חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

טז – ברכת הגומל

א – הקדמה כללית

אמרו חכמים: ארבעה צריכים להודות: יורדי הים ששבו ליבשה, הולכי מדבריות ששבו לישוב, חולים שהתרפאו ואסירים שהשתחררו מבית הכלא, וסמכו דבריהם על הפסוקים שבמזמור ההודאה בתהלים ק"ז (ברכות נד, ב). תקנו חכמים שיודו בפני מניין באמירת ברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". כלומר, אע"פ שיש בנו חטאים ופגמים שבעטיים אנו עלולים להיחשב 'חייבים', בכל זאת הוא יתברך גומל לנו טובות ומציל אותנו מן הסכנות. לאחר הברכה עונים השומעים 'אמן', ומוסיפים: "מי [הא-ל] שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה" (שו"ע או"ח ריט, א-ב).

שגרת החיים מפריעה מאוד להכרה בכל הטוב שברא ה' בעולם, וכך לעיתים במקום להודות לה' אנחנו מתלוננים שחם מדי או קר מדי, צפוף מדי או ריק מדי וכו'. אבל אדם שהפליג בספינה, סבל מהגלים והקיא את בני מעיו, כשהוא חוזר ליבשה הוא יודע עד כמה החיים הרגילים נעימים וטובים, וראוי לו שיודה לה'. ולעיתים אדם מרגיש מועקה מחיי החברה שלא מספקים אותו ואולי אף מעיקים עליו, אולם כשהוא נודד במדבר, רחוק מחבריו, הוא מבין עד כמה החברה מגינה עליו, ועד כמה נוח וטוב לחיות בתוך חברה מסודרת עם שירותים בסיסיים, כתשתיות מים, חנויות למזון, מסחר ושירותי בריאות. ועל כן כשיחזור לישוב עליו להודות. וכן אדם בריא לא תמיד יודע להוקיר כראוי את מצבו הטוב, ורק לאחר שנחלה הוא נוכח לדעת עד כמה הבריאות יקרה, וכשיבריא עליו להודות. וכן מי שנכלא בבית האסורים, בדרך כלל הוא אדם שלא הכיר בערכם של החיים המסודרים על הצדדים המגבילים שבהם, ושאף ליותר ממה שניתן להשיג בדרך השגרתית, ופשע כנגד חבריו ונתפס ונענש. כשייצא ממאסרו עליו להודות ולהכיר עד כמה נפלאים הם החיים הרגילים בעולמו של הקב"ה, ולהתחרט על שלא הכיר בכך לפני שחטא. ועל כן בנוסח הברכה אומרים: "הגומל לחייבים טובות". ואף שלושת מברכי 'הגומל' האחרים נחשבים במידת מה 'חייבים', שלא הכירו עד כמה ראוי להודות לה' על הטוב שבחיים השגרתיים (עולת ראיה ח"א עמ' שט-שיב).

ב – מניין

מיוחדת היא ברכת 'הגומל', שצריכים לברך אותה במניין, ובנוסף לכך צריך ששניים מהם יהיו תלמידי חכמים, שנאמר במזמור המתאר את הארבעה שעליהם להודות (תהלים קז, לב): "וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ", 'בִּקְהַל עָם' אלו עשרה, 'וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים' היינו שני תלמידי חכמים. כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, שגרת החיים מונעת מאיתנו את ההכרה בערך החיים שהעניק לנו הבורא. וכך פעמים רבות הננו מסתובבים קודרים ועצבניים, וכל מיני אירועים קטנים גורמים לנו אי נחת. אבל אותם אנשים שיצאו משגרת החיים וסבלו והסתכנו, יכולים להבין היטב עד כמה החיים השגרתיים טובים ומשמחים. כדי להשריש בתוכנו את ההכרה בטוּב החיים, תקנו חכמים שאדם שאיבד לזמן מה את הנעימות שבחייו הרגילים, יודה לה' בפני מניין ובו שני תלמידי חכמים על הטוב שגמל לו, ועל ידי כך, הן המברך והן השומעים, יתעוררו להתבונן יותר בערכם של החיים הרגילים, ויתקדש שם ה' בעולם.

טעה ובירך שלא במניין, יש אומרים שיצא ידי חובתו (ריטב"א), ויש אומרים שלא יצא (תר"י ומאירי), ולכן טוב שיחזור לברך בלי שם ומלכות בפני עשרה (שו"ע ריט, ג). ואם יוכל לשמוע אדם אחר שמברך 'הגומל', יבקש ממנו שיכוון להוציאו בברכתו.

לכתחילה צריך שיהיו שני תלמידי חכמים בעת ברכת 'הגומל', אך אם אין שם שני תלמידי חכמים, אין זה מעכב. אבל המניין מעכב, וכשאין מניין – אין לברך. ובשעת הצורך, אף המברך מצטרף למניין.[1]


[1]. נחלקו הראשונים אם המניין מעכב. לרא"ה, ריטב"א וטור – אינו מעכב. ולתר"י, מאירי, מכתם ומאורות – מעכב. בשו"ע ריט, ג, הזכיר את שתי הדעות, ובי"א השני, שעל פי כללי שו"ע הלכה כמותו, כתב שהמניין מעכב. יש מהאחרונים שנוטים לסמוך בדיעבד על הדעה שהמניין אינו מעכב (ב"ח, כנה"ג, עטרת צבי). וגם מ"ב ריט, ח, נוטה לדעתם, וכתב עפ"י רא"ה, שאם לא יוכל לברך במניין תוך שלושים יום, יברך בלא מניין. כיוצא בזה כתב כנה"ג שאשה יכולה לברך בפני נשים או גבר אחד. והביאוהו ברכ"י ב, ומ"ב ג. אבל דעת רוב האחרונים שהמניין מעכב (לבוש, א"ר, ח"א, מחה"ש, מג"ג, גר"ז, חסד לאלפים, בא"ח, ערוה"ש ועוד). לפיכך, אין לברך בלא מניין גברים. וכ"כ חזו"ע עמ' שמב, ובירור הלכה לרב זילבר קמא עמ' קפה, ופס"ת ריט, טו. לכתחילה טוב שיהיו עשרה בלי המברך, שכך דעת כמה פוסקים (מהראנ"ח, ח"א). ובשעת הצורך אפשר לצרף גם את המברך, כדעת רוב הפוסקים (הלק"ט, חיד"א, גר"ז, מ"ב ו).

ג – זמן ברכת 'הגומל'

נכון לברך 'הגומל' בתוך שלושה ימים מהאירוע שעליו הוא מברך. אולם בדיעבד גם אם עבר זמן רב, לא הפסיד את הברכה, כי אין לה זמן מוגבל (שו"ע ריט, ו). אבל אם הדבר כבר נשכח מהלב, גם כשייזכר לא יברך (ערוה"ש ריט, ז).

נוהגים לברך 'הגומל' בעמידה (רמב"ם, ב"ח ריט, א). גברים נוהגים לברך 'הגומל' בסמוך לקריאת התורה, וכשאפשר, נוהגים להעלות לתורה את מי שצריך לברך 'הגומל'. אבל אין להמתין יותר משלושה ימים כדי לברך סמוך לקריאת התורה. לדוגמה, מי שניצל מפיגוע ביום שני, צריך להשתדל לברך עד יום רביעי שהוא היום השלישי לפיגוע. ולא ימתין עד לקריאת התורה ביום חמישי, שהוא היום הרביעי לפיגוע (מ"א, מ"ב ריט, כ).

זמן ברכת 'הגומל' הוא לאחר שהצרה הסתיימה לגמרי. לפיכך, אדם שקם ממחלתו וחזר לעבודתו אבל עוד נמצא בתהליך החלמה, יברך לאחר גמר ההחלמה (מ"ב ריט, ב).[2]


[2]. יש אומרים, שכשם שהיו מקריבים את קורבן התודה ביום, כך צריך לברך 'הגומל' דווקא ביום (שדה יצחק, בא"ח). ויש אומרים, שלכתחילה מברכים בלילה (מלבי"ם). ויש אומרים, שגברים שנהגו לברך בקריאת התורה, לכתחילה צריכים לברך ביום, אבל נשים רשאיות לכתחילה לברך בלילה (ציץ אליעזר יג, יז; חזו"ע ברכות עמ' שמז).

ד – חולה שהתרפא

חולה שהתרפא מברך 'הגומל' רק אם היתה במחלתו סכנה שמצדיקה חילול שבת. ואמנם בעבר, לפי מנהגי ספרד, כל חולה שנאלץ לשכב על מיטתו, היה מברך 'הגומל' (שו"ע ריט, ח). אולם היה זה משום שבעבר כמעט בכל מחלה היה חשש סכנה, שכן לא ידעו אם מדובר בשפעת או במחלת לב, בהתייבשות קלה או בסכרת מסוכנת. אולם לאחר שמדע הרפואה התפתח, ויש אפשרות לאבחן את מצב החולה ולקבוע אם היה חשש סכנה במחלתו, יש לברך 'הגומל' רק על מחלה שהיתה בה סכנה מסוימת שמצדיקה חילול שבת.[3]

על ניתוח בהרדמה מקומית אין לברך 'הגומל', כי אין בו סכנה. אך על ניתוח בהרדמה כללית, לפי חומרת ההתייחסות הרפואית כיום להרדמה כללית, יש לברך.[4]


[3]. ברור שלרמ"א רק על מחלה שיש בה סכנת נפשות מברכים, אולם לכאורה לפי מנהג יוצאי ספרד, כל חולה שנאלץ לשכב במיטתו צריך לברך, וכפי שכתב בשו"ע ריט, ח: "בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למיטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון. ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן, ובין שאינו קבוע". וכ"כ כה"ח ריט, מו; חזו"ע עמ' שעא; אול"צ ח"ב יד, מד, שכל חולה שנצרך לשכב במיטתו צריך לברך. אולם נראה שפוסקי ספרד דיברו על חולי שיש בו סכנה מסוימת, שכן התבססו על דברי הירושלמי (ברכות ד, ד): "כל הדרכים בחזקת סכנה… כל החולי בחזקת סכנה". וכן משמע מדברי רמב"ם, רמב"ן ורשב"א, כמבואר בטור וב"י שם, שבכל חולי יש סכנה מסוימת, "כמי שהעלוהו לגרדום", שאולי לבסוף ימות. ואף אם הוא מיחוש קבוע שבא מזמן לזמן, אפשר שיש בו סכנה. וכפי שהביא בב"י מתשובת רשב"א (א, פב): "ואדרבה, כל שהוא קבוע הוא יותר חזק. ואע"פ שנעשה לו נס פעמים רבות וניצל ממנו, מן השמים רחמוהו, ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (מגילה ז, ב)". וכן למדנו מתשובת רב האי גאון (הובא בערוך), שיש צד סכנה בחולי. לפיכך, המבריא ממחלות רגילות שידוע שאין בהן סכנה, אף ששכב על מיטתו, לא יברך. ו'פוק חזי מאי עמא דבר', שכך נוהגים יוצאי ספרד. ואמנם אפשר לפרש  שהשו"ע הורה לברך גם על מחלה שאין בה סכנה, וכפי שהורו כמה מגדולי הפוסקים, אך מלבד ש'ספק ברכות להקל', יש להעדיף את הפירוש שמצמצם את המחלוקת, לפיו הכל מודים שבלא סכנת נפשות אין מברכים, וכל מחלוקתם היתה בעבר לגבי מי שנאלץ לשכב מפאת מחלתו בלא שידוע מהי מחלתו ואם יש בה סכנה. יש להוסיף, שבדורות האחרונים נעשינו מפונקים יותר, ורבים שוכבים על מיטתם מחמת מחלות שבעבר נחשבו כמיחושים בעלמא שאינם מצריכים שכיבה. ואולי לכן הורה בבן איש חי (עקב ז), שרק מי ששכב שלושה ימים יברך 'הגומל'. ואמנם רבים כתבו לברך גם אם שכב פחות משלושה ימים (כה"ח ריט, מו; חזו"ע עמ' שעא; אול"צ ח"ב יד, מד), אולם יש לומר שמדובר בחולי שיש בו סכנת נפשות.

אם מחמת הספק הסיעו חולה לבית חולים בשבת, והתברר שהחולה לא היה בסכנה; למרות שהסיעו אותו כהלכה, שגם ספק נפשות דוחה שבת, כיוון שבפועל התברר שלא היתה במחלתו סכנה, לא יברך 'הגומל'.

[4]. נחלקו הפוסקים בדין מי שחטא וניסה להתאבד ונותר בחיים. יש אומרים שלא יברך, שכל עניין הברכה נועד להודות על הצלה מסכנות טבעיות, ולא על הצלה מדברים שהאדם גרם לעצמו במתכוון. בנוסף, היאך יעז להודות לה' בציבור על הצלה מחטאו?! אין זה מברך אלא מנאץ (מחזיק ברכה ריט, א, יחו"ד ד, יד; ציץ אליעזר י, כה, כג). ויש אומרים שיברך, שהרי בסופו של דבר, היה בסכנה וניצל (לב חיים ג, נג). למעשה, ראוי שישמע את הברכה מאחר, ויבקש ממנו לכוון להוציאו. וכמובן יעשה תשובה גדולה על חטאו.

ה – יולדת, נשים וקטנים בברכת הגומל

יולדת צריכה לברך 'הגומל' לאחר שתתחזק מלידתה, שכן בכל לידה ישנה סכנה מסוימת, והראיה, שמחללים שבת כדי לטפל ביולדת. בדרך כלל לאחר שבעה ימים היולדת מתחזקת מלידתה ויכולה לברך 'הגומל'. ולפעמים חולשתה נמשכת שלושים יום, ואזי תברך לאחר שלושים יום.

במקומות רבים נשים לא הקפידו לברך 'הגומל', מפני שמצד הצניעות חשו שלא בנוח לעמוד בפני עשרה גברים ולברך 'הגומל' (מ"ב ריט, ג). ויש שהציעו שהאשה תעמוד בעזרת נשים, ובעלה יברך עבורה 'הגומל', והיא תענה אחריו 'אמן' (מ"ב ריט, יז). אולם יש אומרים שאין לבעל לברך במקום אשתו (ב"י), ולכן אין להשתמש בעצה זו.

לפיכך, אשה שצריכה לברך 'הגומל' תבוא לבית הכנסת לתפילה, ותודיע לגבאי שעליה לברך 'הגומל', ובזמן המתאים הגבאי יסמן לקהל להמתין בשתיקה, והאשה תברך 'הגומל' מעזרת נשים, והקהל יענה אחריה 'אמן'. ואם נוח לה, עדיף שתבוא לתפילה שיש בה קריאת התורה ותברך אחר הקריאה. ואם הזדמנו לה עשרה במקום אחר, כמו יולדת בברית המילה של בנה, תברך לפניהם ולא תצטרך לבוא לבית הכנסת.[5]

לדעת רבים קטן שניצול מסכנה אינו מברך, הואיל ונוסח הברכה: "הגומל לחייבים טובות", כלומר למרות שזה שהיה בסכנה היה חייב בעונש, ה' גמל עמו חסד. ואילו הקטן עדיין אינו נענש על חטאיו, ואם קרה לו אסון, הרי הוא בעוון אבותיו ואולי אף באשמה ישירה שלהם שלא שמרו עליו כראוי, ואין ראוי שיאמר על הוריו שהם 'חייבים' (מהר"ם מינץ יד; מ"א, כנה"ג, מ"ב ריט, ג). ואף שיש סוברים שקטן שהגיע לגיל חינוך צריך לברך (לחמי תודה, ברכ"י, חזו"ע), הואיל ויש בדבר ספק, לא יברך (בא"ח, כה"ח ב).


[5]. אמנם אחר הפלה וגרידה, למרות שהיא מתבצעת בהרדמה מלאה, נשים אינן נוהגות לברך 'הגומל' מפני הבושה. שכן למדנו שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, והיינו לא תעשה של 'לא תסור' מתקנות שתקנו חכמים, וברכת 'הגומל' מדברי חכמים. (ועוד, שניתוח זה מהקלים שבטיפולים שמצריכים הרדמה מלאה). ואפשר שזאת הסיבה שנשים רבות לא בירכו בעבר 'הגומל', שמחמת נוהגי הצניעות התביישו לברך בפני גברים. אבל כיום שלא מקובל להתבייש כל כך, טענת הבושה אינה פוטרת נשים מברכת 'הגומל' זולת במקרים מיוחדים כדוגמת גרידה.

ו – הולכי מדבריות והנוסעים בכבישים

הורו חכמים להולכי מדבריות לברך 'הגומל'. בימי הראשונים נהגו בספרד שגם ההולכים מעיר לעיר בירכו 'הגומל', ואילו באשכנז ובצרפת נהגו לברך רק אם הדרך היתה ידועה כמסוכנת, שהיו שכיחים בה שודדים או חיות טרף (שו"ע ריט, ז).

יש אומרים לפי זה, שלמנהג יוצאי ספרד, גם הנוסע כיום במכונית כשיעור מהלך 'פרסה', היינו 72 דקות, מברך 'הגומל'. ואדם שנסע מירושלים לתל אביב ושב לירושלים, הואיל ובסך הכל נסע באותו יום יותר מ-72 דקות, יברך 'הגומל' (נתיבי עם ריט; יבי"א א, יג; ו, מח, ט). מנגד, יש אומרים שרק לאחר דרך של 72 דקות במקום שומם מאנשים כמו מדבר, מברכים 'הגומל', אבל על נסיעה בכבישי הארץ – אין לברך, הואיל ומכוניות נוספות נוסעות בדרך, וכן תמיד ישנו מקום ישוב במרחק של פחות מ-72 דקות נסיעה, ולכן אין הנוסע בכבישי הארץ נחשב כהולך מדבריות (אול"צ ח"ב יד, מב; מקור חיים לרח"ד צד, ג).

יתרה מזאת, ברכת 'הגומל' נתקנה לאירועים נדירים, ולדעת רבים רק מי שנדרש להביא קורבן תודה מברך, ולא ייתכן שעל נסיעה שגרתית יברכו 'הגומל'. לפיכך נראה למעשה, שאין לברך על נסיעה בכבישים סלולים במדינות מתוקנות, ובכלל זה גם בכבישי יהודה ושומרון.[6]


[6]. אף שתאונות הדרכים מסוכנות מאוד, יחסית למשך הזמן שאנשים נמצאים בנסיעות, מדובר בסכנה נמוכה שאינה מצדיקה ברכת 'הגומל'. נכון לשנת תשע"ט, הסיכוי להיות מעורב בתאונת דרכים בנסיעת 100 ק"מ (כ-72 דק') הינו 23 למיליון, ורק ב-15% מהמקרים תהיה זו תאונה קשה או קטלנית (עפ"י נתוני הלמ"ס). מבחינה סטטיסטית, אין בכך סכנה גדולה

ז – טיסה במטוס והפלגה בספינה

בדורות האחרונים התעוררה שאלה האם הטסים במטוס נחשבים כהולכי מדבריות שצריכים לברך 'הגומל'. יש אומרים, שאינם כהולכי מדבריות. בנוסף לכך, טיסה כיום אינה מסוכנת מנסיעה במכונית, וכשם שאין מברכים אחר נסיעה כך אין לברך אחר טיסה (חלקת יעקב ב, ט; דבר יהושע ברכות ט; הרב גורן, הרחד"ה עשה לך רב ו, טז). לעומתם, פוסקים רבים הורו לברך 'הגומל' לאחר טיסה. וביאר הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ב, נט), שברכת 'הגומל' נתקנה על יציאת האדם מן הסדר הרגיל אל מצב מסוכן, שאין זה טבעי שאדם ישהה באוויר ולא ייפול, ומאחר שיש כאן הצלה מן הסכנה, יש לברך אחריה 'הגומל' (וכ"כ קצוה"ש, הליכות שלמה כג, ה). אלא שכמה מהפוסקים כתבו שרק לאחר טיסה של לפחות 72 דקות יש לברך (ציץ אליעזר יא, יג, ויחו"ד ח"ב כו).

למעשה נראה שאין לברך, הואיל וברכת 'הגומל' נתקנה על מצב יוצא דופן, ואילו הטיסות הפכו לאירוע שגרתי שאינו מסוכן מנסיעה ברכב. אמנם אם אדם שאינו רגיל בטיסות יחוש בטיסתו חרדה, וירצה לברך – יוכל לסמוך על הסוברים שצריך לברך.

כיוצא בזה נחלקו הפוסקים לגבי הפלגה בספינות הבטוחות שבימינו. למעשה נראה, שאם לא עברו בעת ההפלגה אירוע מסוכן במיוחד, אין לברך על הפלגה רגילה 'הגומל'.[7]


[7]. באול"צ ח"ב יד, מג, וברכת ה' ח"ד, ו, כא, כתבו לברך. ומנגד בדבר יהושע הל' ברכות ט, כתב שלא לברך. ומסתבר שכל מי שכתב בעבר שלא לברך על הפלגות קצרות, כי אין בהן סכנה, יאמר כיום שלא לברך גם על הפלגות ארוכות בספינות הבטוחות שבימינו, ומהם: חיד"א בלדוד אמת כג, ט; מנחת יצחק ד, יא, ועי' פס"ת ריט, ב. ויש לצרף את דעת הסוברים שגם יורדי הים מברכים רק אם נקלעו לסכנה (יד המלך הלכות ברכות י, ח). ולא הוספתי שאם המפליג מפחד יברך כמו בטיסה, הואיל והמפליגים כיום הם או אנשי מקצוע כמלחים שאינם מפחדים, או מפליגים להנאתם, שהואיל ובחרו בכך, אינם מברכים.

ספורט אתגרי: נראה שהבוחר לצאת לטיול במדבר או בג'ונגל, או לשחייה או גלישה בעומק הים, או לעשות פעילויות מסוכנות אחרות במסגרת 'ספורט אתגרי' שאנשים עושים להנאתם, כמו רחיפה, צניחה, סנפלינג וכדומה, כל זמן שהפעילות התנהלה כסדרה בלא סכנה מיוחדת – לא יברך, הואיל ומדובר באירוע שבחר לעשותו להנאתו, ומן הסתם נערך לקראתו כראוי כדי למנוע סכנות. ואם בחר לעשות פעילות מסוכנת, עבר על המצווה לשמור את הנפש (ראו פנה"ל ליקוטים ב' ט, ז),וממילא אין מקום שיברך על כך (כעין המבואר בהערה 4 לגבי מתאבד). אמנם נראה שאם באותה פעילות מסוכנת ואסורה, ארעה תקלה שהוסיפה סכנה משמעותית על מה שתכנן – יברך, שכן לסכנה זו לא נכנס מרצונו.

ח – הניצול מסכנה או מתאונה

חכמים הזכירו ארבעה שצריכים לברך 'הגומל': יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא ואסיר שהשתחרר (ברכות נד, ב). נחלקו הפוסקים בשאלה, האם גם מי שניצל מסכנות אחרות, כגון שתקפוהו שודדים או מחבלים בעיר, או שנפל עליו כותל, או שניצול משריפה, צריך לברך 'הגומל'.

יש אומרים, שאינו מברך 'הגומל' הואיל וברכה זו נתקנה רק לארבעת סוגי הסכנות שנזכרו (רד"א בשם רבי גרשון). ודעת רוב הפוסקים, שכל הניצול מסכנה, צריך להודות לה' בברכת 'הגומל' (רמב"ן, מאירי, ריא"ז, ריב"ש, תשב"ץ ועוד). וכן נוהגים למעשה יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד והמזרח (מ"ב ריט, לב; מתימן, שתילי זיתים טז; מאלג'יר, שו"ת בית יהודה עייאש ו; מטורקיה, אמת ליעקב ושו"ת לב חיים פלאג'י ג, נג; ממרוקו שמ"ש ומגן ח"ג או"ח סג, י).

ולמנהג חלק מיוצאי ספרד, הואיל והדבר שנוי במחלוקת, כל הניצול מסכנה שאינה כלולה בארבעת סוגי הסכנות שהזכירו חכמים, יאמר 'הגומל' ללא שם ומלכות (שו"ע ריט, ט, כה"ח נב; חזו"ע). ונראה שנוסע שעבר תאונה או פיגוע מסוכנים וניצל, גם למנהג זה יברך 'הגומל', שהואיל והסכנה ארעה בדרך, הרי שאותה דרך הפכה למסוכנת עבורו, והולכי דרכים מסוכנות הם מהארבעה שתקנו חכמים שיברכו. וכן מי שהוכש מנחש מסוכן, נחשב כחולה מסוכן שהתרפא, ולכל הדעות יברך על הצלתו.

הקביעה אם היתה בתאונה או באירוע החבלה סכנה, תלויה בדעת אנשים סבירים, שאם לדעתם היתה בכך סכנה, יש לברך. ואם לא היתה סכנה – אין לברך, למרות שהאדם חש פחד גדול. לכן לדוגמה, מי שעבר ליד נחש, או שלא שם לב וכמעט נדרס, כיוון שבפועל לא נכנס לסכנה – לא יברך. וכאשר המצב מסופק, כגון שעבר תאונה בינונית, תחושת האדם שהיה באירוע קובעת, שאם חש סכנה ועבר זמן עד שנרגע – יברך, ואם לא – לא יברך.

ט – חיילים בברכת 'הגומל'

חיילים שעוסקים בפעילות ביטחונית שיש בה סיכון, מאחר שהם נחשבים כהולכי דרכים שיש בפעילותם סכנה, עליהם לברך 'הגומל'. אלא שיברכו לאחר סיום הפעילות המסוכנת, מפני שרק לאחר שניצולים לגמרי מן הסכנה מברכים. כמו הולכי מדבריות שדרכם נמשכה חודשים, שהיו מברכים לאחר סיום דרכם.

לפיכך, חייל קרבי בסדיר יברך בסיום שנות שירותו, וברכתו תעלה על כל הסיכונים שעבר במשך הפעילות הביטחונית והאימונים. וחייל קרבי במילואים שהיה סיכון בשירותו, יברך בסוף שירות המילואים. חיילים שבתוך שגרת פעילותם הביטחונית השתתפו בקרב או בפעולה מסוכנת, מיד לאחר שיחזרו לשלום לשגרת פעילותם, יברכו 'הגומל'. ובסיום שירותם הצבאי, יחזרו לברך 'הגומל' על פעילותם הביטחונית שנמשכה לאחר מכן (עי' משיב מלחמה ח"ב סי' קלד).

י – היוצא מבית האסורים

אמרו חכמים שאחד מהארבעה שצריכים לברך 'הגומל', הוא מי שיצא מבית האסורים. השאלה האם גם לאחר מאסר בכלא במדינות מתוקנות צריך לברך 'הגומל'. למעשה, אסיר שישב בכלא, והמאסר זעזע את נפשו, צריך לברך 'הגומל'. ואף שלא היתה במאסרו סכנת נפשות, כיוון שהמאסר טלטל את נפשו ועורר בלבבו חששות גדולים, שמא יאבד את חירותו ושמא יתעללו בו וישפילו אותו, עליו להודות על שחרורו בברכת 'הגומל'. אבל אם המאסר לא זעזע את נפשו, ולא היתה בו שום סכנה, אין לברך.

מי שנחטף על ידי מחבלים או שודדים שאיימו על חייו, למרות שלא נחבש על ידי ממשלה או שלטון, הואיל ובפועל היה אסיר שנמצא בסכנת נפשות, עליו לברך 'הגומל' כשישתחרר.[8]


[8]. לגבי מאסר רגיל, אפשר לכאורה לומר שלפי מנהג אשכנז, כל זמן שלא היתה בו סכנת נפשות, אפילו נמשך שנים רבות – אין לברך 'הגומל'. ורק למנהג ספרד יברך. אולם למעשה, רוב גדול של הפוסקים, מיוצאי ספרד ואשכנז, כתבו שגם מי שנחבש על דבר ממון, צריך לברך כשישתחרר. וכפי שכתב רב האי גאון: "וחבוש, רוב הפעמים הוא חבוש בעבור ממון, ואין סכנתו כל כך". וכ"כ ר"י מיגאש, תר"י, מלבושי יו"ט א; נתיב חיים; פעולת צדיק ג, רכט; א"ר ב; ברכ"י ד; מאמ"ר ב; חסד לאלפים ז; מג"ג אלף המגן ג; בא"ח עקב ט; ערוה"ש ה; מנחת פיתים; דעת תורה ועוד. ואף לקט יושר, מ"א א, וח"א סה, ו, שכתבו שמי שנאסר על עסקי ממון לא יברך, אפשר שהתכוונו למעצר של עשירים, שהכולאים אותם נתנו להם תנאים טובים עד שישלמו את חובם. אבל על ישיבה בכלא רגיל לזמן ממושך או לזמן לא ידוע, שיש בה גם צער גדול ביותר וגם שמץ סכנה – הן מצד פגיעתם של האסירים האחרים, שחלקם עבריינים אלימים, והן מצד הזעזוע הנפשי שעלול לסכן את חייו – ייתכן שיודו שיש לברך 'הגומל'.

כלומר רמת הסיכון אינה המדד היחיד לברכת 'הגומל', אלא כל שעבר אירוע מטלטל וטראומתי שהיה בו שמץ סכנה, מברך 'הגומל'. בדרך כלל אירוע טראומתי נמדד על פי הסכנה שבו (כפי שנחלקו על דרכים ומחלות שבעבר, כמבואר לעיל בהערה 3 ובהלכה ו), אולם מאסר,  אפילו אם הוא על עסקי ממון, שסכנת החיים שבו קלושה, יכול להיות מאוד טראומתי ומטלטל, עד שמתוך כך יכול אדם להסתכן. וכפי שכתב מהרי"ץ בפעולת צדיק ג, רכט: "הא מיהת סכנה מעט יש, שעומד בפחד עד שיֵצא מהצרה". וכעין זה כתב בנתיב חיים על שו"ע ריט, א. וכפי שכתבתי בסוף הלכה ז', שבמצבנו הנוכחי, שיש עדיין אנשים שאינם רגילים בטיסה, והיא מעוררת אצלם חשש שמא יפלו אל מותם, אפשר שיברכו אחריה 'הגומל', וכפי המנהג הרווח בדור הקודם.

מבאו"ה ריט, א, 'חבוש', משמע שעל פחות משלושה ימים בכלא אין לברך. אולם נראה שאם פחד מאוד, כי לא ידע מתי ייצא או שהחוקרים איימו עליו, יברך.

מי שבחר להיכנס למאסר, כגון שהציעו לו לשלם קנס או לשבת חודשיים במאסר; לברכ"י ובן איש חי, אף שהוא אשם בכך, מ"מ לא חילקו בזה חכמים ויברך. ולשע"ת ריט, ב, לא יברך בשם ומלכות. וכן ראוי לנהוג מספק.

שגרת החיים מפריעה מאוד להכרה בכל הטוב שברא ה' בעולם, וכך לעיתים במקום להודות לה' אנחנו מתלוננים שחם מדי או קר מדי, צפוף מדי או ריק מדי וכו'. אבל אדם שהפליג בספינה, סבל מהגלים והקיא את בני מעיו, כשהוא חוזר ליבשה הוא יודע עד כמה החיים הרגילים נעימים וטובים, וראוי לו שיודה לה'. ולעיתים אדם מרגיש מועקה מחיי החברה שלא מספקים אותו ואולי אף מעיקים עליו, אולם כשהוא נודד במדבר, רחוק מחבריו, הוא מבין עד כמה החברה יקרה לו, ועד כמה נוח וטוב לחיות בתוך חברה מסודרת עם שירותים קהילתיים בסיסיים, כתשתיות מים, חנויות למזון, מסחר ושירותי בריאות. ועל כן כשיחזור לישוב עליו להודות. וכן אדם בריא לא תמיד יודע להוקיר כראוי את מצבו הטוב, ורק לאחר שנחלה הוא נוכח לדעת עד כמה הבריאות יקרה, וכשיבריא עליו להודות. וכך גם לגבי מי שנכלא בבית האסורים, פעמים רבות מדובר באדם שלא הכיר בערכם של החיים המסודרים על הצדדים המגבילים שבהם, ושאף ליותר ממה שניתן להשיג בדרך השגרתית, ופשע כנגד חבריו ונתפס ונענש. וכשיצא עליו להודות ולהכיר עד כמה נפלאים הם החיים הרגילים בעולמו של הקב"ה, ועליו להתחרט על שלא הכיר בכך לפני שחטא. ועל כן בנוסח הברכה אומרים: "הגומל לחייבים טובות". ואף שלושת מברכי 'הגומל' האחרים נחשבים במידת מה 'חייבים', שלא הכירו לפני כן – עד כמה ראוי להודות לה' על הטוב שבחיים השגרתיים (עולת ראיה ח"א עמ' שט-שיב).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן