חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

הרב אברהם שפירא

סימן יב – גילוי דעת

על זכותם וחובתם של רבנים להביע דעת תורה

מהרב הגאון אברהם שפירא זצ"ל

 

לאחר פרסום דברי הרב גורן על 'סירוב פקודה' (לעיל סימן ה') דנו על דבריו בממשלה ובתקשורת, ואישים שונים תבעו להעמיד אותו למשפט. בעקבות זאת יצא הרב הגאון אברהם שפירא זצ"ל, הרב הראשי לישראל (תשמ"ג-תשנ"ד) וראש ישיבת 'מרכז הרב', שבאותם ימים עדיין כיהן כרב ראשי לישראל, במחאה וגילוי דעת. דבריו נתפרסמו בגיליון רבני יש"ע מס' 15 מב' בשבט תשנ"ד. וזה לשונו:

 

לאור הידיעות שהיתה כוונה לתבוע את הרב הגאון שלמה גורן שליט"א למשפט על חוות דעת הלכתית שנתן בעניין פינוי חלק מארץ ישראל, הנני להביע בזה מחאה בשמי ובשם ציבור הרבנים למען כבוד התורה.

א) אמונת אומן של כל יהודי נאמן וכשר היא שהתורה היא מעל כל דבר הקיים בעולם, וכל בעיה נבחנת לאורה של ההלכה בתורת ישראל. מי שאינו מאמין בזה אין לו אמונה יהודית, כי הם חיינו ואורך ימינו.

ב) זכותו ואף חובתו של רב בישראל המוסמך להורות הוראה בישראל לפסוק למעשה לכל שואליו מה דעת ההלכה בכל נושא שהוא נשאל עליו, ואף לחוות דעת ההלכה על כל חוק ותקנה איזה שהיא אם היא תואמת גם לדעת ההלכה. חובתו של כל יהודי שומר תורה להימנע מכל פעולה שהיא אסורה לפי ההלכה גם כשהפעולה היא נדרשת מכוח חוק או צו ממשלתי.

וכשם שיש מושג של פקודה שהיא בעליל בניגוד למוסר, כך ולא פחות מזה, יש מושג של פקודה שהיא בעליל בניגוד לדין תורה.

ג) לפי ההלכה חיובו של אדם בישראל לקיים את מצוות התורה היא מעל לכל חובותיו כלפי גופים אזרחיים כל שהם, ואפילו כלפי השיעבוד האזרחי הרגיל לצווי הממשלה וכך נאמר ברמב"ם הלכות מלכים: "אם גזר המלך לבטל מצווה אין שומעין לו".

ד) מבואר בחז"ל שחכמים אמרו לנבוכדנצר: "אם למיסים וארנונות – מלך אתה וצריך לקיים רצונך, אבל אם לתורה ומצוות – אתה והכלב שווים" (ויק"ר לג, ו). חס ושלום אין מדמים שלטון יהודי לשלטון נכרי, וכל שכן לקרוא להם כלב או פודל. כלפי שלטון יהודי יש להתבטא רק בדרך של כבוד וחשיבות, אבל דברי חז"ל אלו יסודם הוא שאין להישמע לשום הוראה ממשלתית שהיא בעליל בניגוד לתורה.

כל זה חלק מיסודי האמונה היהודית, ויסוד זה שגור ומושרש בעם היהודי, והוא שהחזיק את קיום האומה היהודית במשך אלפי שנות הגלות הקשה והחשוכה. ניסיון להעמיד רב במשפט על שהורה דעתו בתורה, היא פגיעה נוראה בתורה, ועלולה להצית אש ומחלוקת קשה, שכולנו מבקשים להימנע מזה.

מעולם לא הסכימו רבנים בגלל לחצים להימנע מלומר ולגלות דעת תורה שלהם ומלתת הוראות של תורה לכל בעיה הלכתית שהיא, ולא יפחידו אותם באיומים כל שהם, וכל שכן לשנות את דעתם. וכבר כתב בעל הים של שלמה (ב"ק פ"ד אות ט): "… דאסור לשנות דברי תורה אף כי הסכנה, וחייב למסור עצמו עליה… אלא שמע מינה שמחויבים אנו למסור על קידוש השם. ואם חס ושלום ישנה את הדין, הווה ככופר בתורת משה".

גם הרבנות הראשית לישראל מיום הקמתה לא היססה מעולם לפרסם דעתה נגד החלטות השלטון כשזה נגע בדין תורה. גם בעניין ארץ ישראל החליטה כמה פעמים שעל פי ההלכה אסור למסור שום חלק מארץ ישראל לידי גויים, ופעם הוגשה תביעה בבג"ץ כנגדה, ושוב בוטלה על ידי העותר בעצמו בהכרה שזה תפקידם של רבנים לפסוק הלכות למעשה לפי דין תורה, והם חייבים לגלות דעתם ברבים.

כל זה כתבתי גם בשם הרבה רבנים בארץ אשר ביקשוני כרב ראשי לשעבר למחות ברבים על חילול כבוד התורה באיומים על רבנים שמוסרים חוות דעת הלכתית.[1]


[1]. עוד אוסיף מדברי הגר"א שפירא זצ"ל, המובאים בספר 'מורשה' – קובץ שיחות ומאמרים עמ' יג-יד, שם הוכיח ובאר את מעמד החכמים בהערכת המציאות, מפסחים נו, א. שם מסופר שחזקיהו המלך עשה ששה דברים, על שלושה הודו לו ועל שלושה לא הודו. חלק מהדברים הלכתיים טהורים, כמו שעיבר ניסן בניסן. אולם חלקם קשורים למדיניות, כמו שסתם מי גיחון העליון וקיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור. ולמדנו שיש לחכמים עמדה כלפי מעשים מדיניים. ובטור ושו"ע יו"ד רנא, יד, נפסק עפ"י תשובות הרא"ש (תחילת כלל שישי א' ב') שיכולים לשנות אפילו מעות שהוקדשו לתלמוד תורה בשביל צרכי ציבור על מנת לשחד את ההגמון. והטעם מבואר בביאור הגר"א ס"ק כד, כמו שעשה חזקיהו שנתן קודשי שמים למלכי אומות העולם. וקשה, הרי זה אחד המעשים שעשה חזקיהו ולא הודו לו, וא"כ מדוע פסקו הלכה כחזקיהו. חובה לומר שהרא"ש והגר"א סוברים שגם חכמים מודים שאם יש צורך, אזי מותר לתת קדשי בית המקדש למלך גוי כדי לשחדו. אלא שהם סברו שבאותו הזמן לא היה בכך צורך, על זה לא הודו לו. וכן לגבי סתימת מי הגיחון, שחזקיהו סתמו כדי למנוע מים מחיל אשור אם יבוא לצור על ירושלים. ואילו החכמים סברו שלא היה בכך צורך. הרי שיש לחכמים מעמד בהערכת המציאות. ומשנסתלקה הנבואה זה תפקידם של החכמים, וכמובא בסדר עולם רבה פ"ל: "משנסתלקה הנבואה כוף אזנך לשמוע דברי חכמים".

וכן מוכח בברכות ג, ב, לעניין החלטה לצאת לקרב, שאחר שדוד היה מורה לאנשיו לצאת לקרב, היו מתייעצים עם המומחים הצבאיים, כמו אחיתופל, ואח"כ היו נמלכים בסנהדרין שהם החכמים. כלומר לאחר השיקול ההגיוני עדיין צריכים לשמוע מה דעת חכמים על שיקול זה. ורק אח"כ היו שואלים באורים ותומים, ובלי להתייעץ בסנהדרין גם לא היו נענים באורים ותומים (וע' רש"י שם).

סימן יג – תשובה בעניין גירוש יהודים

תשובה בעניין גירוש יהודים

מאת מורנו ורבנו

הרב אברהם שפירא

ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל תשמ"ג-תשנ"ג

 

התשובה נכתבה בקיץ תשס"ה, לפני גירוש היהודים מגוש קטיף וצפון השומרון והחרבת בתיהם וישוביהם, בידי ממשלת שרון שתיזכר על כך לדיראון.

 

מנחם אב, ימי בין המצרים תשס"ה

תשובה בעניין גירוש יהודים

בתשובה לשאלותיך בעניין גירוש היהודים מגוש קטיף על מנת למסור חבל ארץ זה לנכרים. יש להאריך רבות בכל סעיף וסעיף כדרכה של תורה ובפרט בעניינים חשובים אלה, אך לעת עתה אשיבך בקצרה, הלכה פסוקה למעשה, למען ידעו בית ישראל דרך התורה והמצווה בה ילכו.

א) לפי דין תורה חל איסור גמור למסור קרקע של ישראל לנכרי, משום לאו ד"לא תחנם" ומשום ביטול מצוות ישוב ארץ ישראל המחייבת כל יחיד ויחיד מישראל. איסור זה חל על כל יהודי – אזרח וחייל כאחד. פקודה להשתתף בפינוי יהודים מביתם על מנת למסור את הקרקע לנכרים הינה פקודה הנוגדת את דת תורתינו הקדושה ואסור לקיימה. כל פקודה הנוגדת את ההלכה והכופה לעבור על דברי תורה – אין לה כל תוקף, אסור להישמע לה ואין לאף אדם סמכות להורותה. על כגון זה כתב הרמב"ם – "אין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצווה אין שומעין לו" (פ"ג מהלכות מלכים ה"ט). כל שיעבור על איסור זה לא יינקה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

ב) בכלל איסור מסירת קרקע לנכרים חל איסור לסייע לעוסקים בעבירה. משום כך אין לחסום את הדרך לגוש קטיף או לסייע בכל דרך אחרת לגירוש היהודים מביתם. כמו כן, על חייל הנקרא למילואים להימנע מהתייצבות באם שירותו נועד לאפשר לחיילים אחרים לעסוק בעבירה.

ג) חייל או שוטר הפוגע בקדשי ישראל וח"ו משחית חפצי שמים ותשמישי קדושה, כגון ספרי תורה תפילין ומזוזות, בין אם נעשה תוך כדי עסק עבירת הפינוי ובין אם לאו, הריהו מבזה את קדשי ישראל ועובר בלאו ד"לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם".

ד) הנותץ דבר מבית-כנסת הריהו כנותץ אבן מן ההיכל (מרדכי פרק בני העיר ובמג"א קנ"ב סק"ו). חל איסור מוחלט על כל חייל או שוטר להשתתף בהריסת בית הכנסת ובית המדרש. ובכלל זה השחתת כלי בית-הכנסת שהם כבית הכנסת (ביאור הלכה סי' קנ"ב). אוי לו ואוי לנפשו של חייל או שוטר המשתתף בעוון זה.

ה) חייל או שוטר המזיק לרכוש המתיישבים גוזל הוא. אין כאן "דינא דמלכותא" כי אם חמסנות של מלכות העוברת על דין תורה (ש"ך חו"מ ע"ג סקל"ט). זכותו של כל אדם להגן על רכושו מפני פגיעה או נזק הנעשים שלא כהלכה.

ו) על כל יהודי לעשות כל אשר ביכולתו למניעת העבירה. כמו כן חלה חובת מחאה על כל יהודי ויהודי. כמובן שאין לנקוט באמצעים אלימים נגד חיילי צה"ל או שוטרי משטרת ישראל.

ז) רק גדולי תלמידי החכמים שבדור כוחם לפסוק בשאלות חמורות בכל חלקי התורה, ופסקיהם מקובלים בישראל, ראויים לפסוק בשאלות אלה הנוגעים לכלל ישראל. כל מי שלא הגיע למדרגה זו עליו להימנע מלפסוק בעניינים אלו, ואם בכל זאת מורה הלכה כבר קרא עליו הרמב"ם (פ"ה מת"ת ה"ד) – "רשע שוטה וגס הרוח, ועליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וכו' ועליו נאמר: וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם וקופצין ויושבין בראש לדין ולהורות בישראל, הם המרבים המחלוקת והם המחריבים את העולם והמכבין נרה של תורה והמחבלים כרם ה' צבאות, עליהם אמר שלמה בחכמתו: אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים".

ח) הנוקטים למעשה כפי שפסקו להם רבנים שלא הגיעו לדרגת הוראה בנושאים אלה (כמבואר בסעיף לעיל), אינם בגדר שוגגים ועתידים גם הם ליתן את הדין (עי' פתחי תשובה אה"ע י"ז ס"ק ק"מ, ופת"ש יו"ד סי' צ"ט סק,ה בשם צמח צדק הקדמון).

מן המצר בימי המצרים, יאזין ה' לקול עמו ויעננו ברחבה ומתוך צרה ויגון ימציאנו פדות ורווחה וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דיבר.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן