חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – הלכות זכר למקדש

א – זכר לחורבן

בעקבות חורבן בית המקדש השני התחוללה מהפכה נוראה, דומה היה שלאחר חורבן בית המקדש, וכל מה שאירע בעקבותיו, לא יהיה אפשר להמשיך לחיות באופן רגיל.

וכך מסופר בתלמוד (ב"ב ס, ב): כשחרב בית המקדש השני, נתרבו פרושים בישראל, שלא אכלו בשר ולא שתו יין. נטפל להן רבי יהושע ואמר: בָּנַי, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין? אמרו לו: היאך נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי המזבח ועכשיו בטל? והיאך נשתה יין שהיו מנסכים ממנו על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן גם לחם אל תאכלו שהרי נתבטלו המנחות. אמרו לו: אכן אפשר שנתקיים ללא לחם על ידי אכילת פירות. אמר להם: גם פירות אי אפשר שתאכלו, שהרי נתבטלו הביכורים שהיו באים מפירות שבעת המינים. אמרו לו: אפשר לאכול פירות אחרים. אמר להם: גם מים אי אפשר שתשתו, שכבר בטל ניסוך המים. ומאחר שאי אפשר להתקיים ללא מים שתקו הפרושים.

אמר להם רבי יהושע: בָּנַי, בואו ואומר לכם – שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה.

אלא החיים חייבים להימשך, ואין להסכים שהאבל הנורא על חורבן בית המקדש ישרה דיכאון שהעם לא יוכל לעמוד בו. אולם בכל עת שאדם נמצא בשמחה מיוחדת, עליו לזכור את חורבן בית המקדש, שכל זמן שבית המקדש חרב, השמחה אינה יכולה להיות שלימה. לכן אמרו חכמים, שהחתן ביום חתונתו צריך להעלות את ירושלים על ראש שמחתו ולשים אפר על ראשו. וכן אדם שבונה בית צריך להשאיר אמה על אמה ללא סיוד זכר לחורבן. וכשעורכים סעודה שיש בה שמחה צריך למעט בתבשיל אחד זכר לחורבן, וכן בתכשיטי אשה.

אומות העולם עומדות תמהות מול תופעת נצחיותו של עם ישראל; אין עוד עם בעולם שגורש מנחלתו, נתפזר בארבע כנפות תבל, ולמרות זאת במשך תקופה כה ארוכה שמר על זהותו הלאומית. ולא זו בלבד, אלא שעוד נשארו בו כוחות חיים מספיקים כדי לשוב בחזרה לארצו ולבנותה, כפי שאנו זוכים לראות היום. אין ספק שהתורה האלוקית הנצחית היא זו שסייעה לעם ישראל לשמור על זהותו. והתקנות האלו שתקנו חכמים זכר לחורבן שימרו בתוכנו בכל עת את הידיעה, שהחיים בגלות אינם לכתחילה, ומקומנו הטבעי בארץ ישראל.

גם כיום, שזכינו בחסדי ה' לקיבוץ גלויות ולבניין הארץ, יש להמשיך לשמור את כל התקנות שתקנו חכמים זכר לחורבן בית המקדש. ודווקא המשך האבלות על חורבן בית המקדש יעורר בלבבנו תשוקה גדולה יותר לגילוי שכינה בארץ, ומתוך כך נזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו.

ב – אמה זכר לחורבן

יסוד תקנות האבלות על החורבן, שדווקא בעת שאדם שמח ביותר, עליו לזכור שהשמחה עדיין אינה שלימה, הואיל ובית המקדש חרב. לכן תקנו חכמים, שבשעה שאדם בונה את ביתו, ומגיע לשלב האחרון של הסיוד שבו הוא שמח במיוחד, עליו לזכור שהבית הכללי, בית המקדש, עדיין חרב, וכזכר לאבלות על החורבן עליו להשאיר מקום של אמה על אמה לא מסויד. שכל זמן שבית המקדש עוד לא בנוי, גם הבית הפרטי של האדם לא יכול להיות מושלם. אמה היא כחצי מטר (45.6 ס"מ), ואם כן למעשה, יש להשאיר מקום של כחצי מטר על כחצי מטר לא מסויד. גם מי שמדביק טפטים על קירותיו, צריך להשאיר מקום של אמה על אמה ללא סיד וללא טפט.

אמה זו צריכה להיות במקום בולט, ולכן קבעו חכמים שיניח אותה מול הפתח. ואמנם היו שהבינו שהכוונה היא מעל לפתח, כדי שיושבי הבית יראו אותה תמיד, אולם לדעת רוב הפוסקים יש להשאיר את האמה מול הפתח, כדי שכל מי שייכנס לבית יוכל לראותה. ורק במקום שאין אפשרות להניח את האמה מול הפתח, כגון בבית שאין בו קיר מול הפתח – אפשר להניח אותה מעל לפתח או בקיר אחר שנראה היטב מהפתח (שו"ע או"ח תקס, א; מ"ב ג; ערוה"ש ה; מור וקציעה).

ג – דין קונה בית

אדם שקונה בית שלא הותירו בו אמה לא מסוידת. אם זה שבנה את הבית הוא יהודי, כיוון שהיתה מוטלת עליו מצווה לשייר אמה על אמה ללא סיד ולא שייר, נמצא שאותה אמה מסוידת באיסור, ולכן הקונה צריך לשייף את הסיד ממנה. אבל אם בעל הבית הראשון היה גוי, כיוון שלא היתה עליו מצווה להשאיר מקום לא מסויד, גם זה שקנה ממנו את הדירה פטור מהסרת הסיד (שו"ע או"ח תקס, א; מ"ב ד).

ואין זה משנה מי הבנאים, אם בעל הבית הוא יהודי, גם אם הפועלים נוכרים, הואיל והם בונים בשבילו, עליו לדאוג שישיירו מקום של אמה על אמה ללא סיד. ואם טעו וסיידו את הכל, צריך בעל הבית לשייף שיעור של אמה על אמה מול הפתח.

יש אומרים שהחובה להשאיר אמה ללא סיד היא על מי שבונה את ביתו, אבל קבלן שבונה בתים כדי למוכרם, אפילו אם הוא מתכוון למוכרם ליהודים, אין עליו מצווה להשאיר אמה על אמה ללא סיד, הואיל ובתים אלו לא נועדו לשימושו האישי. וממילא גם הקונים פטורים מלשייף את מקומה של אותה אמה. ורק מכאן ואילך, אם ירצה הדייר לצבוע את ביתו, חובה עליו להשאיר את האמה שמול הפתח ללא צבע (אג"מ או"ח ג, פו). אמנם אם הדירה נקנתה מהקבלן עוד לפני סיומה, גם לשיטה זו צריך להשאיר בה אמה לא מסוידת, ואם הפועלים סיידו אותה, על הקונה לשייפה.

 

ויש אומרים, שבכל אופן אם הקבלן הוא יהודי ישנה חובה לשייר אמה על אמה ללא סיד, ואם סייד אותה על הקונה לשייפה. וכן נראה שנכון לנהוג למעשה. וגם אם הדייר הראשון לא עשה כן, כל מי שיקנה לאחר מכן את הדירה, יצטרך לשייף את אותה האמה, שהואיל ובעל הבית הראשון היה יהודי, הדירה התחייבה בשיור אמה זכר לחורבן (כך משמע ממג"א ד ועוד פוסקים רבים, וכך כתב במפורש במור וקציעה תקס).

ד – קרמיקה טפטים וצביעה מיוחדת

נחלקו הרמב"ם והטור בשאלה, האם מותר בזמן שבית המקדש חרב, לקשט את קירות הבית בקרמיקה מצויירת או בטפטים עם דוגמאות או אפילו בצביעה מיוחדת של שני צבעים עם דוגמאות. ואף כי ברור שמותר לתלות תמונות על הקיר, נחלקו לעניין צביעת הקיר במיני ציורים או דוגמאות. לדעת הטור, כל עוד הוא משייר אמה על אמה ללא שום ציור וסיד זכר לחורבן בית המקדש מותר לו לקשט את קירות הבית בכל מיני קישוטים (טור או"ח תקס; וכן משמע מרי"ף ורא"ש). אולם לדעת הרמב"ם, מאז שנחרב בית המקדש תקנו חכמים שלא לקשט את הבית הפרטי יותר מדאי, ולכן אסור לצפות את הקירות בקרמיקה, בטפטים או בציורי קיר. וכל מה שתקנו חכמים להשאיר אמה על אמה זהו דווקא בסיד או בצבע, אבל לקשט את הקירות בקרמיקה וכדומה – אסור (רמב"ם תעניות ה, יב; שו"ע תקס, א).

להלכה, פוסקים רבים סוברים כדעת המקילים, וכן המנהג הרווח (מ"ב תקס, א), ומנהג חסידות להחמיר כדעת הרמב"ם.

במבני ציבור, כמו בית כנסת ובית ספר, לכל הדעות אין צורך לשייר מקום של אמה על אמה ללא סיד, וכן מותר לצפות את הקירות בטפטים או בקרמיקה מצויירת, כי התקנה היא דווקא בביתו הפרטי של האדם, ולא במקום ציבורי (מ"א ופמ"ג תקס, ב).

ה – סיד וצבע

"משחרב בית המקדש תקנו חכמים שבאותו הדור, שאין בונים לעולם בניין מסויד ומכויר כבניין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד, ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד" (שו"ע או"ח תקס, א). כיום בבנייה רגילה אין משתמשים בטיט אלא בטיח. ולטיח שתי שכבות, הראשונה מטיח שחור, ומעליה טיח לבן אפרפר, ועל הטיח הלבן מסיידים בסיד. ואם כן להלכה את אותה אמה שממול לפתח אין לסייד כלל, באופן שהטיח הלבן יֵראה בה. וחשוב להדגיש זאת, מפני שרבים נוהגים לסייד את כל הבית, ולהשאיר אמה על אמה בלי הצבע שבא לאחר הסיד. וכן יש שנהגו לצבוע לגמרי את כל הבית, ולאחר מכן – כזכר לחורבן – צובעים בשחור את מקומה של האמה שמול הפתח.

אמנם למקילים בזה יש על מה לסמוך, ואין למחות כנגדם. כי יש מי שהסביר שעיקר התקנה הוא שיהיה ניכר שינוי באותה אמה זכר לחורבן. ולכן אם ניכר הבדל בין הצבע של כל הבית לאותה אמה שהיא רק מסויידת, או שצבעו אותה בשחור, יוצאים בזה (עי' שעה"צ תקס, ח, אג"מ או"ח ג, פו). אבל לדעת רוב הפוסקים, צריך לשייר אמה ללא צבע וללא סיד, כי אין מספיק שיהיה היכר כלשהו זכר לחורבן, אלא צריך שהבית יהיה לא גמור, והסיד הוא הגימור. ולכן אם בטעות סיידו את כל הבית ללא השארת אמה, ראוי לשייף את הסיד מאותה אמה, כדי לחשוף את הטיח הלבן, ולא להסתפק בזה שבשלב הצבע ידלגו על אותה אמה (מ"ב תקס, ב).

קירות גבס אין רגילים לסייד, ואזי יש להסתפק בכך שלא יצבעו את אותה אמה.

ו – ציור חומות באותה אמה

ישנו מנהג ששורשו בטעות, שבמקום להניח אמה ללא סיוד, תולים מול הפתח תמונה של הר הבית, אבל להלכה אין לעשות כן, כי התמונה אינה יכולה להחליף את תקנת חכמים שלא להשלים את סיוד הבית. ומי שרוצה להדר ולעשות איזה סימן שעל ידו יבין כל מי שנכנס לביתו את פשר האמה שאינה מסוידת, יתלה את התמונה של הר הבית מעל אותה אמה או לצידה. וכן אפשר לכתוב מעל האמה את הפסוק "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהלים קלז, ה). ויש שמשאירים את הטיח ללא סיד, וחורטים בטיח ציור של חומות, וכיוון שאין שם סיד, יוצאים בזה.

אמנם כפי שלמדנו לעיל, יתכן שיש למקילים על מה לסמוך, שאולי עיקר התקנה לעשות זכר לחורבן. אולם לדעת רוב הפוסקים עיקר התקנה הוא שהאמה תישאר ללא צבע וללא סיד, כלומר שבניין הבית לא יסתיים, ובזה יבוא לידי ביטוי הרעיון, שכל זמן שבית המקדש אינו בנוי, גם הבית הפרטי – אינו שלם.

ז – עריכת שולחן ותכשיטי אשה

עוד תקנו חכמים שכל העורך שולחן לאורחים יחסיר ממנו אחד מן המאכלים שמקובל להגיש כזכר לחורבן. ודווקא בסעודה מיוחדת, כגון שיש בה אורחים, צריך לחסר דבר מה, אבל בארוחה רגילה שאין בה שמחה מיוחדת, אין צורך להחסיר מאכל זכר לחורבן (ב"ב ס, ב. שו"ע או"ח תקס, ב).

בשבת וביום טוב אין לחסר דבר ממה שראוי להכין לצורך הסעודות. כי בזמנים אלו אנו נמצאים במדרגה גבוהה מהמציאות הרגילה שלנו בעולם הזה, ולמדרגה הגבוהה הזו האבלות אינה מגיעה, ולכן אין מנהגי אבלות בשבת ויום טוב. אולם בסעודות של ימי החול, ואפילו אם הן סעודות מצווה, תקנו חכמים שהואיל ויש בהן שמחה, צריך לחסר בהן דבר מה כזכר לחורבן. ללמדנו שכל זמן שבית המקדש חרב אין אפשרות לקיים שמחה שלימה (מ"ב תקס, ה, עפ"י ט"ז ומור וקציעה).

כיום קשה לדעת איך בדיוק לקיים תקנה זו, ולכן למעשה רבים אינם נוהגים לקיימה. כנראה שבעבר היה ידוע מה מקובל להגיש בכל סעודה, וממילא כשהיו מחסרים מאכל אחד החסרון היה ניכר, וכולם הבינו שטעם החסרון מפני שבית המקדש חרב. אבל היום, שאין תפריט ידוע לכל סעודה, קשה לדעת מתי החסירו תבשיל ומתי לא. יכולה להיות סעודה שהגישו בה מעט תבשילים אבל עשו זאת מטעמי חסכון ולא כזכר לחורבן. ולעומת זאת יתכן שאדם יכין סעודה מלאה כל טוב, אולם בליבו חפץ להוסיף עוד תבשיל, והחסירו מפני חורבן בית המקדש.

כנראה שזו הסיבה שהרמב"ם (הל' תעניות ה, יג) כתב, שלא מספיק להחסיר תבשיל, אלא צריך גם להשאיר מקום פנוי בשולחן, כדי שיהיה ניכר שבאותו מקום היה ראוי להניח דבר מאכל, והניחוהו ריק כזכר לחורבן. וכן פסק ה'שולחן-ערוך', שיניח מקום פנוי בשולחן ללא קערה מן הקערות הראויות לתת שם (שו"ע או"ח תקס, ב; מ"ב ז).

אולם למעשה גם לא נוהגים לשייר מקום פנוי בשולחן, מפני שהשולחנות שלנו אינם בגודל שווה, וגם אם ישאירו מקום פנוי לא ידעו אם זה כזכר לחורבן או מפני שהשולחן גדול. ונראה שגם צורת ההגשה השתנתה, שכן בעבר היו מגישים את כל התבשילים מיד בתחילת הסעודה, ואז היה ניכר שהחסירו משהו. אבל היום, שרגילים להגיש מנה אחר מנה, בכל משך הסעודה יש מקומות פנויים על השולחן, ואין הדבר ניכר כזכר לחורבן. אלו כנראה הסיבות שכיום אין נוהגים להקפיד בדין זה (עי' ח"א קלז, ב; ערוה"ש תקס, ו).

אמנם כיוון שהאחרונים הזכירו דין זה להלכה, משמע שראוי לקיימו. ולכן ראוי שעורכי הסעודות יהיו מודעים להלכה זו, ולפני כל סעודה מיוחדת יתכננו אילו מאכלים ברצונם להגיש, ויפחיתו אחד זכר לחורבן. וכן כאשר מסכמים עם בעל אולם או קייטרינג על תפריט לשמחה, נכון לחשוב תחילה אילו מאכלים רוצים, ולהפחית אחד זכר לחורבן.

תקנו חכמים: "עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט" (ב"ב ס, ב). גם הלכה זו קשה לקיים בימינו, הואיל ואין מנהג קבוע, כמה תכשיטים מקובל לענוד בכל אירוע, וממילא לא ניכר כאשר אשה מחסירה תכשיט אחד. ואע"פ כן נכון לקיים את ההלכה, ואשה שיש לה הרבה מיני תכשיטים, לא תענוד את כולם בבת אחת, אלא בכל פעם תחסיר תכשיט אחד מאלה שרצתה להתקשט בהם עתה, כדי שתזכור את חורבן בית המקדש (שו"ע או"ח תקס, ב; מ"ב ח).

ח – חתן וכלה

"כשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין" (שו"ע או"ח תקס, ב). סמכו מנהג זה על הפסוק (תהלים קלז, ה-ו): "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". הרי שבעת שאדם שמח, עליו לזכור את ירושלים ואת בית המקדש.

מניחים את האפר במקום תפילין של ראש. התפילין מבטאות את האמונה וההתקשרות המיוחדת של ישראל לה', ולכן התפילין הן הפאר של ישראל. והתפילין של ראש מבטאים את הקשר הזה לעין כל, וכאשר בית המקדש, שמגלה את הקשר המיוחד שבין כלל ישראל לה', חרב, ההתקשרות שלנו לה' אינה שלימה, ובמקום הפאר יש להניח אפר. המנהג לשרוף נייר קטן ולהניח את אפרו בראש החתן (יש משתמשים לשם כך באפר של סגריה. אולם כיוון שאסור לעשן משום בריאות אין ראוי להשתמש באפר סיגריה).

רבים נוהגים לשבור כוס מתחת לחופה, כדי למעט את השמחה ולהזכיר את האבלות על החורבן (עפ"י ברכות לא, א, רמ"א שם). ויש קהילות שלא נהגו בהן לשים אפר בראש החתן, ומסתפקים בשבירת הכוס בלבד (כף החיים תקס, כא). והעיקר שבכל חתונה יהיה סימן של אבלות זכר למקדש.

כשבית המקדש היה קיים, היו רגילים לעטר את ראשו של החתן בכתר או בעטרה, אך לאחר החורבן נאסר הדבר. כי רק כשהמצנפת של הכהן הגדול על ראשו, אפשר שגם החתן יתעטר בכתר או בעטרה, אולם כשהוסרה המצנפת מראש הכהן הגדול, גם מראש החתנים צריכים להסיר את העטרות (סוטה מט, א; גיטין ז, א; שו"ע או"ח תקס, ד).

וכן גזרו על עטרות הכלה, שכל עטרה שמניחים על ראשה של הכלה, אם היא עשויה מכסף או זהב אסורה, אבל אם היא מבד מקושט מותרת. ויש מחלוקת בין גדולי הראשונים מה הדין בעטרה שעיקרה מבד וקבועות בה משבצות של כסף וזהב, יש אוסרים (ב"י בפירוש הרמב"ם), ויש מתירים (רמב"ן), והמנהג להקל (מ"ב תקס, יח).

ט – שירה וכלי זמר

בעקבות חורבן המקדש גזרו חכמים שלא לנגן בכלי זמר ושלא לשיר (סוטה מח, א, גיטין ז, א). נחלקו הפוסקים בהלכה זו:

לדעת רמב"ם (הל' תעניות ה, יד), ושולחן ערוך (או"ח תקס, ג), אסור לנגן ולשמוע כלי זמר לשם תענוג והנאה, ורק לצורך מצווה, כמו בחתונה, מותר. ובעת משתה היין – גם שירה בפה אסורה. אבל לשיר סתם מותר, וכן מותר לשיר בסעודה ששותים בה יין, כי רק על שירה בשעה שמתקבצים לשם שתיית יין ומשקאות חריפים – גזרו, מפני ששתייה זו מביאה לשמחה יתירה ואף להוללות.

ולדעת רש"י ובעלי התוספות ורוב הראשונים, אין הבדל בין שירה לניגון בכלי זמר. ובכל מקרה בעת משתה היין אסור גם לשיר וגם לנגן או לשמוע נגינה, אבל בשעה שלא שותים יין, או כששותים יין במסגרת סעודה, מותר לשיר ולנגן. וסייג אחד הוסיפו בעלי התוספות, שלא לשמוע כלי זמר במשך כל היום, כפי מנהג המלכים שרגילים שמנגנים לפניהם בעת שהם עומדים ובעת שהם שוכבים. מפני שכל זמן שבית המקדש חרב ישנו צער בעולם, וכאשר מנגנים כל היום מתעלמים מהצער על החורבן.

למעשה נוהגים להקל כדעת רוב הראשונים לנגן ולשמוע מוזיקה כדי ליהנות. וידוע שהיהודים הצטיינו מאז ומתמיד במוזיקה ובנגינה. ואף הגאון מוילנא שיבח מאוד את חכמת המוזיקה, ואמר שחכמת המוזיקה והמתמטיקה הן החכמות החביבות עליו ביותר.[1]


[1]. אמנם באג"מ או"ח א, קסו, החמיר כרמב"ם, וכן בשבט הלוי ו, סט. אולם בציץ אליעזר טו, לג, הקל לגמרי, שאין לפקפק על מנהג ישראל. וכן ביחו"ד א, מה, כתב שגם הנוהגים בכל מקום כשו"ע נוהגים להקל בזה כאן כדעת רוב הראשונים וכרמ"א. קל וחומר כאשר השמיעה על ידי מכשירים אלקטרוניים שאין בה חגיגיות כשמיעת נגן המנגן בכלי זמר.

י – קריעה על ערי יהודה

כשם שאדם צריך לקרוע את בגדו בשעה שהוא מתאבל על אחד מקרובי משפחתו שנפטר, כך צריך לקרוע את בגדיו על חורבן הארץ שהוא האבל הכללי של עם ישראל.

שלוש דרגות לחורבן – ערי יהודה, ירושלים ובית המקדש. וכן מובא בתלמוד (מו"ק כו, א): "אמר רבי אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר: עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר, וקורע. ירושלים בחורבנה, אומר: צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלַיִם שְׁמָמָה, וקורע. בית המקדש בחורבנו, אומר: בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה, וקורע" (הפסוקים מישעיהו סד, ט-י).

כלומר, אדם שהיה עולה לארץ ישראל, כשהיה מגיע לאחת מערי יהודה שנחרבו, היה קורע את הקריעה הראשונה. וכשהגיע לירושלים היה קורע בשנית. וכשראה את מקום המקדש היה קורע בשלישית. וכל קריעה היא באורך של טפח (7.6 ס"מ). וקריעות אלו דינן כדין הקריעות החמורות שקורעים על אב ואם, שאסור לתקן אותן תיקון גמור, אלא שאם ירצה יוכל לתופרן בתפירות שאינן ישרות (שו"ע או"ח תקסא, א-ד).

השאלה האם גם לאחר שקמה מדינת ישראל, וערי יהודה וירושלים חזרו ליישובן, צריך לקרוע את הקריעות הללו? כתב מרן רבי יוסף קארו בספרו 'בית-יוסף' (או"ח תקסא), שהכל תלוי בשלטון, ולכן כאשר השלטון ביד גויים, אע"פ שגרים בערי יהודה יהודים, הן נחשבות חריבות. ולדבריו הסכימו כל האחרונים. וכן כתב בעל ה'משנה-ברורה' (תקסא, ב), שאפילו אם יושבים בהן ישראל, כיוון שהישמעאלים הטורקים מושלים עליהן נקראות חריבות. הרי שהכל תלוי בשלטון. לפיכך, משעה שקמה מדינת ישראל, בה' אייר תש"ח, כל הערים שבריבונות מדינת ישראל כבר אינן נחשבות חריבות אלא בנויות. וכך דעת מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, וכך שמעתי שפסק גם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל. אבל על ערים שעוד לא היו בריבונות ישראל בעת הקמת המדינה היה צריך לקרוע. [דין ברכת מציב גבול אלמנה מבואר בפנה"ל ברכות טו, כב-כג].

יא – קריעה בזמן הזה על ירושלים ובית המקדש

לפני מלחמת ששת הימים, כשמרכזה של ירושלים היה עדיין תחת שלטון ירדני, היתה מצווה לקרוע גם בשעה שרואים את ירושלים העתיקה, וגם בשעה שרואים את מקום בית המקדש. אולם לאחר מלחמת ששת הימים, שזכינו בחסדי ה' לשחרר את כל ירושלים, התעוררה השאלה מחדש, האם עדיין נחשבת ירושלים חריבה וצריכים לקרוע עליה.

הרב נבנצאל, רבה של העיר העתיקה, מסר לי בשם הרב שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל, שאמנם מאז הקמת מדינת ישראל אין לקרוע על ערי יהודה שתחת שלטון ישראל, אולם על ירושלים גם לאחר מלחמת ששת הימים צריך להמשיך לקרוע, מפני שקדושתה לעניין מעשר שני וקודשים קלים עדיין לא באה לידי ביטוי (עי' במנח"ש א, עג).

אבל מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה רגיל להדגיש, שמעת מלחמת ששת הימים נשתנה הדין. שכן פסק ה'בית-יוסף', שהכל תלוי בשלטון, ומאחר ששחררנו את ירושלים מעול גויים, אין יותר לקרוע עליה. ויתר על כן, הקריעה על ירושלים בזמן הזה עלולה להתפרש במידה מסוימת ככפיות טובה כלפי ה', שהנה זיכנו ברוב רחמיו לשוב לירושלים, ואילו עינינו טחו מלראות זאת, ואנו ממשיכים לקרוע כאילו לא אירע דבר.

וכן פסקו הרב שלמה גורן זצ"ל (הרב הראשי תשל"ג-תשמ"ג, תורת המדינה עמ' 108), והרב אברהם שפירא זצ"ל (הרב הראשי תשמ"ג-תשנ"ג), שאין לקרוע בזמן הזה על ירושלים מאחר שהיא תחת שלטוננו. אולם לגבי מקום המקדש פסקו – שגם היום צריך לקרוע.

ובמיוחד כיום, שהערבים מבזים את קדושת הר הבית, ונוהגים בו כבשלהם, ועורכים בו הפגנות שטנה כנגדנו, ואין יד ישראל תקיפה מספיק כנגדם, הרואה את מקום המקדש החרב – צריך לקרוע.[2]


[2]. יש מוסרים בשם מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל, שגם הקריעה על מקום המקדש תלויה בריבונות. ויש תלמידים של מו"ר הרצי"ה שאינם מקבלים זאת. ואף מו"ר הרב שפירא התפלא כששמע שמוסרים בשם הרצי"ה שאין לקרוע על מקום המקדש, כי הקריעה על המקדש תלויה בבניינו ולא בריבונות. מכל מקום יש לומר שגם לפי מה שמוסרים בשם הרצי"ה, מסתבר שכיום אף הוא היה מסכים שצריך לקרוע על מקום המקדש. וכפי שכתב הרב גורן ב'תורת המדינה' עמ' 108: "ביחוד כאשר בעוונותינו הרבים, הסגרנו במו ידינו את הר הבית, מקום המקדש וקודש הקדשים לוואקף המוסלמי ואין מאפשרים ליהודים שנטהרו כהלכה, להתפלל תחת כיפת השמים בחלקי הר הבית, שמותרת שם הכניסה לכל הדעות והשיטות, כולל שיטת הרמב"ם וסיעתו. והר הבית מקום המקדש – שועלים הילכו בו ברשות מדינת ישראל. על זה דווה ליבנו על אלה חשכו עינינו. לכן ברור שיש חובה לקרוע גם בזמננו על חורבן בית המקדש ולהתאבל עליו עד שנזכה בעזרת הגואל צדק לבניינו במהרה בימינו". עוד כתב שם, שאין זו אבלות ישנה, מפני שאמרו בירושלמי (יומא פ"א ה"א): כל דור שבית המקדש אינו נבנה בימיו, מעלים עליו כאילו הוא החריבו, הרי שהאבלות היא על זה שכביכול אנו החרבנו אותו.

יב – דיני הקריעה

התעורר ספק על איזו ראייה בדיוק צריכים לקרוע, האם רק מי שרואה את קרקע הר הבית צריך לקרוע, ואולי גם הרואה את הכותל המערבי, שהוא כותלו של הר הבית צריך לקרוע? מסקנת הרב טיקוצ'ינסקי (עיר הקודש והמקדש ח"ג פרק יז) שצריך לקרוע על ראיית כיפת הזהב שבנו המוסלמים על מקום המקדש.

הרואה את הר הבית בשבת או חג, ואפילו בחול המועד, חנוכה או ראש חודש, אינו צריך לקרוע, שהם ימי שמחה.

חובת הקריעה היא על ראייה חדשה, וגם מי שלא ראה את מקום המקדש שלושים יום, ראייתו נחשבת כראייה חדשה, ועליו לקרוע. אבל מי שזוכה לראות את הר הבית כל פחות מחודש, אינו צריך לקרוע.

בפועל רבים מבני הארץ אינם מדקדקים לקרוע על ראיית מקום המקדש. וסמך למנהגם מסברת האדר"ת, רבה של ירושלים, שבעת עלותו לירושלים, קרע את בגדו כהלכה. ובתחילה היה מדקדק לראות את מקום המקדש כל פחות משלושים יום, כדי שלא יצטרך לקרוע שוב את בגדו. לאחר מכן גמר בלבו שגם אם לא ראה את מקום המקדש שלושים יום, כיוון שיכול היה לבוא לראותו, הרי הוא נחשב כמי שראה, ואין זו ראייה חדשה שמחייבת קריעה. שכן אם היה מתרגש מזה, היה בא לראות, וכיוון שלא בא לראות, סימן שכבר אין הראייה מרגשת אותו כל כך, ואין היא ראייה חדשה לגביו, ולכן אינו צריך לקרוע.

על פי סברה זו רבים נהגו להקל שלא לקרוע את בגדם בעת ראיית מקום המקדש, שהואיל ויש תחבורה זמינה, וכל תושבי הארץ יכולים לבוא בכל יום לירושלים, הרי שגם אם לא ראו את מקום המקדש שלושים יום, אין ראיית המקום בחורבנו מזעזעת אותם כל כך, עובדה שלא באו לראותו, ולכן אין צריכים לקרוע עליו. אבל יהודי שעלה לארץ, בוודאי שצריך לקרוע את בגדו בפעם הראשונה שיראה את מקום המקדש.

יש שהציעו לרוצה להיפטר מהקריעה, שיַקנה את בגדו לחבירו, וממילא כיוון שבאותה שעה הוא אינו שלו, אינו צריך לקורעו. ויכול לעשות את הקניית הבגד בחליפין, שיִקנה מחבירו את עטו בהגבהה, ותמורת העט יַקנה לו את בגדו.

אמנם נראה שראוי לכל יהודי לקיים את הדין כהלכתו ולקרוע לפחות פעם אחת בחייו על ראיית מקום המקדש. ואם ירצה להחמיר, נכון שיקרע את בגדו בכל פעם שלא ראה את מקום המקדש שלושים יום.[3] ויהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.


[3]. כתב הרדב"ז ח"ב תרמו, שאע"פ שהעם אינם נזהרים לקרוע אחר שלא ראו את מקום המקדש שלושים יום, למעשה צריך לקרוע כל שלושים יום. ובברכ"י הביאו, וסיים שלא נהגו להיזהר בזה. אולם בוודאי גם לפי מה שנהגו שלא להיזהר בזה, מודים שצריך לקרוע בפעם הראשונה.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן