעדיין לא ירדו מספיק גשמים כדי להרוות את האדמה ולמלא את מאגרי המים.

אם לאחר שבירכו על הגשמים חזרו הגשמים ונעצרו, וחזרו להתפלל על הגשם, ושוב ירדו להם גשמי ברכה, יחזרו לברך ברכת הודאה על הגשמים כבראשונה.[6]


[6]. יש אומרים שבארץ ישראל הזקוקה לגשמים, גם אם לא נעצרו מברכים על ירידתם (הלק"ט א, קצ, מאמ"ר). אולם משו"ע רכא, א, משמע שמברכים רק אם הצטערו על עצירתם. וכ"כ לבוש ופמ"ג (ועי' באו"ה 'אם'). יש שהסתפקו שמא בזמננו, שנמצא פתרון כולל לאספקת המים על ידי התפלת מי ים, מי שאין לו שדה אינו צריך לברך על ירידת הגשמים. למעשה, גם היום, עדיין יש תועלת רבה מירידת הגשמים, ורגילים להצטער מעצירתם, ולכן אין לבטל את תקנת חכמים לברך.

י – קשת בענן

הרואה את הקשת בענן, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". ובכל פעם שרואים קשת יש לברך מחדש על ראייתה, למרות שלא עברו שלושים יום מראייתה הקודמת. משום שכל הופעה של קשת היא חדשה, שכן הקשת הקודמת חלפה לה (ברכ"י; מ"ב רכט, ב).

הנוסח המיוחד של הברכה מכוון כנגד הברית שכרת ה' עם נח וזרעו אחריו, שלא יהיה עוד מבול על הארץ, שנאמר (בראשית ט, יב-טז): "וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלוֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ".

אמרו חכמים (חגיגה טז, א), שאין ראוי להסתכל בקשת, מפני שהקשת מגלה את כבודו ואת בריתו של ה', וכל המסתכל בה הרבה אינו חס על כבוד קונו. אבל הסתכלות קצרה כדי לברך את הברכה ודאי מותר. ויש אומרים, שמאחר שאין ראוי להסתכל בקשת, הרואה אותה יברך, אבל אין ראוי לספר לחבירו שהקשת נראית בשמיים (מ"ב רכט, א). ויש אומרים להיפך, שאדרבה נכון לומר לחבירו שיראה את הקשת, כי לכך נועדה, להזכיר לבני האדם שבזכות הברית – ה' מקיים את העולם ויתעוררו לתשובה (ברית כהונה מערכת ק, ג). וכך נוהגים.

יא – ברכת החמה

הרואה חמה בתקופתה, כשכל כוכבי השֶבֶת חוזרים למקומם כפי שהיו בעת שנתלו בשמיים בבריאת העולם, מברך "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית". מאורע זה קורה כל מחזור גדול של חמה, היינו אחת לעשרים ושמונה שנה.

לעולם זמנה של ברכת החמה ביום רביעי בבוקר, כיום בריאתה. בפעם הקודמת היה זמנה בי"ד ניסן תשס"ט, וזמנה של ברכת החמה הבאה יהיה בכ"ג בניסן תשצ"ז.

זמן הברכה הוא בבוקר, מוקדם ככל האפשר, שזריזים מקדימים למצוות. והואיל וזו ברכה נדירה, רבים רוצים לקיימה בהידור, וקמים לתפילת ותיקין, ומיד לאחר סיום התפילה יוצאים החוצה ברוב עם ומברכים את ברכת החמה. יש נוהגים להוסיף עוד מזמורים של שבח על בריאת המאורות, כגון "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל" (תהלים יט), ו"הַלְלוּיָ-הּ הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם" (תהלים קמח), והלל הגדול (תהלים קלו).

מי שלא בירך מיד בבוקר, לדעת רבים, יכול בשעת הדחק לברך עד חצות היום (א"ר, דגמ"ר, ערוה"ש, מ"ב רכט, ח). ויש אומרים שרק עד שלוש שעות יכול לברך (מ"א), ויש שמחמת הספק חששו לדעתם שלא לברך בשם ומלכות אחר שלוש שעות (חת"ס או"ח נו, בא"ח עקב יט).

כאשר השמיים מכוסים בעננים והשמש לא נראית כלל, אין לברך את ברכת החמה, למרות שיש ממנה אור (חת"ס או"ח נו).

דין נשים כגברים, שכן אין הזמן גורם את חיוב הברכה אלא מקומה הייחודי של החמה, וכך נהגו נשים רבות. ויש סוברים שנשים אינן נוהגות לברך, ולדעתם, הרוצה לזכות בברכה, תשמע את הברכה מפי שליח הציבור (עי' יחו"ד ח"ד יח, ו).

ברכת הלבנה שהגברים מברכים בכל חודש מבוארת בפניני הלכה זמנים (א, טז-יח).

יב – בריות יפות ואילנות

הרואה בעלי חיים נאים או מוצלחים במיוחד, וכן הרואה אילנות נאים או טובים במיוחד, וכן הרואה אדם נאה במיוחד, יהודי או גוי, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שככה לו בעולמו" (ברכות נח, ב). פעמים רבות אנשים רגילים להתפעל מבריות יפות או חזקות או גדולות במיוחד, ויש שאף עורכים תחרויות יופי או כוח בין בריות מסוימות (אנשים ובעלי חיים). ואף שאיננו מעריצים את היופי או הכוח או הגודל כפי שהעריצו היוונים, מכל מקום איננו מתעלמים מערכם. ועל כן תקנו חכמים שהרואה בריה שאנשים רגילים להתפעל מיופיה, גודלה או כוחה, יאמר ברכת שבח לה', ויבליט בכך שהכל ממנו יתברך. ומזה שאת אותה הברכה מברכים גם על בעלי חיים וגם על אדם, ניתן ללמוד שאיננו רואים ביופי מעלה אנושית ייחודית.[7]

ואף שחכמים תקנו ברכה זו כחובה, רבים נוהגים שלא לברך אותה, משום שפעמים רבות קשה לרואה להחליט האם הבריה שלפניו יפה מספיק כדי לברך עליה. אבל מצד הדין ראוי לאדם שלא לחשוש יותר מדי, שכן חכמים נתנו בידו את ההחלטה, וכל שהוא רואה בריה שהיא נאה במיוחד – יברך.

שני סוגים של בריות נאות ישנם: הסוג הרווח הוא בריות שנחשבות יפות או מוצלחות במיוחד לעומת בני מינם. כמו סוס שהוא נאה וחזק במיוחד, הרבה יותר משאר בני מינו, ומי שמבחין בזה – יברך. ומי שאינו רגיל להתבונן בסוסים – לא יברך, הואיל ואינו יכול להבחין בייחודו של סוס זה. ואם אחר שיאמרו לו שזה הסוס נאה וחזק במיוחד, יבחין בכך ויתפעל – יברך. וכן הרואה פרה שמניבה חלב יותר מכל שאר הפרות – יברך. וכן לגבי שאר החיות, וכן לגבי שאר האילנות.

הסוג השני הוא מינים שנחשבים יפים במיוחד לעומת שאר המינים, עד שאנשים הולכים לראותם. כגון דגים יפים שבמפרץ אילת, שנחשבים יפים במיוחד לעומת הדגים המוכרים. וכן תוכי גדול ומרהיב בצבעיו, שנחשב יפה לעומת שאר העופות. וכן מינים של עצי ענק שנחשבים מרשימים לעומת שאר העצים. וכל הרואה אחד מן המינים הללו צריך לברך.

כשם שמברכים על בעלי חיים כך מברכים על ראיית אדם נאה או גדול או חזק במיוחד או ספורטאי בעל הישגים בולטים במיוחד, כדוגמת אלוף מקומי, או בעל מדליה אולימפית. ונראה שאם היופי המיוחד נוצר על ידי ניתוחים פלסטיים או הכוח המיוחד על ידי שימוש בסטרואידים, כיוון שאינו טבעי, אין לברך עליו. אף שבעבר גם גברים ברכו על נשים יפות במיוחד, כיום מפני הצניעות אין זה מקובל וראוי (עי' ירושלמי ברכות פ"א סוף ה"א, ובהרחבות).


[7]. כשהיופי בא בהתנגשות ובסתירה עם המידות הטובות – הוא נחשב לשקר והבל, שנאמר (משלי לא, ל): "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל". וכאשר היופי משקף את הפנימיות הרוחנית היפה שבאדם, הוא משובח, והוא היופי שמציינת התורה אצל האמהות. אך בדרך כלל אין קשר בין היופי לבין האופי הפנימי, ויש יפים מאוד בעלי מידות מקולקלות, ויש מכוערים בעלי מידות טובות. כשהעולם יתוקן, תיווצר אחדות בין עולם הרוח ועולם החומר, ואזי היופי הפנימי יתבטא כלפי חוץ במראה היפה.

יג – המשך ההלכה למעשה

על כל בריה ובריה שהיא יפה במיוחד מברכים ברכה בפני עצמה, שאם ראה אדם נאה במיוחד – יברך, ואם ראה אח"כ חתול נאה במיוחד – יברך שוב, ואם יראה אח"כ כלב או סוס נאה במיוחד – יברך שוב, וכך על כל חיה ודג. וכן אם יראה אילן נאה במיוחד – יברך, ואם יראה אח"כ אילן מסוג אחר נאה במיוחד – יברך שוב. ואפילו אם יראה את כולם ביום אחד, יברך על כל אחד ואחד מהם ברכה בפני עצמה. אבל אם יראה שני מינים יחד, ברכה אחת עולה לשניהם.

נחלקו הפוסקים האם כשיראה את אותה הבריה לאחר שלושים יום יברך עליה שוב. למעשה, על אותה בריה לא יברך שוב לעולם, אבל אם יראה לאחר שלושים יום בריה אחרת מאותו סוג, ומבחינה מסוימת הבריה שיראה אף תהיה נאה מהבריה שראה בפעם הקודמת, יברך שוב. וכיוון שהיופי מורכב, אפשר לומר שכל אימת שיראה בריה אחרת נאה במיוחד, שאינה נחשבת באופן מובהק לפחות יפה ממה שראה בעבר, ניתן לקבוע בוודאות שמצד מסוים היא נאה הימנה, ולכן אם עברו שלושים יום מהראייה הקודמת, יברך שוב. כלומר על אותו סוס שכבר בירך עליו לא יברך עוד לעולם, אבל אם אחר שלושים יום יראה סוס אחר נאה במיוחד, כיוון שהוא שונה קצת במראהו ואינו נחשב לפחות נאה מן הקודם – יברך. וכן הדין לגבי אדם, שעל אותו אדם נאה במיוחד לא יברך שוב, אבל אם אחר שלושים יום יראה עוד אדם נאה שאינו פחות נאה מהקודם, כיוון שיופיו שונה במקצת – יברך. וכן הדין לגבי כל בריה ובריה.[8]


[8]. מחמת הספק אימתי בריה נחשבת לנאה במיוחד, רבים נהגו שלא לברך ברכה זו (עי' ח"א סג, א; שעה"צ רכה, לג). אבל אף פוסק לא קם לבטל ברכה זו מן העולם. לפיכך, כל שהוא יודע שהבריה שלפניו נאה במיוחד – צריך לברך. אבל אדם שגם אחר שאומרים לו שזה הסוס נאה במיוחד ואף זכה בתחרות סוסים, אינו מבחין ביופיו, לא יברך. מפני שאף שהוא רואה אותו מ"מ הוא אינו רואה את יופיו המיוחד.

לדעת הרבה פוסקים, אם לא ראה את הבריה הנאה שלושים יום יברך עליה שוב, כמו בשאר ברכות הראייה (מאירי, רא"ש, רדב"ז, רמ"א ועוד). ולדעת ראב"ד, כיוון שאין כל כך התחדשות והתפעלות ממראה של בריה נאה, מברכים עליה פעם אחת בלבד, וגם על אחרת מאותו הסוג אין מברכים אלא אם כן תהיה נאה מקודמתה. וכ"כ רא"ה, ריטב"א, רבנו מנוח, ושו"ע רכה, ט-י. י"א שכל זה הוא דווקא בתוך שלושים יום, אבל אם יראה אחר שלושים יום בריה נאה אחרת מאותו הסוג – יברך (ספר הבתים, נהר שלום). ורוה"פ מבארים בשיטת ראב"ד, שגם על בריה אחרת ואחר שלושים יום, רק אם היא תהיה נאה מהראשונה – יברך (שו"ע רכה, ט-י, מ"ב כט-ל). אלא שכמדומה שאפשר לפרש בדבריהם, שכל שמבחינה מסוימת הבריה השנייה נאה יותר – יברך. וק"ו שכך הדין לדעת כל הראשונים והאחרונים שלא קיבלו את דברי הראב"ד. ועוד, שדברי ראב"ד מבוססים על כך שאין חידוש בראייה השנייה של בריה אחרת מאותו הסוג, אבל אם היא נאה מאוד, ובפועל הוא מתפעל מראייתה, מסתבר שגם לראב"ד יברך. כשאין מברכים מחמת הספק, כתב במ"ב לב, שטוב לאומרה בלא שם ומלכות.

לדעת הלכות קטנות (ח"א ס, רסה), אין לשבח לה' על בריות שנולדו באיסור כלאיים. ולדעת שאלת יעב"ץ (א, סג), הואיל ואח"כ מותר להשתמש בעץ או בבעל החיים שנוצרו באיסור, מברכים עליהם. למעשה, כאשר ידוע בוודאות שהבריה נוצרה באיסור, מספק יש להחמיר שלא לברך עליה. אבל כשאין ידיעה ודאית שכזו, יש לברך.

יד – משנה הבריות

העולם הזה אינו מושלם, יש בו פגעי טבע שונים, רעידות אדמה, בצורות, קור וחום. גם האדם אינו מושלם, ולעיתים נולד אדם בעל מום, משונה ביותר, והצער על כך גדול. למרות זאת צריכים להתחזק באמונה ולדעת כי ה' ברא את העולם חסר, כדי שנצטרך להתמודד עם קשיים ונזכה מתוך כך לגלות את הכוחות הגנוזים בנו ולהיות שותפים בתיקונו של העולם. לכן, גם בעת אסון שאיננו מבינים את פשרו נצטווינו לברך 'דיין האמת'. כמו כן, למרות שאיננו מבינים מדוע ישנם מומים ופגמים בעולם, צריכים אנו להאמין שהבורא, יודע תעלומות, מנהיג את עולמו כראוי ולטובה, ועל כן תקנו חכמים לברך על ראיית אדם משונה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם משנה הבריות".

רק על שינוי גדול מברכים, כגון: על הנולד ללא כף יד או רגל; או שמרוב גובהו אינו יכול לעמוד זקוף וקומתו נכפפת; או שהוא ננס מאוד; או שכל שערותיו דבוקות זו לזו; או תאומי-סיאם, שמחוברים מלידתם זה בזה; או שידיו קצרות מאוד ביחס לגופו, וכל כיוצא בזה. וכן מברכים על בעל חיים שנולד עם מום משונה ביותר. ועל כל סוג וסוג של שוני מברכים בנפרד. אמנם אם ראה שני אנשים משונים יחד, ברכה אחת עולה לשניהם.

גם בזה נחלקו הפוסקים, אם מברכים שוב אחר שלושים יום על אותו שוני, והואיל וספק ברכות להקל, מברכים על כל סוג של שוני פעם אחת בלבד.[9]

יש להיזהר מאוד שלא להעליב את בעל המום תוך כדי אמירת הברכה. ובכל מצב שיש חשש שהוא יעלב, יש לברך בחשאי. ואם גם זה עלול להעליב אותו, עדיף שלא לברך כלל. מפני שהאיסור להעליב ולצער אדם, וקל וחומר אדם סובל, גדול יותר מהמצווה לברך ברכות אלו.

מי שבעקבות תאונה או מחלה נעשה בעל מום ומשונה, אין מברכים עליו 'משנה הבריות'. אם הוא משתתף בצערו, יברך בפעם הראשונה שיראה אותו: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת" (שו"ע רכה, ט).


[9]. נראה שבזה גם אם יראה אדם אחר קצת יותר משונה אבל באותו סוג של שוני, לא יברך. ואף שכיוצא בזה בבריות נאות מברך, כאן שאין נוח להתבונן ולעיין אם השוני גדול יותר מקודמו, אין לברך. וכך משמע קצת משו"ע רכה, ט-י. אמנם אם יהיה ברור לו שהשוני גדול יותר והדבר יעורר אצלו רגשות צער – יברך.

טו – ברכות למבקרים בגן חיות – ראיית קוף ופיל

המבקרים בגן חיות זוכים לברך פעמיים 'משנה הבריות'. שכל הרואה את הקוף או את הפיל, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם משנה הבריות" (ברכות נח, ב; שו"ע רכה, ח). אמנם אם יראה אותם יחד, ברכה אחת תעלה על שניהם. אבל אם הם נמצאים במקומות שונים, יש לברך ברכה מיוחדת על ראיית כל אחד מהם.

דווקא על פיל וקוף תקנו לברך, מפני שמראם מעורר השתאות מיוחדת, יותר משאר בעלי חיים, שאע"פ שהן חיות הן דומות במידת מה לאדם. הקוף דומה לאדם בצורת גופו ובדרך שימושו בידיו. והפיל חריג בין החיות בכך שעורו חלק ללא שערות, והוא משתמש בחדקו כמו ביד (מאירי ברכות נח, ב).

כל שלא ראה אותם שלושים יום, כשיראה אותם שוב יחזור ויברך. ואמנם לגבי שאר בריות נאות ומשונות נהגו לברך רק על ראייתם הראשונה, מפני שאין ברור כל כך האם הם מספיק משונים או יפים. אבל כאן שברור שעל הפיל והקוף תקנו לברך, אם עברו שלושים יום שלא ראה אותם – חוזר ומברך.

עוד ברכה שייכת למבקר בגן חיות: כשיראה תוכי מרהיב בצבעיו, או חיה אחרת יפה במיוחד – יברך 'שככה לו בעולמו'. וכיוון שמדד היופי אינו ברור דיו, ואפשר שיש שם עוד חיות יפות, יברך על מין יפה אחד ויכוון בברכתו לפטור את כל שאר החיות היפות שבגן. ואם יעברו עליו שלושים יום עד שיראה אותן שוב – יחזור לברך.

טז – עבודה זרה ובתי גויים רשעים

כשיהודי נפגש בדרכו בעבודה זרה, כולו מתמלא זעזוע מגודל חטאם וטעותם של עובדיה, ושאלה עולה בליבו: איך ה' נותן להם לחטוא כל כך. אבל עליו להתיישב בדעתו ולהבין שהקב"ה מנהיג את העולם בסבלנות, ונותן לבני האדם להגיע בעצמם אל האמת ללא התערבות ניסית. וכך באופן טבעי, דרך נסיונם והכרתם של בני האדם, הקב"ה מגלגל את הנסיבות עד שטעות אחר טעות מתבטלת מן העולם. בדרך זו, בתהליך הדרגתי שבני האדם שותפים בו, יגיע העולם אל האמונה השלימה. אם יבחרו בטוב, התהליך יהיה קצר, ואם ירבו לטעות, התהליך יהיה ארוך ומיוסר. כדי לקבוע בליבנו את הידיעה הזו, תקנו חכמים ברכה על ראיית עבודה זרה, וברכה על ראיית המקום שנעקרה ממנו.

הרואה עבודה-זרה, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו" (ברכות נז, ב, שו"ע רכד, א). ודווקא כשיראה את העבודה הזרה עצמה, היינו את הפסל או המזבח – יברך, אבל על הבניין שבו היא נמצאת לא יברך (ב"ח. גם על כנסייה וצלב אין מברכים, ראו בהרחבות).

ראה את אותה עבודה זרה שוב בתוך שלושים יום – לא יברך. ואם עברו שלושים יום – יברך. וגם אם לא עברו שלושים יום, אם ראה עבודה זרה אחרת אפילו מאותו סוג – יברך.

המתגוררים בין עובדי עבודה זרה, הואיל והם רגילים לראות את הפסלים שלהם, אינם מברכים על ראייתם. ואפילו אם בפועל לא ראו אותם שלושים יום, כיוון שראייתם נחשבת אצלם לשגרתית ואין בה חידוש – לא יברכו (רמ"א רכד, א, א"ר, מ"ב ג). אבל אם יראו פסלים של דת אחרת שאינם רגילים בה – יברכו.

הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה-זרה, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעקר עבודה-זרה מארצנו". ובחוץ לארץ יחתום: "מהמקום הזה". ואחר הברכה יאמר: "כשם שעקרת אותה מהמקום הזה, כן תעקור אותה מכל המקומות, והשב לב עובדיהם לעובדך". ואף אם נעקרה ממקום אחד והועתקה למקום אחר, על המקום שנתבטלה יברך על ביטולה, ועל המקום שהיא קיימת בו, יברך "שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו" (שו"ע ורמ"א רכד, ב). ראוי למדריכי הטיולים שיכללו אתרים שהיו בהם פולחנים של עבודה זרה, ויתארו בפני המטיילים איך בעבר היו עובדיהם בטוחים כי לעולם ימשיכו לעובדם, ולבסוף על ידי השפעת אמונת ישראל, נתבטלה העבודה זרה הזו מן העולם, ולאחר מכן יברכו כולם את הברכה.

הרואה בתים מכובדים של גויים רשעים, או בתי משפט ושלטון שלהם, יאמר: "בֵּית גֵּאִים יִסַּח (יהרוס) ה'" (משלי טו, כה). וכן יאמר כאשר יראה בניין שעובדים בו עבודה זרה בלא שיראה את הפסל עצמו, וכן יאמר כשיראה מסגד של רשעים שונאי ישראל. וכאשר יראה אותם בחורבנם, יאמר: "אֵ-ל נְקָמוֹת ה', אֵ-ל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ" (תהלים צד, א). (שו"ע רכד, יא, מ"ב טו).[10]


[10]. עוד תקנו חכמים שלוש ברכות מיוחדות על חורבן מלכות בבל הרשעה שהחריבה את בית מקדשנו. הרואה את עיר מלכותם שנחרבה, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחריב בבל הרשעה". הרואה את ביתו של נבוכדנצר, מברך: "ברוך… שהחריב ביתו של נבוכדנצר הרשע". הרואה מקום שכל בהמה שתעבור עליו אינה יכולה לזוז אם לא יתנו עליה מעפר המקום ההוא, והוא סימן להתקיימות העונש "וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד" (ישעיה יד, כג), שתתמעט אדמתה, מברך: "ברוך… אומר ועושה גוזר ומקיים" (ברכות נז, ב, שו"ע רכד, ג-ד). כיום רק מקום עיר מלכותם ידוע (כה"ח רכד, י).

כתב רע"א עפ"י מהרש"א, שהמבטל ע"ז בעצמו יברך: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעקור עבודה זרה מארצנו". בכלל האיסור להתרחק מע"ז, נכלל גם האיסור לבקר בכנסיות, שנאמר (ויקרא יט, ד): "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים", ולמדו חז"ל שאסור להסתכל בציורים הקשורים לעבודה זרה (שבת קמט, א; שו"ע יו"ד קמב, טו).

יז – חכם הרזים

הרואה חכם מחכמי ישראל אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שֶחָלַק מחכמתו ליראיו". והרואה חכם מחכמי אומות העולם אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם" (ברכות נח, א; שו"ע רכד, ו-ז).

בברכות אלו אנו משבחים לה' על החכמה שהעניק לבני אדם. שהחכמה היא יסוד העולם, שבה ברא ה' את העולם, שנאמר (משלי ג, יט): "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ". והוא ברוב חסדו נתן ממנה לבני אדם, כדי לזכותם להיות שותפים עמו בתיקון עולם. לחכמים הגדולים חלק חשוב בגילוי החכמה והנחלתה, ובזכותם העולם מתפתח ומתעלה, ועל כן תקנו לברך על ראייתם.

הבדל עמוק ישנו בין חכמת התורה לחכמות החיצוניות. שחכמת התורה היא החכמה האלוקית שמגמתה תיקון מהותי של האדם והעולם, באור האמונה והמוסר, ולא ניתן להבינה כראוי בלי יראת שמיים ודבקות בה'. ואילו שאר החכמות עוסקות בהבנת הצד החיצוני של העולם ושכלולו – בחקר הנפש, החברה, ההיסטוריה, הכלכלה, הטבע והגוף. לחכמות אלו ערך רב, ועל כן הן נחשבות ענף של החכמה האלוקית, אלא שהן חכמות חיצוניות לעומת חכמת התורה, וכדי להבין אותן אין הכרח להיות ירא שמיים.

ההבדל בין החכמות בא לידי ביטוי בנוסח הברכה. על חכם בחכמות חיצוניות מברכים: "שנתן מחכמתו לבשר ודם", לבטא את גודל המתנה, שאף שהאדם הוא בשר ודם, נתן לו ה' מחכמתו. ועל חכמי ישראל מברכים: "שחלק מחכמתו ליראיו". הנוסח 'חלק' מבטא שותפות, שכן לחכמי התורה יש חלק עם ה' בתורה. והם נקראים 'יראיו', מפני שיראת שמיים היא תנאי להבנת התורה.

על חכם יהודי החכם בחכמות חיצוניות התעורר ספק כיצד לברך. למעשה נראה, שאם הוא ידוע כירא שמיים שעוסק בתורה, יש לברך עליו את הברכה שנתקנה על חכמי ישראל, כיוון שחכמתו נמשכת מהתורה ומחוברת אליה, והרי הוא בכלל יראיו. ואם הוא לא נודע ככזה, יש לברך עליו את הברכה שנתקנה על חכמי אומות העולם.

גם כיום צריכים לברך ברכות אלו. ואמנם יש סוברים שנתמעטו הדורות, וכבר אין לנו חכמים מופלגים שראוי לברך עליהם (חסד לאלפים רכד, יב). ויש אומרים שבימינו קשה למדוד ולהכריע מי חכם גדול שראוי לברך עליו, ומחמת הספק אין לברך (ערוה"ש רכד, ו). ויש אומרים שמחמת הספק, יש לומר את הברכות הללו בלא שם ומלכות (ציץ אליעזר יד, לז).

אולם לדעת רוב הפוסקים, גם היום יש לברך על חכמים, וכן נוהגים רבים למעשה (עי' ביחו"ד ד, טז, ופס"ת רכד, 17). והחכמה נקבעת לפי ערך הדור, שאם החכם נחשב כאחד מגדולי חכמי הדור, בין בתורה ובין במדע, מברכים עליו. וכאשר יש לאדם ספק אם החכם שלפניו אכן מופלג בחכמתו, יברך בלא שם ומלכות.

הרואה אותו חכם פעם נוספת, אם לא ראה אותו יותר משלושים יום – יברך שוב, כדין שאר ברכות הראייה. ועל חכם אחר, אפילו בתוך שלושים יום – יברך.

יח – על ראיית חכמי ישראל וחכמי אומות העולם

הרואה חכם מחכמי ישראל אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שֶחָלַק מחכמתו ליראיו". והרואה חכם מחכמי אומות העולם אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם" (ברכות נח, א; שו"ע רכד, ו-ז).

בברכות אלו אנו משבחים לה' על החכמה שהעניק לבני אדם. שהחכמה היא יסוד העולם, שבה ברא ה' את העולם, שנאמר (משלי ג, יט): "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ". והוא ברוב חסדו נתן ממנה לבני אדם, כדי לזכותם להיות שותפים עמו בתיקון עולם. לחכמים הגדולים חלק חשוב בגילוי החכמה והנחלתה, ובזכותם העולם מתפתח ומתעלה, ועל כן תקנו לברך על ראייתם.

הבדל עמוק ישנו בין חכמת התורה לחכמות החיצוניות. שחכמת התורה היא החכמה האלוקית שמגמתה תיקון מהותי של האדם והעולם, באור האמונה והמוסר, ולא ניתן להבינה כראוי בלי יראת שמיים ודבקות בה'. ואילו שאר החכמות עוסקות בהבנת הצד החיצוני של העולם ושכלולו – בחקר הנפש, החברה, ההיסטוריה, הכלכלה, הטבע והגוף. לחכמות אלו ערך רב, ועל כן הן נחשבות ענף של החכמה האלוקית, אלא שהן חכמות חיצוניות לעומת חכמת התורה, וכדי להבין אותן אין הכרח להיות ירא שמיים.

ההבדל בין החכמות בא לידי ביטוי בנוסח הברכה. על חכם בחכמות חיצוניות מברכים: "שנתן מחכמתו לבשר ודם", לבטא את גודל המתנה, שאף שהאדם הוא בשר ודם, נתן לו ה' מחכמתו. ועל חכמי ישראל מברכים: "שחלק מחכמתו ליראיו". הנוסח 'חלק' מבטא שותפות, שכן לחכמי התורה יש חלק עם ה' בתורה. והם נקראים 'יראיו', מפני שיראת שמיים היא תנאי להבנת התורה.

על חכם יהודי החכם בחכמות חיצוניות התעורר ספק כיצד לברך. למעשה נראה, שאם הוא ידוע כירא שמיים שעוסק בתורה, יש לברך עליו את הברכה שנתקנה על חכמי ישראל, כיוון שחכמתו נמשכת מהתורה ומחוברת אליה, והרי הוא בכלל יראיו. ואם הוא לא נודע ככזה, יש לברך עליו את הברכה שנתקנה על חכמי אומות העולם.

גם כיום צריכים לברך ברכות אלו. ואמנם יש סוברים שנתמעטו הדורות, וכבר אין לנו חכמים מופלגים שראוי לברך עליהם (חסד לאלפים רכד, יב). ויש אומרים שבימינו קשה למדוד ולהכריע מי חכם גדול שראוי לברך עליו, ומחמת הספק אין לברך (ערוה"ש רכד, ו). ויש אומרים שמחמת הספק, יש לומר את הברכות הללו בלא שם ומלכות (ציץ אליעזר יד, לז).

אולם לדעת רוב הפוסקים, גם היום יש לברך על חכמים, וכן נוהגים רבים למעשה (עי' ביחו"ד ד, טז, ופס"ת רכד, 17). והחכמה נקבעת לפי ערך הדור, שאם החכם נחשב כאחד מגדולי חכמי הדור, בין בתורה ובין במדע, מברכים עליו. וכאשר יש לאדם ספק אם החכם שלפניו אכן מופלג בחכמתו, יברך בלא שם ומלכות.

הרואה אותו חכם פעם נוספת, אם לא ראה אותו יותר משלושים יום – יברך שוב, כדין שאר ברכות הראייה. ועל חכם אחר, אפילו בתוך שלושים יום – יברך.

יט – ברכה על מלך ישראל ועל מלך גוי

ראיית מלך יוצרת התרגשות. הנה ישנו אדם שיסודו מעפר וסופו לעפר, ואף הוא ילוד אשה כשאר בני אדם, אולם הכל מכבדים אותו ויש בידו כוח ועצמה לשלוט בחבריו בני האדם. כדי לכוון את דעתנו כראוי, תקנו חכמים לומר ברכה שתבטא את אמונתנו כי לה' המלוכה, והוא שנתן מכבודו לבשר ודם. אין בברכה זו קביעת עמדה, אם מלך זה צדיק או רשע, אלא אמונה שה' מנהיג את העולם. ופעמים שבגלל עוונות הדור, ה' מעמיד להם מלך רע כנבוכדנצר, כדי להענישם ולעוררם לתשובה. לפיכך, על כל מלך מברכים, בין צדיק ובין רשע (שו"ת לב חיים ג, נה). על ידי אמירת הברכה מתחזקת העמדה הרוחנית העצמאית כלפי המלך, שהרי בברכה אנו אומרים שה' הוא מקור הסמכות והכבוד, וממילא תורת ה' וערכי הנצח קודמים לצווי המלך.

הרואה מלך ישראל מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שחלק מכבודו ליראיו". והרואה מלך גויים מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן מכבודו לבשר ודם". בדרך כלל מלכי הגויים היו גאים ואכזרים, ולעומתם מלכי ישראל נודעו כמלכי חסד (עי' מלכים א' כ, לא), שראו במלכותם שליחות אלוקית, להנחיל את ערכי התורה והמוסר. ואמנם לפי השיפוט המחמיר של נביאי ישראל, רבים ממלכי ישראל נחשבו לחוטאים, אבל ביחס למלכי הגויים רובם נחשבו ליראי שמיים. ומכל מקום למעשה, על אותם מלכי ישראל הרשעים, נכון לברך "שנתן מכבודו לבשר ודם". ונראה שאם המלך רשע מאוד, הרבה מעבר למקובל, עד שמן הדין למרוד בו, בין אם הוא יהודי ובין אם הוא גוי – אין לברך עליו.[11]

אמרו חכמים: מצווה ללכת ולראות מלך, ואפילו הוא ממלכי אומות העולם. משום שראוי לאדם להתבונן בסדרי העולם, ולהכיר את הכוח והכבוד שבשררה. ידיעות אלו יוכלו לשמש לו בסיס להבנת ערכי התורה והאמונה, שמעלתם נצחית וגבוהה לאין ערוך. ואם יזכה יבחין בין כבוד המלכים בעולם הזה לכבוד האמיתי של מלך המשיח (ברכות נח, א, שו"ע רכד, ט). מי שכבר ראה את המלך, אין מצווה לראותו שוב, ורק אם יבוא בפמליא מכובדת יותר, מצווה לראותו שוב (ספר חסידים, מ"ב רכד, יג).


[11]. לדעת רוה"פ גם על מלכים רשעים צריך לברך. כ"כ מהר"ח פלאג'י בלב חיים ג, נה; כה"ח רכד, כט. אמנם כתב ביפה ללב ד, והובא בכה"ח שם, שאם הוא יהודי, יברך עליו את הברכה שמברכים על מלך גוי, הואיל ואינו בכלל 'יראיו', וכ"כ ברכ"ה ח"ד ג, 86. ולכך נוטה במכתבי תורה (גור סי' סד). מנגד, יש סוברים שאין לכבד מלך רשע. עי' בחזון עובדיה ברכות עמ' תיא-תיב, ובשער העין עמ' שנח. ומסיק בחזון עובדיה שעל מלך רשע יש לברך בלא שם ומלכות. אלא שאפשר לקבל את דבריהם לגבי רשע במיוחד מעל ומעבר לשאר המלכים הרעים, שלפי ההלכה דינו אינו דין אלא גזלנות, ומן הדין ראוי למרוד בו, וממילא גם אין ראוי להכיר במלכותו ולברך עליו. אבל לא ייתכן לומר שעל כל מלך שעבר על שבע מצוות בני נח לא בירכו, מפני שכל מלכי העבר היו עובדי עבודה זרה, ורובם ככולם גם לא נמנעו משפיכות דמים, גזל וניאוף, ובכל זאת אמרו חכמים לברך עליהם. אמנם לגבי מלכי ישראל, מסתבר שההקפדה חמורה יותר, שהם נתבעים להיות צדיקים ולשמור את המצוות המיוחדות למלך, ושיהיה לכל מלך ס"ת שיקחנו עמו לכל מקום, ולא ירום לבבו מאחיו, ולא ירבה לו נשים, כסף וסוסים, וגם נוסח הברכה עליהם "ליראיו"; ואזי אם אינם שומרים תורה ומצוות, יש מקום שלא לברך עליהם.

כ – ברכת המלכים בזמן הזה

כתבו הפוסקים, שכל שהוא חשוב בשלטון ובנשיאות כמלך, והורג במשפט ואין מי שיכול לשנות את דבריו, מהן ללאו או מלאו להן, מברכים עליו את ברכת המלכים (שו"ת ראב"י אב"ד לב, רדב"ז א, רצו, מ"א, מ"ב רכד, יב).

לפי זה, בעת הזאת, לא נותרו כמעט מלכים שיש לברך עליהם. שכן ראשי המדינות הדמוקרטיות תלויים בפרלמנט ובבתי המשפט, וכהונתם קצובה למספר שנים. ורק בארצות נחשלות נשארו אי אלו שליטים בעלי מעמד של מלכים שיש לברך על ראייתם. אמנם אם הם רשעים גדולים, שמן הדין למרוד בהם, כבר למדנו שאין לברך עליהם.

אמנם יש סוברים, שגם על ראשי מדינות בימינו צריך לברך, וכל שעברו שלושים יום, יש לברך שוב על ראייתם. כי עיקר המלכות והכבוד תלויים בסמכות להנהיג את העם. בעבר היה הביטוי לכך בסמכות להרוג, וכיום בסמכות להנהיג. וגם כיום סמכות זו משפיעה בעקיפין על חיי אדם. לדוגמה, מנהיג מדינה קובע את המדיניות הכלכלית וחלוקת המשאבים, ובכך הוא קובע למי תהיה פרנסה ובאילו חולים יטפלו. בסמכותו גם ליזום מלחמה ולהרחיבה, בדרך כלל תוך התייעצות עם הפרלמנט, ובעת חירום בהחלטה אישית. ואמנם נזכר עוד תנאי בפוסקים, שהמלך יהיה לבוש בבגדי מלכותו, אבל בעת שהוא מתחפש לאחד העם – אין לברך עליו (שו"ת נבחר מכסף ג). אלא שכיום הכבוד אינו מתבטא בבגדים מיוחדים, עובדה שמכבדים את נשיא ארה"ב שלובש חליפה יותר מאשר מלך אפריקאי שלבוש בגדי רקמה וזהב. אלא הכלל הוא, שכל שהנשיא מופיע בכבודו, עם שומריו ועוזריו לפי כללי הטכס, מברכים עליו. אבל כשהוא נמצא בנופש או בחיק משפחתו, אין מברכים על ראייתו. וכן נהגו כמה רבנים שבירכו על נשיאי ארה"ב וצרפת, או על ראש ממשלת אנגליה. ויש שבירכו על מלכי אנגליה, כי אף שאין בידיהם כמעט סמכויות, כבודם גדול מאוד, ושושלת מלכותם נמשכת מאות שנים בלא הפסק.

אולם למעשה נראה שאין לברך על מנהיגי מדינות דמוקרטיות, מפני שהם אינם נחשבים כמלכים. שכן זו בדיוק היתה מגמת המדינות הדמוקרטיות – לבטל את כוחה העצום של המלכות. לשם כך ערכו מהפכות ומלחמות והוציאו מלכים להורג וייסדו מערכת שלטון דמוקרטית, לפיה העם בוחר את מנהיגיו. וכדי להגביל ולאזן את כוחם של המנהיגים הנבחרים, שלא יספחו לעצמם במשך הזמן סמכויות שלטוניות נוספות הדומות במידה מסוימת לשלטון מלוכני, ייסדו פרלמנט חזק ומערכת משפט עצמאית, וקצבו את משך שלטונם של המנהיגים.[12]


[12]. כמה אחרונים כתבו, שהואיל ויש בידי ראשי מדינות סמכויות חנינה, הרי שנותרה בידם עוד סמכות מלך שיכול להמית או להחיות. וכ"כ בשו"ת אפרקסתא דעניא לב, ויחו"ד ב, כח. ובשבט הלוי א, לה, כתב, שמברכים גם על מלך או מלכה שאין בידם סמכות לחון בלי התייעצות, כיוון שנותנים להם כבוד שאין כדוגמתו. כעין זה כתב הרב זולדן ב"מלכות יהודה וישראל" עמ' 109 ואילך. אולם כפי שכתבתי, נראה כדעת הסוברים שאין לברך, שהיאך אחר כל המלחמות והמהפכות כנגד השלטון המלוכני, שנמשכו מאות שנים, והוכתרו לבסוף בהצלחה, בביטול המלכות ובכינון שלטון דמוקרטי, נאמר שלא נשתנה דבר, ועדיין מנהיגי המדינות הדמוקרטיות נחשבים מלכים וצריך לברך עליהם. וכ"כ בשו"ת קרית חנה דוד ב, לו, ורבבות אפרים ג, תקמ (לגבי נשיא ארה"ב שנבחר לארבע שנים בלבד), ושער העין סי כט בשם אבני ישפה מז, ועוד פוסקים.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן