חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ח – עבודה עברית

א – העדפת הקרוב, השכן ובן העם

כאשר שני אנשים מבקשים מאדם הלוואה ויש ביכולתו להלוות לאחד בלבד, יקדים את הקרוב אליו יותר. שנאמר (שמות כב, כד): "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי – אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ". 'עִמָּךְ' היינו הקרוב אליך. לכן קרוב משפחה קודם לשכן, שכן קודם למי שאינו שכן, המתגורר בעירך קודם למי שאינו מתגורר בעירך, בן עמך קודם לבן עם אחר (ב"מ עא, א).

כיוצא בזה נאמר (ויקרא כה, יד): "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". אמרו חכמים (בספרא) שבמילת 'עֲמִיתֶךָ' התכוונה התורה להורות, שבכל קנייה או מכירה יש לאדם להעדיף את עמיתו, היינו את הקרוב אליו יותר, ובכלל זה להקדים את בני עמו על בני עם אחר. החידוש בזה הוא שלא רק בענייני חסד וצדקה יש להעדיף את הקרוב אלא גם בכל התחומים הכלכליים יש לאדם להעדיף את קרוביו.

אין בהלכה זו ביטוי של החרמת מי שאינו קרוב או מי שאינו שכן או בן עם אחר. להיפך, ידוע שיש לכל ישראל אחריות לתיקון העולם כולו, וכפי שנאמר לאברהם אבינו (בראשית יב, ג): "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". וכן נאמר ליעקב אבינו (שם כח, יד): "וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". אלא הלכה זו נועדה לבטא את האחווה והאחריות היתירה המוטלת על כל אדם כלפי קרוביו, שכניו ובני עמו. מסתבר שכך הדין גם לבני העמים כולם, שכל אדם צריך להקדים בכל העניינים שבין אדם לחבירו את קרוביו, ואח"כ את שכניו, ואח"כ את בני עמו.

הרעיון של כלל זה פשוט והגיוני: כדי לפתור את כל המצוקות בעולם ולבנות חברה טובה ובריאה, יש להתחיל ולתקן לפי הסדר, מהמעגל הקרוב לרחוק יותר. מעבר לזה שכך האחווה מחייבת, עיקרון זה מאפשר לחברה לתקן את עצמה באופן שלם, כאשר האחריות מתפשטת באופן הגיוני במעגלים, שככל שאדם קרוב יותר לחבירו כך הוא מכיר אותו יותר, ויודע יותר טוב כיצד לסייע לו באופן מועיל. כך בענייני צדקה, וכך גם בענייני עבודה, שלטווח ארוך הקרובים, השכנים, ובני העם – יודעים להעסיק את הפועל באופן המועיל ביותר לשניהם.

המצווה להעדיף את בן עמנו היא גם כאשר המחיר שהוא דורש מעט יותר יקר, שכן למדנו שגם בהלוואה מצווה להעדיף את היהודי (ב"מ עא, א), והרי ידוע שמותר להלוות לגוי בריבית ואילו ליהודי אסור, אם כן, כשהתורה מצווה אותנו להקדים ולהלוות לבן עמנו, הכוונה גם אם נפסיד רווח מסוים (אהבת חסד ח"א ה, ז). אולם כאשר ההפרש ביניהם אינו מועט, אין חובה להעדיפו.

משמעות הדבר היא, שאין כוונה שמצוות ההעדפה תשבש את השיקולים הכלכליים של האדם או העסק, אלא כוונת המצווה ליצור העדפה מסוימת לקרוב, לשכן ולבן העם, תוך שמירה על רווחיות העסק וכדאיותו.

ב – העדפה בעבודה

כשם שמצווה להקדים קרוב ושכן ובן העם לקנייה, מכירה והלוואה, כך ויותר מצווה להקדימם לעניין עבודה. הואיל וכאן מצטרפת גם מצוות הצדקה, שהרי אדם שלא מוצא עבודה, קרוב להיחשב עני, וממילא מצווה להקימו ולהחזיקו.

כלומר, בהעדפת פועל יהודי ישנן שתי מצוות: האחת – המצווה הכללית להעדיף את הקרובים ובני העם. והשנייה – צדקה, שהיא יותר מחייבת. והצדקה המעולה ביותר היא במתן עבודה. וכן ביאר הרמב"ם (מתנות עניים י, ז), שיש שמונה מעלות בצדקה, זו למעלה מזו, והמדרגה העליונה ביותר שאין למעלה ממנה, לתת לעני עבודה, דהיינו למצוא לו מקור פרנסה קבוע, כך שיוכל לעמוד על רגליו בכוחות עצמו. ויש בה מצווה נוספת, שנאמר (ויקרא כה, לה): "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ".

רבים נמנעים מלהעסיק את קרובם או בן עמם, מפני שלא נעים להם לצוות עליו את מה שמבקשים מאדם זר ורחוק. אולם חכמים רצו לעודד את האדם לשכור את העניים שבסביבתו, כדי להעניק להם פרנסה, כמובא במשנה (אבות א, ה): "יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך". והכוונה להעדיף לשוכרם לעבודות הבית הפשוטות והבזויות (ב"מ ס, ב). וכך כתב הרמב"ם (מתנות עניים י, יז): "ציוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים במקום העבדים, מוטב לו להשתמש באלו ויהנו בני אברהם יצחק ויעקב מנכסיו… שכל המרבה עבדים, בכל יום ויום יוסיף חטא ועוון בעולם. ואם יהיו עניים בני ביתו, בכל שעה ושעה מוסיף זכות ומצוות".

כמו לעניין מקח וממכר, גם מצווה זו קיימת כאשר הפועל היהודי יקר במעט, אבל אם הוא יקר באופן משמעותי, או שאפילו יקר במעט אבל תוספת עלות זו תפגע ביציבותו הכלכלית של העסק מול המתחרים, אין מצווה להקדים את הקרוב, השכן והיהודי.

ג – המאבק על עבודה עברית

לפני כמאה שנה, בימי העלייה השנייה (תרס"ד-תרע"ד; 1904-1914), כאשר הישוב היהודי החל להתבסס בארץ והתפתחותו היתה תלויה במידה רבה במציאת מקום עבודה ליהודים שיוכלו לעלות לארץ, החלו גופים שונים ובראשם תנועות הפועלים להילחם למען 'עבודה עברית', הן כדי לאפשר קליטת פועלים יהודים והן כדי למנוע את המשך ההגירה הערבית לארץ ישראל. המאבק התעצם כאשר בעקבות המדיניות שנקבעה ב'ספר הלבן', השלטון הבריטי העניק אשרות עליה ליהודים בהתאם ליכולת קליטתם הכלכלית.

אולם התעוררה בעיה, הערבים הסכימו לעבוד בשכר נמוך בהרבה, והשאלה היתה האם ניתן לחייב את האיכרים ובעלי העסקים להעסיק פועלים יהודים בשכר גבוה יותר. דרישתן של תנועות הפועלים הציוניים היתה שבכל מצב ובכל מחיר יעסיקו פועלים יהודים. כדי לקדם את עמדתן, ארגנו הפגנות, לעיתים אלימות, כנגד מעסיקים שהעסיקו פועלים ערבים. בפועל המלחמה נגד עבודה ערבית נכשלה, ומה שהועיל למעט את מספר הפועלים הערבים היה המאורעות שבהם ערבים רצחו יהודים, וכן החרמות שהערבים עצמם הטילו על הישוב היהודי. אמנם המאבק האידיאולוגי בעד עבודה עברית חיזק את העמדה המוסרית המעדיפה העסקת פועלים יהודים.

באותו הזמן נדרשו גם הרבנים לשאלה, ובשם מרן הרב קוק מסרו שבהזדמנות מסוימת אמר שניתן לחייב מעסיק יהודי לשלם עד שליש יותר עבור פועל יהודי. לימים כתב תלמידו הרב ישראלי (חוות בנימין א, כב), שעד תוספת של שישית אפשר לחייב מעסיק לשכור פועל יהודי.

ולדעת הרב בן ציון מאיר עוזיאל, שהיה הרב הראשי והראשון לציון בעת הקמת המדינה, ניתן לחייב את המעסיקים לשכור פועל יהודי במחיר שבו יהודי יכול לחיות חיים סבירים כפי המקובל בחברה היהודית, גם אם משכורת זו תהיה כפליים ממשכורתו של הפועל הערבי. וזאת משום שמוטלת על בני כל העם אחריות הדדית לדאוג איש לרעהו, ובכלל זה לדאוג שיוכלו לחיות בכבוד. כלומר, שכר המינימום לא צריך להיות מושפע, לדעת הרב עוזיאל, מההיצע והביקוש שישנו בשוק לגבי עובדים אלו, או מהתחרות בעובדים הנכרים, אלא על החברה והמעסיקים מוטלת החובה להקדים פועל מבני עמם, ולשלם לו משכורת שמאפשרת רמת-חיים סבירה ביחס לאחיו בני עמו. כראיה לזה, הזכיר הרב עוזיאל את ההלכה לגבי אדון של עבד עברי, שחייב לספק לעבדו רמת-חיים מקבילה לרמתו של האדון. וכפי שדרשו חז"ל במסכת קידושין (קדושין כ, א): "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ, עמך במאכל ועמך במשתה". מזה למד, שגם מעסיק צריך לדאוג שלפועל שלו תהיה משכורת שהוא יוכל להתקיים ממנה בכבוד, יחסית למקובל במדינה (משפטי עוזיאל ד, מד).

להלכה נראה, שחובתה של המדינה היהודית, לדאוג שלכל היהודים תהיה פרנסה בכבוד, אולם לא ניתן להטיל חובה זו על המעסיק היחידי, שצריך להתחרות בשוק מול מתחריו שמעסיקים פועלים זולים בהרבה. אלא שגם על היחיד מוטלת מצווה לחפש דרכים כיצד להעסיק את אחיו תוך קידומו של העסק ליותר יעילות ורווחיות.

ד – העסקת ערבים עוינים

בינתיים הוקמה מדינת ישראל שהתחייבה לנהוג בהגינות כלפי כל תושביה, ובכלל זה שלא להפלות אדם בעקבות מינו, דתו וגזעו. למרות זאת, בעיית העסקת ערבים עדיין עומדת במקומה. ואף שהמדינה ככלל אינה יכולה להפלות בין אזרחיה, ראוי לכל יחיד ויחיד שמעסיק פועלים, להתחשב בסולם הערכים התורני, לפיו ישנם שלושה טעמים להענקת עדיפות לפועלים שאינם ערבים, וכולם נובעים מהמלחמה שבין ישראל לערבים על ארץ ישראל: ראשית, מצווה עלינו לרשת את הארץ, כדי שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, כפי שהגדיר הרמב"ן את המצווה (לעיל ג, א-ב). ומאחר שרבים מהערבים אינם מסכימים לכך שהארץ שייכת לנו, ועדיין נטוש מאבק על ארץ ישראל, שלעיתים מתפתח למלחמת דמים, מוטלת עלינו המצווה למנוע במידת האפשר את אחיזתם בארץ, כדי למנוע את האפשרות שילחמו כנגד ישיבתנו כאן. וברור שעל ידי נתינת מקומות תעסוקה לערבים שחשודים בעוינות כלפינו אנו גורמים לתוצאה הפוכה, מחזקים את אחיזתם בארץ, ולא מאפשרים להם לחשוב ברצינות על הגירה.

מצווה שנייה, הקשורה לזה, היא מצוות "לֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב). ופירושה: שלא לתת לגויים חניה בקרקע של ארץ ישראל. כלומר, אסור למכור לגוי, שאיננו גר-תושב, קרקע או בית בארץ-ישראל, וכל מי שאינו תומך בכך שמדינת ישראל היא מדינת היהודים אינו יכול להיחשב 'גר תושב' (כמבואר לעיל ה, א-ב). לצערנו רבים מהערבים הגרים בארץ אינם תומכים במדינת ישראל כמדינת היהודים ואינם מסייעים לה במאבק על קיומה נגד אויביה כפי שמצופה מאזרחים נאמנים, וממילא הם אינם יכולים להיחשב 'גרים תושבים', ואסור למכור להם בארץ בית או קרקע. גם מתן עבודה מחזק במידה מסוימת את חנייתם בארץ. שכן המציאות היא שבעקבות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל במאה וחמישים השנים האחרונות, היגרו לארץ מאות אלפי ערבים שבאו לחפש עבודה בהתיישבות היהודית המתפתחת. יש לקוות שאם העסקת ערבים שאינם תומכים בזהותה היהודית של המדינה תפחת ותוחלף במידת הצורך בעבודה של בני עמים אחרים, ההגירה שלהם למדינות אחרות תואץ, ואלו שיישארו בארץ יהיו קרובים יותר להגדרה של גר-תושב, שמצווה לדאוג לפרנסתם. טעם שלישי, החשש המסוים מפני פיגועים שעלולים להתבצע על ידי פועלים ערבים עוינים או בסיועם.

כל הטעמים הללו אמורים כלפי ערבים שחשודים בעוינות למדינת ישראל, אבל התומכים במדינת ישראל כמדינת העם היהודי ראויים למעמד 'גר תושב', ומצווה להעסיקם ולגמול עמהם חסד.

יש להוסיף, שאף שמלכתחילה עדיף שלא להעסיק ערבי שחשוד בעוינות ואינו ראוי למעמד של 'גר-תושב', בפועל כאשר מעסיקים אותו, חייבים להתייחס כלפיו במלא הכבוד וההגינות. אסור לבזותו, לעושקו ולהלין את שכרו. ראשית, מפני חובת ההגינות של מעסיק כלפי העובד. שנית, יתכן שהוא הגון ותומך בעם ישראל וראוי להגדרת 'גר תושב', שכלפיו אנו חייבים להתייחס לא רק בהגינות אלא אף מצווה להעניק לו צדקה בשעת הצורך (לעיל ה, ה, 4).

יש לקוות שככל שיעברו השנים, הערבים העוינים אותנו יתמעטו על ידי תשובה או הגירה למדינות אחרות, ואוהבינו יישארו לחיות אתנו באחווה.

ה – בניית בית בהתיישבות

בהמשך להלכות הקודמות, עולה שאלה מאנשים שרוצים לבנות את ביתם ביהודה ושומרון, האם עליהם לשכור פועלים יהודים שמחירם גבוה בהרבה ממחירם של פועלים ערבים.[1] יש טוענים שמהסיבות שהוזכרו בהלכה הקודמת, יש להקפיד לשכור פועלים יהודים או בני עם אחר שאינו במלחמה אתנו, גם אם בעקבות עמדה זו ייבנו פחות בתים, או שאדם יוכל לקנות בית קטן יותר. אולם למעשה כל אימת שמחיר הפועלים היהודים גבוה באופן משמעותי, עדיף לבנות את הבית בהתיישבות עם פועלים ערבים בני המקום, כי בסופו של דבר, המגמה המרכזית שלנו היא לחזק את האחיזה היהודית בארץ. אמנם בכל המקצועות שפועלים יהודים אינם יקרים באופן משמעותי, יש להשתדל להעדיפם. וכן ראוי לטרוח על פיתוח שיטות בנייה חדישות ומתועשות שיצריכו פחות פועלים.

גם ההימנעות מהעסקת פועלים ערבים לא תועיל, הואיל ועמדת ראשי מערכת הביטחון שרצוי להעניק עבודה לסך מסוים של פועלים ערבים מיהודה ושומרון, ואם יהודים ביהודה ושומרון יעסיקו פחות אלף מהם, במקום להעניק למשל חמישים אלף אישורי עבודה לפועלים מסין, מדינת ישראל תעניק רק ארבעים ותשעה אלף אישורי עבודה, וזאת כדי שיוכלו להעניק עוד אלף אישורי עבודה לערבים מיהודה ושומרון. הרי שמדיניות זו נתונה בידי המדינה, והשפעתו של האדם היחיד על המצב הלאומי בתחום זה מעטה מאוד. ומי יודע, אולי בדיעבד, הענקת עבודה לפועלים ערבים אכן תסייע להפחתת האלימות וקירוב הלבבות (לעיל ה, ה, 4).

יהי רצון שנזכה ויתקיימו בנו דברי הנביא ישעיהו (סה, כא-כה): "וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם. לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל, כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי… זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי אָמַר ה'". ובני העמים שעוינים אותנו יחזרו בתשובה, ויבואו לסייע לבניית ארצנו, כנאמר (שם ס, י): "וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ". ונאמר (שם סא, ה): "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם".


[1]. כמה סיבות למחיר הגבוה של פועלים יהודים על פני פועלים ערבים שגרים ביו"ש: ראשית, היהודים רגילים לחיות ברמת חיים גבוהה יותר וממילא תובעים שכר גבוה יותר. שנית, רוב הפועלים היהודים מתגוררים בערים הגדולות, וכדי להביאם לאתרי הבנייה ביהודה ושומרון, צריך לארגן הסעה שעולה כסף רב, וכן צריך לשלם להם עבור זמן הנסיעה. לעומתם הפועלים הערבים מתגוררים קרוב לאזור הבנייה, כך שבנוסף לזה שהם מקבלים משכורת נמוכה יותר, נחסכת בהעסקתם גם ההסעה. שלישית, הפועלים היהודים חייבים בכל המיסים, ואילו הערבים אינם חייבים בהם. כל השיקולים הללו יחד יוצרים הבדל משמעותי.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן